פורום "משלי"

אילו היה בעל ההגדה כותב "ביום זה יצאנו לפני כך וכך שנים", היינו הופכים את הסדר לטקס זיכרון היסטורי. אבל חז"ל קבעו: "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא" ההגדה לא אומרת "היום יצאנו" בלשון עבר, כי היא רוצה שנחיה בלשון הווה. המילים "עבדים היינו... ויוציאנו" בלי תאריך ובלי "היום הזה", הופכות את היציאה לאירוע נצחי שקורה עכשיו, ברגע זה, סביב השולחן. הראיה היא שאנו אומרים "ואילו לא הוציא... הרי אנו ובנינו משועבדים" – כלומר, אנחנו עדיין בתוך התהליך לכן הרמב"ם בהלכותיו, כפוסק, חייב להגדיר את זמן המצווה (בלילה הזה), אבל בעל ההגדה כ"מביים" של החוויה, משמיט את היום כדי שלא נרגיש שאנחנו חוגגים אירוע מהעבר, אלא יוצאים ממצרים בעצמנו ברגע זה ממש.

דין המלחמה: אין כאן נידון של "רודף" רגיל הדורש הבחנה פרטנית, אלא דין "ציבור מול ציבור". כדברי המהר"ל (גור אריה, בראשית ל"ד, י"ג): "אף על פי שהיה להם להזהר שלא להרוג מי שלא עשה... כיון דבמלחמה היו, מותר לעשות זה... דכך הוא ענין המלחמה; לוקח עיר ואוכלסיה". מדובר בהיתר מובנה של המציאות המלחמתית, שבו היחיד בטל לגבי הכלל. גדר הרחמנות: יש לחלק בין המרחם על אכזרים לבין העדר שמחה בכיליון מעשי ידיו של מקום. הגמרא במגילה (י:) כותבת: "מעשי ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה?", ופירש רש"י: "הקב"ה אינו שש במפלתן של רשעים". אם ברשעים גמורים כך, בתינוקות לא כל שכן.
לגבי בן סורר ומורה: ההשוואה אינה מתחילה, שהרי בבסו"מ (סנהדרין עב.) הדין הוא "הגיעה תורה לסוף דעתו" לאחר שכבר התחיל בחטא , מה שאין כן בנידון דידן.
לסיכום אנו פועלים מכוח דין מלחמה המוחלט והצודק, אך מתוך תודעה שזהו כורח טרגי במציאות של "מעשי ידי טובעים". אין עניין לשמוח במיתת מי שלא חטא, אך אין בכך כדי להחליש כקוצו של יוד את היד המכה באויב.

לגבי מה שנטען בתגובה של @תם – הסברא שבעצימת עיניים השכינה עוברת ל"עולם רוחני" ולכן מותר לעבור, היא מחודשת מאוד וקשה להבין אותה מבחינה הלכתית. הרי האיסור לעבור כנגד המתפלל זה לא מבחן פסיכולוגי האם הוא רואה אותי או לא, אלא גדר הלכתי במרחב שבו המתפלל עומד לפני קונו. אם נתלה זאת רק בראייה, יצא שאיוור יהיה מותר לעבור לפניו תמיד? ודאי זה לא ככה. הנקודה המרכזית היא כזו: השאלה בסיום תפילת הציבור אינה האם המתפלל "ברשות" לעמוד שם (כפי שנכתב בתגובה של @מנחם , ברור שהוא ברשות), אלא האם יש לו כוח להפקיע את המרחב הציבורי מעבר לזמן התפילה הרגיל. יש לחלק בין שני סוגי "הפרעה": הפרעה לכוונה: כאן הטענה ש"בא בגבולו" חזקה. אם הציבור סיים, על המתפלל לקחת בחשבון שכוונתו עלולה להיפגע, ואין לו זכות לבוא בטרוניה על כך. הפרעה כלפי השכינה: כאן טמון החידוש של הגרשז"א. השכינה שורה כנגד המתפלל מכוח התפילה. ברגע שהסתיימה "תפילת הציבור", המציאות של "ד' אמות של תפילה" שחלה על כל שטח בית הכנסת משתנה. המתפלל שנשאר מאחור הופך מ"חלק מהמערכת" ל"יחיד במרחב". במילים אחרות: האיסור לעבור אינו "עונש" למתפלל או "זכות" שלו, אלא הגדרה של המקום. בסיום תפילת הציבור, המקום חוזר להגדרתו המקורית כ"מעבר", ודין השכינה שבו (האוסר מעבר) פוקע או נחלש מול צורך הרבים.