ועל כך ישנה את הגמ׳ בתענית ל.

בשלמא יום הכפורים — משום דאית ביה סליחה ומחילה, יום שניתנו בו לוחות האחרונות.
אלא חמשה עשר באב מאי היא? אמר רב יהודה אמר שמואל: יום שהותרו שבטים לבוא זה בזה.
מאי דרוש? ״זה הדבר אשר צוה ה׳ לבנות צלפחד וגו׳״ — דבר זה לא יהא נוהג אלא בדור זה.
אמר רב יוסף אמר רב נחמן: יום שהותר שבט בנימין לבוא בקהל, שנאמר: ״ואיש ישראל נשבע במצפה לאמר איש ממנו לא יתן בתו לבנימן לאשה״. מאי דרוש? אמר רב: ״ממנו״, ולא מבנינו.
אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: יום שכלו בו מתי מדבר. דאמר מר: עד שלא כלו מתי מדבר לא היה דבור עם משה, שנאמר: ״ויהי כאשר תמו כל אנשי המלחמה למות. וידבר ה׳ אלי״. אלי היה הדבור.
עולא אמר: יום שביטל הושע בן אלה פרוסדיות שהושיב ירבעם בן נבט על הדרכים שלא יעלו ישראל לרגל, ואמר:לאיזה שירצו יעלו.
רב מתנה אמר: יום שנתנו הרוגי ביתר לקבורה. ואמר רב מתנה: אותו יום שנתנו הרוגי ביתר לקבורה, תקנו ביבנה ״הטוב והמטיב״, ״הטוב״ — שלא הסריחו, ״והמטיב״ — שנתנו לקבורה.
רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו: יום שפסקו מלכרות עצים למערכה. דתניא, רבי אליעזר הגדול אומר: מחמשה עשר באב ואילך תשש כוחה של חמה, ולא היו כורתין עצים למערכה, לפי שאינן יבשין.