פורום "משלי"

אילו היה בעל ההגדה כותב "ביום זה יצאנו לפני כך וכך שנים", היינו הופכים את הסדר לטקס זיכרון היסטורי. אבל חז"ל קבעו: "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא" ההגדה לא אומרת "היום יצאנו" בלשון עבר, כי היא רוצה שנחיה בלשון הווה. המילים "עבדים היינו... ויוציאנו" בלי תאריך ובלי "היום הזה", הופכות את היציאה לאירוע נצחי שקורה עכשיו, ברגע זה, סביב השולחן. הראיה היא שאנו אומרים "ואילו לא הוציא... הרי אנו ובנינו משועבדים" – כלומר, אנחנו עדיין בתוך התהליך לכן הרמב"ם בהלכותיו, כפוסק, חייב להגדיר את זמן המצווה (בלילה הזה), אבל בעל ההגדה כ"מביים" של החוויה, משמיט את היום כדי שלא נרגיש שאנחנו חוגגים אירוע מהעבר, אלא יוצאים ממצרים בעצמנו ברגע זה ממש.

דין המלחמה: אין כאן נידון של "רודף" רגיל הדורש הבחנה פרטנית, אלא דין "ציבור מול ציבור". כדברי המהר"ל (גור אריה, בראשית ל"ד, י"ג): "אף על פי שהיה להם להזהר שלא להרוג מי שלא עשה... כיון דבמלחמה היו, מותר לעשות זה... דכך הוא ענין המלחמה; לוקח עיר ואוכלסיה". מדובר בהיתר מובנה של המציאות המלחמתית, שבו היחיד בטל לגבי הכלל. גדר הרחמנות: יש לחלק בין המרחם על אכזרים לבין העדר שמחה בכיליון מעשי ידיו של מקום. הגמרא במגילה (י:) כותבת: "מעשי ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה?", ופירש רש"י: "הקב"ה אינו שש במפלתן של רשעים". אם ברשעים גמורים כך, בתינוקות לא כל שכן.
לגבי בן סורר ומורה: ההשוואה אינה מתחילה, שהרי בבסו"מ (סנהדרין עב.) הדין הוא "הגיעה תורה לסוף דעתו" לאחר שכבר התחיל בחטא , מה שאין כן בנידון דידן.
לסיכום אנו פועלים מכוח דין מלחמה המוחלט והצודק, אך מתוך תודעה שזהו כורח טרגי במציאות של "מעשי ידי טובעים". אין עניין לשמוח במיתת מי שלא חטא, אך אין בכך כדי להחליש כקוצו של יוד את היד המכה באויב.

הדיון כאן נוגע באמת בשורשי הבנת מהות עולם הבא,ולענ"ד ערבבו פה בין שני מושגים שונים לחלוטין בעולם הנשמות: שכר והנאה מול כלי קיבול והשגה.נראה שיש לחלק את התשובה לשני רבדים:
א. מצד השכר והתענוג (היחסי) : הם שווים לחלוטין
בנקודה זו נכנס התיו"ט "לפום צערא אגרא" הקב"ה אינו מקפח שכר כל בריה, בן הרפתן, שנלחם בשיניים לא להירדם בין מנחה למעריב וקרא תהילים בדמעות, חווה "צער" ומאמץ ששווים בדיוק למאמץ של בן ה"רוישיבה" לשבת 14 שעות בחשק של לימוד תורה. מצד עצם תחושת הסיפוק, הגמול והתענוג – שניהם ירגישו שהם הגיעו אל השלמות המקסימלית שלהם והתענגותם על ה' תהיה שלמה.
ב. מצד דרגת ההשגה (המוחלטת) – בן ה"רוישיבה" יהיה במקום גבוה יותר אי אפשר להתעלם מזה שבעולם הבא "צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה". ההנאה מזיו השכינה היא השגת סודות התורה וקירבה רוחנית. נשמה שלמדה, הבינה והשיגה אלפי דפי גמרא, סברות ופלפולים, פיתחה "כלי קיבול" רוחני רחב ועמוק לאין שיעור מנשמה שהשיגה רק כמה פרקי תהילים. האור של השכינה שיאיר בנשמת ראש הישיבה הוא בהכרח רחב ומקיף יותר כמו שכתב הרמח"ל ב'דרך ה'' "והנה התכלית הכוונה בבריאה היה לשנות [להעניק] מטובו לזולתו... ותראה כי הוא לבדו הטוב האמיתי, ועל כן לא יספק חפצו המיטיב אלא בהיותו מהנה אותם בטוב ההוא עצמו... והוא שיהיו נהנים מזיו שכינתו ודבקים בו... ואמנם גזרה חכמתו שיהיה הטוב הזה מגיע אל הנבראים במידה וקצב, שיהיו הם בעצמם בעלי הטוב ההוא, כפי מה שיאפשר לנברא שיהיה".
הגר"א דסלר ב"מכתב" ממשיל את זה למשל על הכוס והחבית:
נגיד שיש לנו כוס קטנה וחבית ענקית. אם נמלא את הכוס עד הסוף, היא "מלאה לחלוטין" ואין לה שום תחושת חיסרון. אם נמלא את החבית עד שפתה : גם היא מלאה לחלוטין.בנו של הרפתן הוא הכוס המלאה: כיוון שניצל 100% מכוחותיו, הוא מלא לחלוטין, אין לו שום תחושת בושה או חיסרון, והוא חווה אושר מושלם. בנו של ראש הישיבה הוא החבית המלאה: גם הוא ניצל 100% מכוחותיו והוא מלא, אך כמות האור (המים) שנמצאת אצלו תיהיה וודאי יותר גדולה מבן הרפתן.
לכן, המסקנה היא ששניהם ימצאו במדרגה שווה מבחינת שלמות הסיפוק והצדק האלוקי, אך במדרגה שונה לחלוטין מבחינת נפח ההשגה והקירבה בפועל.

לגבי מה שנטען בתגובה של @תם – הסברא שבעצימת עיניים השכינה עוברת ל"עולם רוחני" ולכן מותר לעבור, היא מחודשת מאוד וקשה להבין אותה מבחינה הלכתית. הרי האיסור לעבור כנגד המתפלל זה לא מבחן פסיכולוגי האם הוא רואה אותי או לא, אלא גדר הלכתי במרחב שבו המתפלל עומד לפני קונו. אם נתלה זאת רק בראייה, יצא שאיוור יהיה מותר לעבור לפניו תמיד? ודאי זה לא ככה. הנקודה המרכזית היא כזו: השאלה בסיום תפילת הציבור אינה האם המתפלל "ברשות" לעמוד שם (כפי שנכתב בתגובה של @מנחם , ברור שהוא ברשות), אלא האם יש לו כוח להפקיע את המרחב הציבורי מעבר לזמן התפילה הרגיל. יש לחלק בין שני סוגי "הפרעה": הפרעה לכוונה: כאן הטענה ש"בא בגבולו" חזקה. אם הציבור סיים, על המתפלל לקחת בחשבון שכוונתו עלולה להיפגע, ואין לו זכות לבוא בטרוניה על כך. הפרעה כלפי השכינה: כאן טמון החידוש של הגרשז"א. השכינה שורה כנגד המתפלל מכוח התפילה. ברגע שהסתיימה "תפילת הציבור", המציאות של "ד' אמות של תפילה" שחלה על כל שטח בית הכנסת משתנה. המתפלל שנשאר מאחור הופך מ"חלק מהמערכת" ל"יחיד במרחב". במילים אחרות: האיסור לעבור אינו "עונש" למתפלל או "זכות" שלו, אלא הגדרה של המקום. בסיום תפילת הציבור, המקום חוזר להגדרתו המקורית כ"מעבר", ודין השכינה שבו (האוסר מעבר) פוקע או נחלש מול צורך הרבים.

@מלכת-שבא כתב בתכלת - דו"ד בענין הטלת תכלת בטענת 'אם לא יועיל לא יזיק':

שם זה בסה״כ היתה הכרעה שלחיצה על כפתור במכונה חשמלית מספיקה בשביל להגדיר ׳כוח גברא׳,

הצאנזער רב לא אסר בגלל לחיצה על כפתור, אלא בגלל שהמכונה היא "דבר חדש שלא שיערו אבותינו" הוא טען שהמכונה תגרום לשינוי במהות המצווה (לשמה) השואל ומשיב הכריע נגד הפחד מה"חדש".

@מלכת-שבא כתב בתכלת - דו"ד בענין הטלת תכלת בטענת 'אם לא יועיל לא יזיק':

מה היה שם? איך שאני ידעתי תמיד הטעמים הם הלכה למשה מסיני, מה הכוונה שהכניסו אותם מאיפה הם טענו שהם מביאים את זה.

עד ימי הגאונים, התנ"ך היה כתוב באותיות בלבד. הניקוד היה עובר בעל פה בעלי המסורה (משפחת בן-אשר) לא "המציאו" הגייה, אבל הם קיבעו בספר תורה לעם ישראל סימנים גרפיים שמעולם לא היו קיימים.עלי המסורה הכריעו בספקות [הרי בן נפתלי חלקו עליהם] וקבעו עובדה בשטח.זה חידוש של "כלי" לשמירת המצווה, בדיוק כמו שהתכלת היא "כלי" למצווה

@מלכת-שבא כתב בתכלת - דו"ד בענין הטלת תכלת בטענת 'אם לא יועיל לא יזיק':

על מה מדובר שם?

הגמרא בחולין, דף נ"ט, עמוד ב' מביאה סימנים לחיה טהורה בשם "חמרא חיוורא". בקהילות רבות (כמו פראג) לא הייתה מסורת אכילה על הג'מוס הנודע ביהודה (תניינא, יו"ד סימן כח) נשאל האם מותר לאכלו ללא מסורת הוא פוסק שם שמספיק בדיקת סימני הטרפיים והשניים כדי לחדש מסורת והוא כותב שם"ואם היינו צריכים למסורת על כל חיה וחיה, לא היינו אוכלים היום שום חיה מלבד הצבי והאיל"

@מלכת-שבא כתב בתכלת - דו"ד בענין הטלת תכלת בטענת 'אם לא יועיל לא יזיק':

להביא מתקופת הנביאים קצת רחוק, התורה היתה אז באמצע להיכתב

הטענה שזה היה "באמצע להיכתב" היא שטות מוחלטת כי התורה עם הכתב ניתנה בסיני, ועזרא שינה את הכתב מאות שנים אחר כך. זה שינוי הכי עמוק שיש.

@מלכת-שבא כתב בתכלת - דו"ד בענין הטלת תכלת בטענת 'אם לא יועיל לא יזיק':

זה לא היה זיהוי ללא מסורת או חידוש כל שהוא זו היתה תקנה

האבחנה שאתה עושה בין 'תקנה' ל'זיהוי' היא אבחנה סמנטית. בשורה התחתונה: בכל הדוגמאות הללו, גדולי ישראל לא ישבו בחיבוק ידיים מתוך פחד סוציולוגי שמא בעתיד נגלה אחרת. הם הבינו שהתורה ניתנה לנו להכריע בה לפי בירור עינינו.

@מלכת-שבא כתב בתכלת - דו"ד בענין הטלת תכלת בטענת 'אם לא יועיל לא יזיק':

גם זה הכרעה על מציאות חדשה

כנ"ל
לסיכום: התכלת היא לא "המצאה", אלא בירור סימנים בדיוק כמו שהנודע ביהודה בירר את סימני הג'מוס

יחווה דעת חלק ה' סימן ס"ד

ל@אספ ול@תם :
יישר כוח על שימת הלב, אך דייקתם בדברי המג"א (ס"ק ו') בדיוק את ההיפך מכוונתו. המג"א שם דן בהרחבת האיסור מעבר לד"א, ושם אכן התנאי הוא ראייה. אבל בתוך ד"א - האיסור מוחלט. עיין בפמ"ג (אשל אברהם ס"ק ו') שמפרש את דברי המג"א שהבאת בלשון זה: "ואפילו סומא או בלילה או עוצם עיניו – בתוך ד' אמות אסור". לשון המג"א (ס"ק ו') שציטטת: "דכל שרואה אותו אסור דמתבטל כוונתו...". המילים "כל שרואה" באות להוסיף איסור גם בריחוק רב, ולא למעט בתוך ד"א. לסיכום: בתוך ד"א יש "דין מקום" אובייקטיבי של שכינה שאינו תלוי בראייה או ב"עולם הרוחני" של המתפלל. החידוש של הגרשז"א הוא רק שזכות היחיד להפקיע את המרחב הזה פוקעת עם סיום תפילת הציבור.

ל@תם :ההסבר על "התפשטות הגשמיות" הוא רעיון יפה, אך הלכתית הוא הופך את הגדרים לפסיכולוגיה. שתי הוכחות שזה דין במרחב ולא רק שאלה של ריכוז: א) דין סומא: המגן אברהם (סימן ק"ב) אוסר לעבור לפניו למרות שאינו רואה. מוכח שהאיסור קיים גם כשאין הפרעה ויזואלית ל"עולם הרוחני". ב): אם הכל תלוי בניתוק מהגשמיות, הרי שלפני חסידים עליונים היה מותר לעבור וודאי ואפילו יעבור לפניהם פיל הם לא יראו כי הם "לא פה". להיפך, דווקא בהם שכינה שורה יותר. הגרשז"א פשוט מגדיר שזכות היחיד להחיל "שם תפילה" על המרחב הציבורי פוקעת כשהציבור מסיים, ומאז הוא נחשב כמי שמתפלל במעבר שדינו "בא בגבולו".