יש לחלק בין המרחם על אכזרים לבין העדר שמחה בכיליון מעשי ידיו של מקום. הגמרא במגילה (י:) כותבת: "מעשי ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה?", ופירש רש"י: "הקב"ה אינו שש במפלתן של רשעים". אם ברשעים גמורים כך, בתינוקות לא כל שכן.

מי שרחמיו על התינוקות הם מכוח ההכרה שמעשי ידי ה' כלים, אשריו ואשרי חלקו. כמדומני שיש כאן נידון של רחמים פשוטים, שבאים מכוח רגש הרחמים כל תינוק שנהרג, ללא קשר למעשי ידי ה' שכלים. [ולגוף הדברים עמ"י כן אמרו שירה על הים, ואכה"מ].
השאלה היסודית האם שייך מקום לרחמים, בדבר שנעשה ע"פ הדין והצדק. [לפעמים הרחמים והצער הם מתוך הרגשת עוול שנעשה.]
לכאו' יש שירחמו אף על בסו"מ, אלא ששם נהרג לטובתו, וכאן לא.

ישנה אמרה ידועה שהתינוק של היום הוא המחבל של מחר

זה ידוע יותר בתור משפט נחמד, ופחות לאמירה שמתיחסת לנתונים, ודאי שסטטיסטית בדיון על כאו״א הסיכוי שיהיה מחבל נמוך מאוד,

אני פחות חושב שניתן לטעון מכיוון זה,
אבל כן אפשר לדון מצד זה שאין ההבחנה אמורה להיות בהכרח על המקרה הזה אלא יותר דיון מורחב על הקולקטיביות של העם, (וכבר החלו בזה בדיון כאן)

אציין שבאופן אישי אני שאני שומע על מותם של ילדים במלחמה זה כן גורם לי לצער, בלי קשר לשאלה האם מוסרית וערכית נכון לשמוח, (האמת שזה נושא לדיון נפרד גם אם יש מקום לשמחה, האם יש בעיה שלא לשמוח או להצטער, והאם צריך לעבוד על זה עם עצמי)