חשבתי על משל יפה לעניין, והוא מעביר את הדיון למקום שונה, אף שלא סותר את הטענה הקודמת, וגם עדיין נצרך לה
מצאנו הרבה ממלכות שהמדינה כולה הייתה שייכת למלך מבחינה חוקית, האם בהם מותר להשאיר החמץ בפסח אצל היהודי כיוון שהחמץ שייך למלך הגוי?
שם מובן לכולם שבעלות המלך היא לא סותרת לכך שיש בעלות לכאו"א, בעלות המלך היא עליונה ובעלות כאו"א היא מתחתיה, ואפשר לנסח שבעלות כאו"א בסקלה של "שלו/ברשותו", היא בעלות יותר בצד של "ברשותו", יותר עכשווית, ובעלות המלך היא יותר בצד "שלו" יותר רחוקה ועקרונית.
אבל באמת אותו דבר הוא במכירת חמץ, לכולם ברור שאם ישאלו את בית המשפט האם מותר ליהודי להזיז את החמץ בפסח ולהחליט החלטות לגביו, יותר לו, ואף הגוי יתן לו בשמחה, ומעצם המצב מוגדר שהיהודי הוא גם בעלים, והמכירה לגוי היא עקרונית בלבד.

תוכל לדון מה מעמדו של חוק שלא הופעל ולא יופעל לעולם

@תם כתב במכירת חמץ:

האם יש פוסק, שכשיגיע לפניו יהודי שמצא בביתו חמץ בפסח, יאסור עליו לשרפו כיוון ששייך לגוי

למה לא?
בוודאי שאסור לו משום גזל (אם כלל את זה בשטר המכירה)
אנשים מוכרים דברים שהם היו שורפים אותם בלי זה

שמעתי סיפור שהרבה הורו לו שוודאי ישרוף. תשאל אותם למה

@שמואל-סתיו כתב במכירת חמץ:

@תם כתב במכירת חמץ:

עי' נדרים מח. "כל מתנה שאם הקדישה אינה מקודשת אינה מתנה"
ועי' תוספתא פסחים ב יב ויג. תשובות גאוני מזרח ומערב קי בשם רב עמרם, רשב"א בתשובה א ע, ריטבא פסחים כא א, טור ב"י וב"ח שוע ואחרו' תמח ב וג

שמא תפרש שיחתך
מה אתה מביא מכל מקור

בכל המקורות (חוץ מנדרים) מבואר שלמכירת חמץ יש הגבלות, כמו לעשות את זה בדרך שלא תקבע לשנים רבות, או למסור את החמץ או המפתח לגוי
וזה בעצם גם מקור לכך שיכול להיות עסקה מפורשת שלא חלה.
כשיש עסקה, שלא ישלמו עליה לעולם כמסתבר מתוכה עצמה, ולקונה לא יהיה שום רווח או שליטה על החפץ, מצטרפים פה מידי הרבה דברים בשביל לראות את זה כמשמעותי

ו@חיים, שמא תפרש דברך
המונח הערמה יכול להתפרש בשני מובנים:
א׳ - הערמה על איסור ׳בל יראה׳. התורה אמרה ׳בל יראה לך חמץ בכל גבולך׳, וכוונתה לחמץ שעומד לך. אז נכון שבמישור ההלכתי הפורמלי הכוונה דבר שעומד לך במובן המשפטי, אבל כל דבר שהוא בוודאות יהיה שלך בעתיד (ונמצא ברשותך) לדעתך מתקיים בו עניין התורה
ב׳ - הערמה בהקשר של המכירה - שהמכירה לא חלה כיון ש- לא יודע

א. לא רק שהוא וודאי יהיה שלך אלא העובדה שגם כעת הוא עומד לשימושך מכוח זה, מצוי הוא ביותר שבעת הצורך 'גונבים' מהגוי משהו שמכרו לו.
ב. שהמכירה לא חלה כיוון שהיא בנויה על כך שהגוי לא יממש את זכותו במכירה כנ"ל, רצון המוכר למכור הוא רק בגלל שהגוי לא יממש את זכותו וזאת דרך להשאיר אצלו (היהודי) את החמץ בפסח.

עי' נדרים מח. "כל מתנה שאם הקדישה אינה מקודשת אינה מתנה"
ועי' תוספתא פסחים ב יב ויג. תשובות גאוני מזרח ומערב קי בשם רב עמרם, רשב"א בתשובה א ע, ריטבא פסחים כא א, טור ב"י וב"ח שוע ואחרו' תמח ב וג

שמא תפרש שיחתך
מה אתה מביא מכל מקור

האם יש פוסק, שכשיגיע לפניו יהודי שמצא בביתו חמץ בפסח, יאסור עליו לשרפו כיוון ששייך לגוי

למה לא?
בוודאי שאסור לו משום גזל (אם כלל את זה בשטר המכירה)
אנשים מוכרים דברים שהם היו שורפים אותם בלי זה

האם יש פוסק, שכשיגיע לפניו יהודי שמצא בביתו חמץ בפסח, יאסור עליו לשרפו כיוון ששייך לגוי

אם אתה מסכים עם זה, אז למה זה לא נחשב ליבו ולב כל אדם שהתנה, ואינה מקודשת?

עי' נדרים מח. "כל מתנה שאם הקדישה אינה מקודשת אינה מתנה"
ועי' תוספתא פסחים ב יב ויג. תשובות גאוני מזרח ומערב קי בשם רב עמרם, רשב"א בתשובה א ע, ריטבא פסחים כא א, טור ב"י וב"ח שוע ואחרו' תמח ב וג

לא הסתכלתי במקורות אבל זה לא נקרא אם הקדישה אינה מוקדשת

הנושא הוא שהסיבה שאתה מוכר כי הוא לא ייקח או בעצם לא יממש את זכותו במכירה.

לכאו' כיון שאתה יודע שאם זה לא יימכר אתה תצטרך לבער את זה אז המכירה שלך היא מוחלטת ואתה באמת רוצה למכור את זה כי הרי זה האפשרות היחידה שלך לכך שהחמץ שלך יישאר,
(ובאמת במכירה של אדם שאינו שומר תומ"צ שהוא לא היה מבער את החמץ אם הוא לא היה מוכר אולי אפשר לטעון שהוא לא רוצה למכור, אבל באדם השומר תומ"צ א"א לומר שהוא לא מתכוון למכור)

הנושא הוא שהסיבה שאתה מוכר כי הוא לא ייקח או בעצם לא יממש את זכותו במכירה.

זה ממש לא נכון
כל החמץ שיש לי בבית אני מוכן למכרו למרות הסיכון שהגוי יקח את זה
גם אם היה סיכון גבוה מאד שהגוי יחליט שלא למכור לי בחזרה הייתי מוכר. איזה ברירה יש לי?
זה שאני ׳צופה׳ שהגוי לא יממש למה זה רלוונטי?
התורה אסרה שחמץ שעומד מבחינה משפטית ליהודי יהיה בפסח. לא חמץ שיהודי חושב שבעתיד הוא יהיה שלו