השיחה נסבה סביב ספרו החדש של שטראוס (מהמומחים הבולטים בעולם לתולדות רומא) – "יהודה נגד רומא: מאתיים שנות מרד נגד האימפריה החזקה בעולם" שיצא בהוצאת שיבולת. דיברנו על הלקחים שהחברה הישראלית של 2026 יכולה וצריכה לקחת מהמאורעות ההם, וגם על הדפוסים התרבותיים המדאיגים שהוא מוצא בין שקיעתה של רומא למצבו של המערב כיום.
ריכזתי כאן כמה נקודות שעלו בשיחה - לא חייבים להסכים עם הכל, כמובן, אבל יש כאן בהחלט חומר למחשבה:
- המרד הגדול לא היה נידון לכישלון מראש: בניגוד למיתוס הרווח, למורדים ביהודה היה סיכוי ממשי להחזיק מעמד ואף להביס את הכובש הרומי. לצבא הרומי היו קשיים לוגיסטיים עצומים (כמו מחסור בעץ למכונות מצור ומחסור חמור במים), בעוד שלמורדים בירושלים היו מעיין טבעי ואספקת מזון. היה סיכוי ממשי שהמרד יצליח; זה אמנם היה הימור לא קטן, אבל היו עוד מרידות בתולדות האימפריה הרומית שדווקא כן הצליחו: הסקוטים, השבטים הגרמאנים והנוביים (סודאן של ימינו) הן דוגמה טובה לכך.
- אז מה הייתה הבעיה העיקרית? כאן, לצערי, אין הפתעות גדולות: מה שהוביל למפלה לא היה כוחו של האויב, אלא בעיקר מלחמת האחים שהתחוללה בתוך ירושלים. המורדים הרעיבו והרגו זה את זה, ולמעשה הסגירו את עצמם לידי טיטוס. לו היו מציגים חזית מאוחדת – ייתכן שהרומאים היו מתייאשים ממצור ארוך ומתיש מול עיר נחושה ומבוצרת.
- הקשר גיאופוליטי (ברית עם פרס?): המרד לא היה רק "שיגעון משיחי", אלא נשען על היגיון אסטרטגי. יהודה הייתה כלואה בין שתי מעצמות-על: רומא ממערב והאימפריה הפרתית (איראן של ימינו) ממזרח. בניגוד לעוינות השוררת כיום בין ישראל לאיראן, בעת העתיקה דווקא שררו יחסים חמים בין היהודים לפרסים, והמורדים ניסו להישען על פרתיה כמקור סיוע אסטרטגי מול הדיכוי הרומאי. כך גם בנוגע למרד בר כוכבא - שלדברי שטראוס (ובניגוד, למשל, לדעתו המפורסמת של יהושפט הרכבי), לא היה "התאבדות לאומית פוחזת". בר כוכבא היה מנהיג שלקח סיכון היסטורי מחושב מול מעצמה חזקה, בדומה למהפכנים מודרניים שהצליחו גם הם כנגד כל הסיכויים. הבחירה למרוד הייתה מגובה בלחימה הרואית ולא הייתה משוללת היגיון בנסיבות הזמן.
- מכה טראומתית לאימפריה הרומית: בניגוד לאלו המבקשים לטעון כי המרד ביהודה לא ממש הזיז לרומיים, ההתנגדות היהודית גבתה מרומא מחיר דמים כבד. האימפריה נאלצה לגייס כ-60 אלף חיילים רק כדי לדכא את המרד הגדול (והקולוסיאום עצמו נבנה מכספי השלל!). במרד בר כוכבא, האבדות הרומיות היו כה קשות עד שהקיסר אדריאנוס נמנע מלפתוח את נאומו בסנאט בנוסח המסורתי "לי ולצבא שלום". הוא ידע שהוא לא יכול לשקר.
- הפרדוקס של ההיסטוריה: למרות הכישלון המובהק של המרד, והאבדן העצום בנפש וברכוש אחרי חורבן הבית ובוודאי אחרי מרד בר כוכבא - דווקא הלחימה היא זו שהצילה אותנו מכליה: אילו היהודים היו נכנעים ללא קרב, סביר להניח שהיו נטמעים ונעלמים מדפי ההיסטוריה כמו עמים עתיקים אחרים. החורבן אילץ את העם לפתח "מכונת הישרדות" – תשתית רוחנית, דתית וקהילתית (בדמות התלמוד וההנהגה הרבנית) שטיפחה "די-אן-איי לאומי" בלתי שביר ושמרה על הלכידות שלנו לאורך אלפי שנות גלות. שטראוס ציטט בפניי את האמירה (המיוחסת) לצ'רצ'יל ב-1940: "אומות שנפלו בעודן נלחמות עד חורמה קמו מחדש, אך אלו שנכנעו ללא קרב – תם דרכן". המרידות גבו מחיר דמים מבהיל, אך לולא התרחשו, ספק רב אם היו יהודים היום.
- הדפוסים של שקיעת המערב בזמננו, אל מול החוסן הישראלי: שטראוס מזהה כיום נורית אזהרה אדומה המהבהבת ברחבי המערב. אירופה וארה"ב סובלות מדקדנס תרבותי, צניחה בילודה וחינוך לשנאה עצמית — תופעות שלקוחות ישר מהאזהרות של חכמי יוון ורומא, להם היה פתגם: 'השפע הורג' (ולדעתי, אפשר לגמרי להוסיף את מה שמופיע כמעט לכל אורכו של ספר דברים על סכנת ה"וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט"). שטראוס, כמשקיפים שמרנים רבים בזמננו - סובר כי בעוד שהמערב סובל מאותה פתולוגיה של 'שפע קטלני' שסימנה בזמנו את ראשית הסוף של אתונה ורומא, החברה הישראלית מציגה מודל הפוך: היא חזקה, משפחתית, מסורתית, ובעלת נכונות להיאבק על הישרדותה.
- לקח אקטואלי: אחדות. הפילוג הפנימי מזמין מתקפות מבחוץ (כפי שחמאס ואיראן זיהו את הקיטוב אצלנו ערב ה-7 באוקטובר). לצד החובה לצופף שורות, שטראוס קורא לישראל לא להזניח את דעת הקהל העולמית – ולא לתת מתנות חינם לשונאי ישראל ברחבי העולם. ודי לחכימא ברמיזה.
*הכתבה כולה כבר עלתה לרשת – קישור לקריאה באתר 'מקור ראשון' מחכה לכם בתגובה הראשונה!
מתן חסידים