פורום "משלי"

ל@אספ ול@תם :
יישר כוח על שימת הלב, אך דייקתם בדברי המג"א (ס"ק ו') בדיוק את ההיפך מכוונתו. המג"א שם דן בהרחבת האיסור מעבר לד"א, ושם אכן התנאי הוא ראייה. אבל בתוך ד"א - האיסור מוחלט. עיין בפמ"ג (אשל אברהם ס"ק ו') שמפרש את דברי המג"א שהבאת בלשון זה: "ואפילו סומא או בלילה או עוצם עיניו – בתוך ד' אמות אסור". לשון המג"א (ס"ק ו') שציטטת: "דכל שרואה אותו אסור דמתבטל כוונתו...". המילים "כל שרואה" באות להוסיף איסור גם בריחוק רב, ולא למעט בתוך ד"א. לסיכום: בתוך ד"א יש "דין מקום" אובייקטיבי של שכינה שאינו תלוי בראייה או ב"עולם הרוחני" של המתפלל. החידוש של הגרשז"א הוא רק שזכות היחיד להפקיע את המרחב הזה פוקעת עם סיום תפילת הציבור.

ל@תם :ההסבר על "התפשטות הגשמיות" הוא רעיון יפה, אך הלכתית הוא הופך את הגדרים לפסיכולוגיה. שתי הוכחות שזה דין במרחב ולא רק שאלה של ריכוז: א) דין סומא: המגן אברהם (סימן ק"ב) אוסר לעבור לפניו למרות שאינו רואה. מוכח שהאיסור קיים גם כשאין הפרעה ויזואלית ל"עולם הרוחני". ב): אם הכל תלוי בניתוק מהגשמיות, הרי שלפני חסידים עליונים היה מותר לעבור וודאי ואפילו יעבור לפניהם פיל הם לא יראו כי הם "לא פה". להיפך, דווקא בהם שכינה שורה יותר. הגרשז"א פשוט מגדיר שזכות היחיד להחיל "שם תפילה" על המרחב הציבורי פוקעת כשהציבור מסיים, ומאז הוא נחשב כמי שמתפלל במעבר שדינו "בא בגבולו".

הדיון כאן נוגע בשאלה האם הפכנו מנהג שנועד למנוע "הוללות" לדין של אבלות חמורה שלא לצורך. לדעתי, הקו שהובא כאן מהמשנה לגבי חלילים למת הוא הוכחה ניצחת לכך שאין "איסור חפצא" על מוזיקה. האגרות משה (או"ח א' קס"ו)כותב: גם מי שאוסר, מודה שהאיסור הוא על "ריקוד ומחולות". המשנה ברורה (סימן תצ"ג) מזכיר איסור עשיית "מחולות", ולא מוזיקה כשלעצמה. אם המוזיקה היא עצובה, או אפילו מוזיקה שקטה שלא גורמת לאדם "לפזז", היא מעולם לא נכללה במנהג. שיטת השדי חמד (מערכת בין המצרים): הוא מביא שהאיסור על כלי זמר נובע מהזכר לחורבן (איסור שיש כל השנה), ובספירת העומר רק החמירו בו יותר. לפי זה לכאורה , במקום שאין שמחה יתרה – אין איסור. הגדרת "מוזיקה של ריפוי": המקור הידוע והמפורש ביותר הוא של הציץ אליעזר (חלק ט"ו, ל"ג). הוא דן באדם ששומע מוזיקה כדי להפיג עצבות או בשביל רגיעה נפשית, ומתיר בפירוש. אם שיר עצוב עוזר לאדם "להתחבר" לימי הספירה או להירגע מהיום, זהו צורך נפשי ולא "שמחת מרעים" שנאסרה. ההבדל בין מוזיקה ל"רעש": בזמננו, כפי שהעיר @אלחנן-דוד-קרויזר , המוזיקה היא חלק מהאטמוספירה. הרב שלמה זלמן אוירבך (הליכות שלמה) נשאל על שמיעת רדיו, ונטיית רבים מהפוסקים היא ששמיעה לצורך "ליווי" (כמו בנהיגה) אינה בגדר "שמחה". לסיכום (וכמו שרבים האברכים בימים אלה הכותבים "הדברים נכתבו לעורר את לב המעיין בלבד אין לקחת דברים אלו להלכה") : איסור מוזיקה בספירה הוא סייג למחולות. מי שרוצה לאסור שיר עצוב שמושמע דרך רמקול (שגם בזה יש פוסקים שחילקו בין כלי חי למכשיר חשמלי), ממציא "אבלות חדשה" שלא מצינו בראשונים. הרי אפילו בלוויה ניגנו בחליל! אם המטרה היא התעוררות או הרפיה – אין כאן שום ריח של איסור.

לגבי מה שנטען בתגובה של @תם – הסברא שבעצימת עיניים השכינה עוברת ל"עולם רוחני" ולכן מותר לעבור, היא מחודשת מאוד וקשה להבין אותה מבחינה הלכתית. הרי האיסור לעבור כנגד המתפלל זה לא מבחן פסיכולוגי האם הוא רואה אותי או לא, אלא גדר הלכתי במרחב שבו המתפלל עומד לפני קונו. אם נתלה זאת רק בראייה, יצא שאיוור יהיה מותר לעבור לפניו תמיד? ודאי זה לא ככה. הנקודה המרכזית היא כזו: השאלה בסיום תפילת הציבור אינה האם המתפלל "ברשות" לעמוד שם (כפי שנכתב בתגובה של @מנחם , ברור שהוא ברשות), אלא האם יש לו כוח להפקיע את המרחב הציבורי מעבר לזמן התפילה הרגיל. יש לחלק בין שני סוגי "הפרעה": הפרעה לכוונה: כאן הטענה ש"בא בגבולו" חזקה. אם הציבור סיים, על המתפלל לקחת בחשבון שכוונתו עלולה להיפגע, ואין לו זכות לבוא בטרוניה על כך. הפרעה כלפי השכינה: כאן טמון החידוש של הגרשז"א. השכינה שורה כנגד המתפלל מכוח התפילה. ברגע שהסתיימה "תפילת הציבור", המציאות של "ד' אמות של תפילה" שחלה על כל שטח בית הכנסת משתנה. המתפלל שנשאר מאחור הופך מ"חלק מהמערכת" ל"יחיד במרחב". במילים אחרות: האיסור לעבור אינו "עונש" למתפלל או "זכות" שלו, אלא הגדרה של המקום. בסיום תפילת הציבור, המקום חוזר להגדרתו המקורית כ"מעבר", ודין השכינה שבו (האוסר מעבר) פוקע או נחלש מול צורך הרבים.

דין המלחמה: אין כאן נידון של "רודף" רגיל הדורש הבחנה פרטנית, אלא דין "ציבור מול ציבור". כדברי המהר"ל (גור אריה, בראשית ל"ד, י"ג): "אף על פי שהיה להם להזהר שלא להרוג מי שלא עשה... כיון דבמלחמה היו, מותר לעשות זה... דכך הוא ענין המלחמה; לוקח עיר ואוכלסיה". מדובר בהיתר מובנה של המציאות המלחמתית, שבו היחיד בטל לגבי הכלל. גדר הרחמנות: יש לחלק בין המרחם על אכזרים לבין העדר שמחה בכיליון מעשי ידיו של מקום. הגמרא במגילה (י:) כותבת: "מעשי ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה?", ופירש רש"י: "הקב"ה אינו שש במפלתן של רשעים". אם ברשעים גמורים כך, בתינוקות לא כל שכן.
לגבי בן סורר ומורה: ההשוואה אינה מתחילה, שהרי בבסו"מ (סנהדרין עב.) הדין הוא "הגיעה תורה לסוף דעתו" לאחר שכבר התחיל בחטא , מה שאין כן בנידון דידן.
לסיכום אנו פועלים מכוח דין מלחמה המוחלט והצודק, אך מתוך תודעה שזהו כורח טרגי במציאות של "מעשי ידי טובעים". אין עניין לשמוח במיתת מי שלא חטא, אך אין בכך כדי להחליש כקוצו של יוד את היד המכה באויב.

אילו היה בעל ההגדה כותב "ביום זה יצאנו לפני כך וכך שנים", היינו הופכים את הסדר לטקס זיכרון היסטורי. אבל חז"ל קבעו: "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא" ההגדה לא אומרת "היום יצאנו" בלשון עבר, כי היא רוצה שנחיה בלשון הווה. המילים "עבדים היינו... ויוציאנו" בלי תאריך ובלי "היום הזה", הופכות את היציאה לאירוע נצחי שקורה עכשיו, ברגע זה, סביב השולחן. הראיה היא שאנו אומרים "ואילו לא הוציא... הרי אנו ובנינו משועבדים" – כלומר, אנחנו עדיין בתוך התהליך לכן הרמב"ם בהלכותיו, כפוסק, חייב להגדיר את זמן המצווה (בלילה הזה), אבל בעל ההגדה כ"מביים" של החוויה, משמיט את היום כדי שלא נרגיש שאנחנו חוגגים אירוע מהעבר, אלא יוצאים ממצרים בעצמנו ברגע זה ממש.

המצב הוא שבכניסה לרובע עד סביבות 5 בבוקר אין שום בעיה הכניסה היחידה היא משער יפו ושער ציון שאר השערים חסומים באמצע השוק יש מחסומים ששם מכניסים בקבוצות הם עובדים בראש גדול היה היום לפני הנץ סביב 300 מתפללים בגברים כל קבוצה שיוצאת הם מכניסים קבוצה יותר גדולה בשאר היום צריך לומר כתובת ברובע בשוק למטה במחסום אפשר לומר שהולכים להתפלל באהל יצחק ואז אפשר לעבור עד המחסום של הכניסה משער שכם הכותל הקטן פתוח כרגע כרגיל