הרי שצ"ל שיש טעמים נסתרים...

והנה בסברא זו יש תמיהה דבגמ' דנו בכמה מקרים להתיר משום שהנחש לא מגיע כגון בחריף או במכוסה ואם יש עוד טעמים אמאי לא דנו בהם
או דנימא דהעוד טעמים תליא במה דשייך בזה נחשים אלא דגם אם לא מצוי נחשים אכתי קיימים שאר הטעמים וצ"ע

ב.שיטת המחמירים הגר"א, והרמב"ם ופרי חדש המחמירים בזה (כמו הגר"א במעש"ר ) לא פוסקים את זה מתוך בורות מדעית, אלא מתוך תפיסה יסודית בהלכה

שאלת בצדק למה הרמב"ם והשו"ע השמיטו את האיסור הזה: הים של שלמה (חולין פ"ח סימן יב): מסביר שהשמיטו לפי שבזמננו נסתלקה אותה רוח רעה, כדרך שביטלו חזה של מים אמצעיים ומשקים מגולים.

הרמב"ם כלל לא מזכיר הלכות שמגיעות מתפיסת רוחות רעות, כמו נטילת ידים אחר הקזת דם, וכדו'
"ולא ישתה מים מגולים שמא שתה מהן נחש וכיוצא בו מזוחלי עפר וימות."
פי"א מהלכות רוצח ושמירת הנפש הלכה ו

ו) גילוי, חכמים הזהירו בהרבה מקומות (ובפרט ע"ז לא והלאה) על מים מגולים, שמא שתה מהם נחש ארסי והרעיל את המים בארסו. אין אנו מכירים מציאות כזו של נחש המטיל ארס במים, וחלק גדול מן הנחשים הארסיים כלל אינו זקוק לשתיה ומקבל את הנוזלים במזונו. מחמת שחשש זה לא התבטא במציאות, ביטלוהו הקדמונים (תוספות ע"ז לה. וביצה ו. סמ"ג וסמ"ק רכה, מאירי, רמב"ן, ר"ן, רבינו יונה, הרשב"א, הרא"ה, טור יו"ד קטז, או"ה נ ט, דרכי משה יו"ד' נח), ובשלחן ערוך כתוב שמותר (ש"ע יו"ד נח קטז ש"ך מהרש"ל ב"ש ב"ח כו"פ דברי חמודות מט"י לבוש לבו"ש הגר"א). ואכן כבר בירושלמי (תרומות פ"ח) מובא שכל האיסור ב'גילוי' אינו אלא לרבן גמליאל, אבל לרבנן אין נחש מקיא ארס בשתייתו, ומותר לשתות גם אם ראו נחש שותה מן המים. באנציקלופדיה רפואית הלכתית של שטיינברג ערך נחש מובא: "ראה בספרו של פרויס, בתרגומו של רוזנר, עמ' 179 ואילך, שאין להלכות אלו הסבר מדעי ידוע".

אך האם כל הדין הזה מיוסד על תוהו? נראה שלא, בירושלמי (תרומות פרק שמיני) מובא כי הנחש הזה שמרעיל את המים דק כחוט השערה, ולכן אינו ניכר, ומכנים אותו 'רחש'. והנה מצוי בזמננו נחש דק וארוך בשם 'נימון' (מלשון 'נימה', – שערה). הנימון מצוי מאד בחצרות ובשדות גם בזמננו, חי בעיקר מתחת לאדמה ולכן בלתי נראה, ובמיוחד: רגיל לפלוט לפעמים מתוך מאכלו, (ראה באתר האינטרנט של מגדלי הנחשים: exoticpets). הנימון אינו ארסי, אך הוא ניזון מחרקים וביציהם, ואפשר לחשוב כי במאכלו מצויים גם חרקים ארסיים, או שפליטתו גורמת לזיהום חמור. הנימון שותה מים, וסביר שכאשר הוא בשטח עירוני שבו צוברים מים מגולים הוא שותה מהם. באירופה ובארצות הקרות אין הנימון מצוי (ראה שם, ובאנציקלופדיה לבעלי חיים), ולכן התירו בפשטות את האיסור. ובזמננו לא שבו לאסרו, מכיון שהתנאים האורבניים שלנו שונים משל ימי קדם, ואינם מאפשרים לנחשים לחדור לבתים או להתקיים בין הבתים והחצרות (דומה מאד לנימון הוא ה'נחשיל').

ולפי הסבר זה מובן מאד מה שספרו חכמים על ה'רחש' שהוא נכנס ושותה וכהרף עין חוזר לחורו, ולכן הקפידו על גילוי בזמן מועט. וכן שכשרואה את האדם אינו נכנס. מכיון שהמדובר בנחש הסמוך על שלחנו של האדם וחי בחצרו, אין לו מקורות מים משלו (כפי שיש בודאי לנחשים החיים בשדות הפתוחים) והוא סמוך על מימיו של האדם, ולכן למד להכיר את טבע האדם והתנהגותו, ולהיכנס בחשאי לשתות ולהתחבא חזרה. יש לזכור שבחלק גדול ואולי רוב מהבתים בימיהם לא היה ריצוף. ראה גם את תיאורו של החוקר יהוסף שוורץ שחקר את א"י במאה ה17:

" נחשים בלשון ערב אלחיוי נמצאים הרבה ובפרט נחש הבית, ולפעמים הולך ושב נחש אחד בחורי הבית עם גוריו ימים ושנים… שמעתי שאירע מעשה בעיר הקודש טבריה שמת אחד על ידי ששתה מים מגולים, ומוכח ששתה מהם נחש והשליך הארס בתוכו", (תבואות הארץ).
וראה עוד: מאמר על גילוי – ספר שמירת נפש, שמאריך בצד ההלכתי, וכן בנסיונות לבירור המציאות בנוגע לשכיחות נחשים, והאם אפשרי ששתיית מים תגרום להם להוצאת ארס.