איני חפץ לדון בנושא הגיוס לצבא כיום, הן על השאלה מה מוגדר מלחמת מצווה והן על כל הפנים של הסכנות הרוחניות בצבא, (ֿמי שחפץ לדון בכך שייפתח נושא חדש)

אני חפץ לדון על מלחמה שהיא מלחמת מצווה לכל הדעות, ועל צבא כצבאו של דוד המלך.

כלל אלו שטוענים לפטור של חכמים אף ממלחמת מצווה משייכים זאת לרמב״ם בסוף שמיטה ויובל

(יב) ולמה לא זכה לוי בנחלת ארץ ישראל ובבזתה עם אחיו מפני שהבדל לעבד את ה' לשרתו ולהורות דרכיו הישרים ומשפטיו הצדיקים לרבים שנאמר (דברים לג י) "יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל". לפיכך הבדלו מדרכי העולם לא עורכין מלחמה כשאר ישראל ולא נוחלין ולא זוכין לעצמן בכח גופן. אלא הם חיל השם שנאמר (דברים לג יא) "ברך ה' חילו". והוא ברוך הוא זוכה להם שנאמר (במדבר יח כ) "אני חלקך ונחלתך":
(יג) ולא שבט לוי בלבד אלא כל איש ואיש מכל באי העולם אשר נדבה רוחו אותו והבינו מדעו להבדל לעמד לפני ה' לשרתו ולעבדו לדעה את ה' והלך ישר כמו שעשהו האלהים ופרק מעל צוארו על החשבונות הרבים אשר בקשו בני האדם הרי זה נתקדש קדש קדשים ויהיה ה' חלקו ונחלתו לעולם ולעולמי עולמים ויזכה לו בעולם הזה דבר המספיק לו כמו שזכה לכהנים ללוים. הרי דוד עליו השלום אומר (תהילים טז ה) "ה' מנת חלקי וכוסי אתה תומיך גורלי":

האמת היא שניתן לדון ארוכות על גזרת הדין של הרמב״ם, ורבים הטוענים שלא נתכוון למלחמת מצווה, ואכן יש מקום לשמוע מסברא שמרגע שישנו ערך במלחמה עצמה אין סיבה שהחכמים לא יעסקו בה,

אמנם יש קושי משמעותי לומר כן כשדברי הרמב״ם כמעט במפורש כוונו למלחמת כיבוש הארץ, וזאת המלחמה ודאי מלחמת מצווה היא.