פורום "משלי"

במקור ראשון יש את הכתבה עם פרופ' שטראוס

ואולי גם תיטען שכתובת של אדם היא עניין פרטי ולמדריך החרדי אין סמכות לפרסם את ספרו האדיר? או לבזק/144 אסור לפרסם מספרי טלפונים כי זה חדירה לפרטיות? כל אחד מבין שיש דברים שמעבר שהם אכן פרטיים ואם נסיר את הפרגוד זה מה שיגרום לאנשים לא להצביע לפי מה שהם באמת רוצים מפחד וכו'

ברוך הבא לפורום @נגוהות . דברים מתוקים ומלאים הערכה אבל נראה שהסלמת את דברי הרמ"א למקומות שלא התכוון אליהם בכלל
א. לגבי החילוק בין 'אביך' ל'בוראו':
הניסיון לייצר מחלוקת בין המשנה באבות לטור/שו"ע כאילו המשנה עוסקת ב"בחינת בן" והטור ב"בחינת עבד" הוא מבריק דרושית, אך א"א כ"כ להעמיד את זה עם הפשט. הרי המשנה באבות עצמה שאתה מצטט פותחת ב: "פרט ארבעה דברים בעבודת הבורא יתברך". כלומר, התנא של המשנה עצמה ראה ב"לעשות רצון אביך" את עצם העובדה של "עבודת הבורא", ואין כאן שתי דרכים נפרדות אלא שני פנים של אותה המציאות [ועיין שם ברע"ב]
ב. לגבי הטענה שביראת הרמ"א יש "תפיסה גלותית":
תמהתי מאוד על משפטך כאילו הרמ"א הביא משל "מהגויים" או מתוך תפיסה גלותית של "געלה נפשי אתכם" יראת הרוממות זה לא יראת העונש הרמ"א לא מבקש מהאדם להיות בדיכאון או לבטל את עצמיותו הנסיכית. המשל של "המלך" בא להגדיר את רוממות המציאות. גם נסיך ובן מלך, כשהוא עומד לפני אביו המלך בשעת מלכותו, אינו מתנהג בקלות ראש ובפריקת עול כאילו הוא לבדו בחדרו. זו אינה "בושה עצמית" של גלות, אלא תרבות של רוממות ("יראת הרוממות").
יסוד התורה והפסוקים: הכלל של "שויתי ה' לנגדי תמיד" (שמביא הרמ"א מתהילים) הוא שנפסק כפסק מוחלט בגמרא ובכל הראשונים הרמב"ם כותב את זה מפורשותבמורה נבוכים הניסיון להציג את יראת השם ובושת הרוממות כ"סימפטום גלותי" חוטא לעיקר יסוד התורה, כי דווקא בארץ ישראל ובבית המקדש – מקום גילוי השכינה – מדרגת היראה והעמידה לפני המלך היא בשיאה "למען תלמד ליראה את ה' אלהיך" לסיכום, להפוך את 'שוויתי ה' לנגדי תמיד' לסימפטום של 'תפיסה גלותית מהגויים' זו חשיבה מעניינת מאוד אבל נראה לי שגם כ שנזכה בעז"ה לבניין בית המקדש ונהיה 'נסיכים', עדיין נצטרך ללבוש מכנסיים ולעמוד באימה כשאבינו המלך נכנס לחדר

וזה בדיוק ההסבר שכל הרעיון של בחירות במדינה עד כמה שאפשר לומר דמוקרטית היא שכל אחד יממש את "זכותו להצביע" והדבר לא קשור לפרטיות ותמיד אתה יכול לענות שאתה לא מתכוון להמצביע או לחילופין שאתה לא מעיוניין להגיד למי והאם הצבעת ואשר על כן למפלגות לדעתי גם לכל אדם פרטי אמור להיות ויכול להיות רשומה של המצבעים והלא מצביעים וזה לא איזה דבר פרטי שנוגד את זכויות הפרט ופוגע בצינעה

אל פי הבנתי חלק מהזעם הוא גם א. "מקצועי" נטונ והגיע בעקבות כך שבמהלך כל השנים [מתשכ"ט] פעלו מפלגות באופן הזה עם פעם באמצעות פנקסים בשנים האחרונות עם עזרה טכנולוגית מסוימת ולא פעם ניסו להגיש עתירות לועדות הבחירות והם נדחו על הסף הן על ידי השופט עמית שר"י והן ע"י השופטים הנדל ומלצר וכו' כשהטענה היתה כל פעם שונה פעם אחת טען יו"ר שהסמכות אמורה להיות בידי הכנסת בתהליך חקיקה מסודר ופעם טען יו"ר שהדבר נעשה שנים "פרקטיקה מקובלת מימים ימימה (י.ע)" ב.ועוד טענות שהרי בחוק הבחירות עצמו סעיף 39 ו39ב' המדינה מעניקה בעצמה למפלגות קודם הבחירות את רשימת הבוחרים המלאה ולמה זה מיועד לצורך המרצת בוחרים "לצורכי קשר עם ציבור הבוחרים" וכו' ג.ועוד דבר שנתון לפרשנות גרידא זה באם החוק לא אסר מפורש וגם לא התיר מפורש האם מתירים או אוסרים? מצורף קישור לחוק המלא לבחירות לכנסת עיינו בסעיף 39 https://he.wikisource.org/wiki/חוק_הבחירות_לכנסת#פרק_ה

@צפיחית-בדבש כתב בלימוד בספרים החיצוניים:

לזה הלבלר התכוון?

לכאורה כתבתי ברור וכן ברמב"ם כתוב ברור ולכאורה השו"ע בהלכות ת"ת והגר"א שם [לא זוכר עכשיו את הסעיף המסוים] דנים בנושא של לימוד עוד דברים בינהם פרד"ס ומסיקים שרק לאחר שמילא עצמו בלימוד יכול להיכנס לפרד"ס וטעם מצד ביטול תורה [ועיין שם בגר"א מעניין שטוען שהרמב"ם עצמו מעולם לא נכנס לפרד"ס]

אמנם החזון איש היה ראש מקימי עולם הישיבות בא"י אבל השיטות שהשפיעו על עולם הישיבות הם שיטות הלימוד שהגיעו מראשי יהישיבות שלמדו באירופה אצל ר"ש ואצל ר' אלחנן ורב"ב שהגיעו לא"י אחרי השואה והם השפיעו על שיטת הלימוד החזון בעיקר דאג לעצם הקיום של עולם הישיבות ופחות התערב בשיטת הלימוד

יפה מאוד אבל אם בתלמוד תורה פוטרים את כל היום בברכה אחת בבוקר בגלל שזה "חיוב תדיר", למה שלא נברך בבוקר "אשר קידשנו במצוותיו וציוונו על גמילות חסדים" ונפטור את כל החסדים של אותו היום?

שנים רבות שמעסיקה אותי השאלה וחששתי שזה נובע מבורות עמוקה עד שלאחרונה יצא לי לקרוא את הספר נובהרדוק של ש.בן ארצי [מומלץ לכולם לאלול] ובעקבותיו קיבלתי את האומץ ונתעוררתי שוב לשאול מדוע אין אנו מברכים ברכה על גמילות חסדים [ביקור חולים עזרה לזולת צדקה הכנסת אורחים וכו' ] וידוע לי שהרשב"א בשו"ת כבר דן בזה ורוצה לומר משהו על זה שאם לא יתרצה המקבל זה יהיה ברכה לבטלה וזה ודאי לא שייך במספר מצוות שלא צריך את רשות המקבל על מנת לעשות את החסד ואשמח מאוד לביאור

למה הגוגל עושה בעיות הבטחה בהורדה?
גם אחרי שמורידים הוא ממליץ לא לפתןח האם יש בעיות או וירוסים כל שהם?

@מלכת-שבא כתב בהוזזת פח אשפה מלא לצורך הכנסת אשפה ממקום אחר:

חשבתי לדון לגבי הביטול של האשפה לפח אולי אין להגדירו כבסיס

ההנחה ההלכתית שהפח נחשב "בסיס לדבר האסור" אינה מוסכמת, ולמעשה הפוסקים דחו אותה מכמה טעמים:
א. פח לא נעשה בסיס: כדי שכלי יהפוך ל"בסיס", הנחת המוקצה עליו צריכה להיות כדי לשמור על המוקצה או לשרת אותו. בפח אשפה המצב הפוך – הפח משרת את האדם כדי להיפטר מהלכלוך, והאשפה עצמה היא דבר שרוצים לזרוק ושאין בו שום חפץ. לכן, הפח לא מקבל דין בסיס החמור, אלא נשאר במעמדו ככלי (שמלאכתו לאיסור או להיתר), ומותר להזיז אותו "לצורך מקומו" או לצורך שימוש בו כך מובא בשש"כ בדעת הגרש"ז

@מלכת-שבא כתב בהוזזת פח אשפה מלא לצורך הכנסת אשפה ממקום אחר:

המתבסס גם אסור להוזיז אותו כמובן, ההיתר של גרף של ריעי לא נאמר למה שנמצא באשפה כבר,

ב. היתר גרף של ריעי על האשפה החדשה: גם אם נחמיר כדבריך, הטלטול של הפח כעת לא נעשה עבור האשפה שכבר בפנים, אלא עבור האשפה החדשה שיש לך ביד. האשפה שבידך שאריות אוכל, קליפות וכדומה מוגדרת כ"גרף של ריעי" שמאיסה עליך את השולחן או המטבח. כיוון שמותר לך לטלטל את הגרף של ריעי שבידך כדי לזרוק אותו, מותר לך גם להזיז את הפח כדי לאפשר את הכנסת האשפה הזו, בגלל שזה צורך ישיר של פינוי הלכלוך שמפריע לך עכשיו.
לכן, המנהג הרווח להזיז את הפח לצורך הכנסת אשפה מיוסד כדת וכהלכה, ומי שרוצה להחמיר מעבר לכך – יכול להזיז את הפח ברגל (טלטול מן הצד)

א. "התנחומא" בפרשת נח [אות יט'] כבר מזכיר
ב. הגמ' ביומא [י' ע"א] ממש מרחיבה בעניין [גרממיא,קנדיא,יון,כוש וכו']
ג. עיין "אברבנאל [בראשית י'] על החלוקה ועניינה
ד. "כוזרי" [מאמר שני אות יד']
ה. ביוסיפון [פרק א'] הוא מדבר בעיקר על התיישבות בני יפת באירופה וכן בספרו ראשית [פרק ו'] הוא מפרט על כל מדינה ולמה זה קרה ולמה בחרו דווקא את מדינות אלו

הדיון כאן נוגע באמת בשורשי הבנת מהות עולם הבא,ולענ"ד ערבבו פה בין שני מושגים שונים לחלוטין בעולם הנשמות: שכר והנאה מול כלי קיבול והשגה.נראה שיש לחלק את התשובה לשני רבדים:
א. מצד השכר והתענוג (היחסי) : הם שווים לחלוטין
בנקודה זו נכנס התיו"ט "לפום צערא אגרא" הקב"ה אינו מקפח שכר כל בריה, בן הרפתן, שנלחם בשיניים לא להירדם בין מנחה למעריב וקרא תהילים בדמעות, חווה "צער" ומאמץ ששווים בדיוק למאמץ של בן ה"רוישיבה" לשבת 14 שעות בחשק של לימוד תורה. מצד עצם תחושת הסיפוק, הגמול והתענוג – שניהם ירגישו שהם הגיעו אל השלמות המקסימלית שלהם והתענגותם על ה' תהיה שלמה.
ב. מצד דרגת ההשגה (המוחלטת) – בן ה"רוישיבה" יהיה במקום גבוה יותר אי אפשר להתעלם מזה שבעולם הבא "צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה". ההנאה מזיו השכינה היא השגת סודות התורה וקירבה רוחנית. נשמה שלמדה, הבינה והשיגה אלפי דפי גמרא, סברות ופלפולים, פיתחה "כלי קיבול" רוחני רחב ועמוק לאין שיעור מנשמה שהשיגה רק כמה פרקי תהילים. האור של השכינה שיאיר בנשמת ראש הישיבה הוא בהכרח רחב ומקיף יותר כמו שכתב הרמח"ל ב'דרך ה'' "והנה התכלית הכוונה בבריאה היה לשנות [להעניק] מטובו לזולתו... ותראה כי הוא לבדו הטוב האמיתי, ועל כן לא יספק חפצו המיטיב אלא בהיותו מהנה אותם בטוב ההוא עצמו... והוא שיהיו נהנים מזיו שכינתו ודבקים בו... ואמנם גזרה חכמתו שיהיה הטוב הזה מגיע אל הנבראים במידה וקצב, שיהיו הם בעצמם בעלי הטוב ההוא, כפי מה שיאפשר לנברא שיהיה".
הגר"א דסלר ב"מכתב" ממשיל את זה למשל על הכוס והחבית:
נגיד שיש לנו כוס קטנה וחבית ענקית. אם נמלא את הכוס עד הסוף, היא "מלאה לחלוטין" ואין לה שום תחושת חיסרון. אם נמלא את החבית עד שפתה : גם היא מלאה לחלוטין.בנו של הרפתן הוא הכוס המלאה: כיוון שניצל 100% מכוחותיו, הוא מלא לחלוטין, אין לו שום תחושת בושה או חיסרון, והוא חווה אושר מושלם. בנו של ראש הישיבה הוא החבית המלאה: גם הוא ניצל 100% מכוחותיו והוא מלא, אך כמות האור (המים) שנמצאת אצלו תיהיה וודאי יותר גדולה מבן הרפתן.
לכן, המסקנה היא ששניהם ימצאו במדרגה שווה מבחינת שלמות הסיפוק והצדק האלוקי, אך במדרגה שונה לחלוטין מבחינת נפח ההשגה והקירבה בפועל.

@אומר-דרשני כתב בהגרלות והימורים:

א. לגבי הנקודה של הימורים. לכאו' ניחוש המספרים אין בו הימור, כיוון שאינו תלוי בך כלל, ואין לך שום סברא לומר שתנחש נכון, זה רק צורה של הגרלה.

לגבי צורת ההגרלה אפשר לקנות אוטמטי וכשאתה שם מספרים לבד אתה מהמר שזה מה שיצא בעצם. במיוחד כאלה ששמים "מספרי מזל" [עפ"י ת.ז תאריך לידה וכדו']

@אומר-דרשני כתב בהגרלות והימורים:

לגבי מטרת הכסף, בעניותי לא הבנתי הנידון, האם אסור לקנות במכולת שהרווחים ילכו לחילולי שבת ומיסיון. יש כאן עסק שמרוויח כסף, מה עניינך מה הוא עושה איתו.

זה לא עסק אלא גוף ציבורי שאתה יכול לקבוע את המדיניות שלו

א. מגילת אנטיוכוס לא נחשב ספר חיצוני והיו קהילות באיטליה וכו' שהיו קוראות בובאופן קבוע מאז ומעולם בחנוכה
ב. כל הנידון של ספרים חיצוניים עפ"י הרמב"ם זה בגדול שלא לקרוא על מנת לימוד או במקום לימוד אבל לקרוא לשם היסטוריה או סתם קריאה אין בעיה

@מלכת-שבא כתב בתכלת - דו"ד בענין הטלת תכלת בטענת 'אם לא יועיל לא יזיק':

שם זה בסה״כ היתה הכרעה שלחיצה על כפתור במכונה חשמלית מספיקה בשביל להגדיר ׳כוח גברא׳,

הצאנזער רב לא אסר בגלל לחיצה על כפתור, אלא בגלל שהמכונה היא "דבר חדש שלא שיערו אבותינו" הוא טען שהמכונה תגרום לשינוי במהות המצווה (לשמה) השואל ומשיב הכריע נגד הפחד מה"חדש".

@מלכת-שבא כתב בתכלת - דו"ד בענין הטלת תכלת בטענת 'אם לא יועיל לא יזיק':

מה היה שם? איך שאני ידעתי תמיד הטעמים הם הלכה למשה מסיני, מה הכוונה שהכניסו אותם מאיפה הם טענו שהם מביאים את זה.

עד ימי הגאונים, התנ"ך היה כתוב באותיות בלבד. הניקוד היה עובר בעל פה בעלי המסורה (משפחת בן-אשר) לא "המציאו" הגייה, אבל הם קיבעו בספר תורה לעם ישראל סימנים גרפיים שמעולם לא היו קיימים.עלי המסורה הכריעו בספקות [הרי בן נפתלי חלקו עליהם] וקבעו עובדה בשטח.זה חידוש של "כלי" לשמירת המצווה, בדיוק כמו שהתכלת היא "כלי" למצווה

@מלכת-שבא כתב בתכלת - דו"ד בענין הטלת תכלת בטענת 'אם לא יועיל לא יזיק':

על מה מדובר שם?

הגמרא בחולין, דף נ"ט, עמוד ב' מביאה סימנים לחיה טהורה בשם "חמרא חיוורא". בקהילות רבות (כמו פראג) לא הייתה מסורת אכילה על הג'מוס הנודע ביהודה (תניינא, יו"ד סימן כח) נשאל האם מותר לאכלו ללא מסורת הוא פוסק שם שמספיק בדיקת סימני הטרפיים והשניים כדי לחדש מסורת והוא כותב שם"ואם היינו צריכים למסורת על כל חיה וחיה, לא היינו אוכלים היום שום חיה מלבד הצבי והאיל"

@מלכת-שבא כתב בתכלת - דו"ד בענין הטלת תכלת בטענת 'אם לא יועיל לא יזיק':

להביא מתקופת הנביאים קצת רחוק, התורה היתה אז באמצע להיכתב

הטענה שזה היה "באמצע להיכתב" היא שטות מוחלטת כי התורה עם הכתב ניתנה בסיני, ועזרא שינה את הכתב מאות שנים אחר כך. זה שינוי הכי עמוק שיש.

@מלכת-שבא כתב בתכלת - דו"ד בענין הטלת תכלת בטענת 'אם לא יועיל לא יזיק':

זה לא היה זיהוי ללא מסורת או חידוש כל שהוא זו היתה תקנה

האבחנה שאתה עושה בין 'תקנה' ל'זיהוי' היא אבחנה סמנטית. בשורה התחתונה: בכל הדוגמאות הללו, גדולי ישראל לא ישבו בחיבוק ידיים מתוך פחד סוציולוגי שמא בעתיד נגלה אחרת. הם הבינו שהתורה ניתנה לנו להכריע בה לפי בירור עינינו.

@מלכת-שבא כתב בתכלת - דו"ד בענין הטלת תכלת בטענת 'אם לא יועיל לא יזיק':

גם זה הכרעה על מציאות חדשה

כנ"ל
לסיכום: התכלת היא לא "המצאה", אלא בירור סימנים בדיוק כמו שהנודע ביהודה בירר את סימני הג'מוס

@מלכת-שבא כתב בתכלת - דו"ד בענין הטלת תכלת בטענת 'אם לא יועיל לא יזיק':

@הלבלר יש לך עוד דוג׳ לדברים מעין אלו? חידוש דברים ע״פ ע״י גדולי הדורות במהלך ההיסטוריה.

א. עזרא הסופר החליף את הכתב של התורה לאשורית
ב. הפרוזבול בידי הלל הזקן
ג.הב"ח התיר לאכול בחו"ל חדש מנכרי

@אחד-חכם כתב בתכלת - דו"ד בענין הטלת תכלת בטענת 'אם לא יועיל לא יזיק':

בקשר לדברך @הלבלר, אין שום קשר בין הדברים. אין בעיה לנהוג כפי הנהוג כעת וכפי שהתשתרש, הבעיה היא ליצור השתרשות חדשה. ולהפך, דווקא השמירה על המסורת של כל עדה ועדה היא הבסיס האיתן של המסורת היהודית והלכתית.

הניסיון לצייר את הפסיביות כ"אחריות היסטורית" הוא לא יותר משמרנות [לא הלכתית] במסווה אינטלקטואלי. הטיעון ש"עדיף לא לעשות כדי לא לטעות" הוא בדיוק מה שחנק את ההלכה בתקופות עבר. אם רבותינו היו חוששים מ"קיבוע טעות", היינו נשארים בלי חצי מההלכה שיש לנו היום. ולא חסר דוגמאות:
כשהתחיל להכנס בתקופת הגאונים ע"י משפחת אשר העניין של הניקוד והטעמים היו מספר גאונים [בינהם ר' נטוראי גאון] שתקפוו וטענו שמדובר ב"השתרשות חדשה" שתשכיח את המסורת שבעל פה ותקבע טעויות. אילו היו שומעים להם בשם ה"זיכרון הקולקטיבי", היום לא היית יודע לקרוא פסוק אחד בתורה.
כשהתחילו להכניס מכונות לייצור מצות ותיתיות ועוד וה"דברי חיים מצאנז זעק על השינוי והמצב שיתרחש ע"י הכנסת דבר חדש ושחכת המסורת חלילה לעומת ה"שואל ומשיב" שהתיר והיום הכניסו בזכותו אם היינו מחכים ל"הוכחה חותכת" ולא מכריעים – המוני בית ישראל היו נשארים בלי מצה ובלי ציצית
זיהוי ה"חמרא חיוורא": לאורך הדורות זיהו חכמים צמחים ובעלי חיים [כמו ה"ג'מוס"] שבו הכריע הנודע ביהודה שאפשר לסמוך על ראיות עכשיו ולקבוע שהג'מוס הוא ה"חמרא חווירא" . אם היו חוששים שמא בעתיד יתגלה זיהוי אחר, היינו מאבדים מסורות שלמות של כשרות בגלל פחד מ"קיבוע".
לומר ש"השמירה על המסורת של כל עדה היא הבסיס" זו חכמה בדיעבד. כל מסורת שאתה מקדש היום התחילה ב"יוצרי היסטוריה" שלא פחדו להכריע בספקות של זמנם. מי שמחכה למעבדה שתביא לו "הוכחה מוחלטת" בשביל מצוות דאורייתא, פשוט מחליף את יראת השמיים שלו ביראת המדע.

@שרגי-שהם כתב במחשבות לקראת יום העצמאות:

3.1. אחרי ההגדרות הדווקניות - מצב היהודים הדתיים בישראל טוב מבחו"ל, נקודה. וזה מבחן משמעותי בייחס לנקודה הזו.

מבחינה ביטחונית ודאי שאתה לא צודק בעשור האחרון נהרגו בארץ למעלה מ1800 איש בעוד בחו"ל נהרגו באזור 50-60 איש גם תקריות אנטישמיות בארץ התרחשו למעלה מ6500 ובכל העולם ביחד כ12000 ואם נלך צעד אחורה לכיוון קום המדינה בארץ נהרגו כ30000 איש מתוכם 25000 חילים בחו"ל נהרגו כ1200 איש כשהממספר הגדול כ500 נהרגו סביב 48 [קום המדינה] בפרעות במדינות ערביות ואם תסתכל בנתוני הביטוח הלאומי יש 99156 אזרחים המוכרים כמי שנפגעו מפעילויות איבה שחיים היום עדיין בארץ אז להגיד שזה המדינה הבטוחה בעולם ליהודים ביטחונית????.
ולגבי תורניות המספרים של יהדות העולם ובראשם ארצות הברית מפעימים ובל נשכח שכ15000 מהבחורים ואברכים בארץ הם חוצניקים שחוזרים לארצותיהם המספרים היבשים הם [עפ"י נתוני ישיבת ביהמ"ד גבוה ] ישיבת לייקווד -4200 בחורים 5800- אברכים שאר הישיבות בליקווד בחורים- 5500 אברכים - 4000 שאר ארצות הברית בחורים -47400 אברכים - 37100 סך הכל כל ארצות הברית- 103800 וכל זה בארצות הברית לבד
ולא צריך להרחיב על הנתונים הכלכלים של יהדות שאר העולם שלא נגיע חלילה למצב של מוציאי דיבת הארץ