פורום "משלי"

@מלכת-שבא כתב בהוזזת פח אשפה מלא לצורך הכנסת אשפה ממקום אחר:

חשבתי לדון לגבי הביטול של האשפה לפח אולי אין להגדירו כבסיס

ההנחה ההלכתית שהפח נחשב "בסיס לדבר האסור" אינה מוסכמת, ולמעשה הפוסקים דחו אותה מכמה טעמים:
א. פח לא נעשה בסיס: כדי שכלי יהפוך ל"בסיס", הנחת המוקצה עליו צריכה להיות כדי לשמור על המוקצה או לשרת אותו. בפח אשפה המצב הפוך – הפח משרת את האדם כדי להיפטר מהלכלוך, והאשפה עצמה היא דבר שרוצים לזרוק ושאין בו שום חפץ. לכן, הפח לא מקבל דין בסיס החמור, אלא נשאר במעמדו ככלי (שמלאכתו לאיסור או להיתר), ומותר להזיז אותו "לצורך מקומו" או לצורך שימוש בו כך מובא בשש"כ בדעת הגרש"ז

@מלכת-שבא כתב בהוזזת פח אשפה מלא לצורך הכנסת אשפה ממקום אחר:

המתבסס גם אסור להוזיז אותו כמובן, ההיתר של גרף של ריעי לא נאמר למה שנמצא באשפה כבר,

ב. היתר גרף של ריעי על האשפה החדשה: גם אם נחמיר כדבריך, הטלטול של הפח כעת לא נעשה עבור האשפה שכבר בפנים, אלא עבור האשפה החדשה שיש לך ביד. האשפה שבידך שאריות אוכל, קליפות וכדומה מוגדרת כ"גרף של ריעי" שמאיסה עליך את השולחן או המטבח. כיוון שמותר לך לטלטל את הגרף של ריעי שבידך כדי לזרוק אותו, מותר לך גם להזיז את הפח כדי לאפשר את הכנסת האשפה הזו, בגלל שזה צורך ישיר של פינוי הלכלוך שמפריע לך עכשיו.
לכן, המנהג הרווח להזיז את הפח לצורך הכנסת אשפה מיוסד כדת וכהלכה, ומי שרוצה להחמיר מעבר לכך – יכול להזיז את הפח ברגל (טלטול מן הצד)

א. "התנחומא" בפרשת נח [אות יט'] כבר מזכיר
ב. הגמ' ביומא [י' ע"א] ממש מרחיבה בעניין [גרממיא,קנדיא,יון,כוש וכו']
ג. עיין "אברבנאל [בראשית י'] על החלוקה ועניינה
ד. "כוזרי" [מאמר שני אות יד']
ה. ביוסיפון [פרק א'] הוא מדבר בעיקר על התיישבות בני יפת באירופה וכן בספרו ראשית [פרק ו'] הוא מפרט על כל מדינה ולמה זה קרה ולמה בחרו דווקא את מדינות אלו

הדיון כאן נוגע באמת בשורשי הבנת מהות עולם הבא,ולענ"ד ערבבו פה בין שני מושגים שונים לחלוטין בעולם הנשמות: שכר והנאה מול כלי קיבול והשגה.נראה שיש לחלק את התשובה לשני רבדים:
א. מצד השכר והתענוג (היחסי) : הם שווים לחלוטין
בנקודה זו נכנס התיו"ט "לפום צערא אגרא" הקב"ה אינו מקפח שכר כל בריה, בן הרפתן, שנלחם בשיניים לא להירדם בין מנחה למעריב וקרא תהילים בדמעות, חווה "צער" ומאמץ ששווים בדיוק למאמץ של בן ה"רוישיבה" לשבת 14 שעות בחשק של לימוד תורה. מצד עצם תחושת הסיפוק, הגמול והתענוג – שניהם ירגישו שהם הגיעו אל השלמות המקסימלית שלהם והתענגותם על ה' תהיה שלמה.
ב. מצד דרגת ההשגה (המוחלטת) – בן ה"רוישיבה" יהיה במקום גבוה יותר אי אפשר להתעלם מזה שבעולם הבא "צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה". ההנאה מזיו השכינה היא השגת סודות התורה וקירבה רוחנית. נשמה שלמדה, הבינה והשיגה אלפי דפי גמרא, סברות ופלפולים, פיתחה "כלי קיבול" רוחני רחב ועמוק לאין שיעור מנשמה שהשיגה רק כמה פרקי תהילים. האור של השכינה שיאיר בנשמת ראש הישיבה הוא בהכרח רחב ומקיף יותר כמו שכתב הרמח"ל ב'דרך ה'' "והנה התכלית הכוונה בבריאה היה לשנות [להעניק] מטובו לזולתו... ותראה כי הוא לבדו הטוב האמיתי, ועל כן לא יספק חפצו המיטיב אלא בהיותו מהנה אותם בטוב ההוא עצמו... והוא שיהיו נהנים מזיו שכינתו ודבקים בו... ואמנם גזרה חכמתו שיהיה הטוב הזה מגיע אל הנבראים במידה וקצב, שיהיו הם בעצמם בעלי הטוב ההוא, כפי מה שיאפשר לנברא שיהיה".
הגר"א דסלר ב"מכתב" ממשיל את זה למשל על הכוס והחבית:
נגיד שיש לנו כוס קטנה וחבית ענקית. אם נמלא את הכוס עד הסוף, היא "מלאה לחלוטין" ואין לה שום תחושת חיסרון. אם נמלא את החבית עד שפתה : גם היא מלאה לחלוטין.בנו של הרפתן הוא הכוס המלאה: כיוון שניצל 100% מכוחותיו, הוא מלא לחלוטין, אין לו שום תחושת בושה או חיסרון, והוא חווה אושר מושלם. בנו של ראש הישיבה הוא החבית המלאה: גם הוא ניצל 100% מכוחותיו והוא מלא, אך כמות האור (המים) שנמצאת אצלו תיהיה וודאי יותר גדולה מבן הרפתן.
לכן, המסקנה היא ששניהם ימצאו במדרגה שווה מבחינת שלמות הסיפוק והצדק האלוקי, אך במדרגה שונה לחלוטין מבחינת נפח ההשגה והקירבה בפועל.

@אומר-דרשני כתב בהגרלות והימורים:

א. לגבי הנקודה של הימורים. לכאו' ניחוש המספרים אין בו הימור, כיוון שאינו תלוי בך כלל, ואין לך שום סברא לומר שתנחש נכון, זה רק צורה של הגרלה.

לגבי צורת ההגרלה אפשר לקנות אוטמטי וכשאתה שם מספרים לבד אתה מהמר שזה מה שיצא בעצם. במיוחד כאלה ששמים "מספרי מזל" [עפ"י ת.ז תאריך לידה וכדו']

@אומר-דרשני כתב בהגרלות והימורים:

לגבי מטרת הכסף, בעניותי לא הבנתי הנידון, האם אסור לקנות במכולת שהרווחים ילכו לחילולי שבת ומיסיון. יש כאן עסק שמרוויח כסף, מה עניינך מה הוא עושה איתו.

זה לא עסק אלא גוף ציבורי שאתה יכול לקבוע את המדיניות שלו

א. מגילת אנטיוכוס לא נחשב ספר חיצוני והיו קהילות באיטליה וכו' שהיו קוראות בובאופן קבוע מאז ומעולם בחנוכה
ב. כל הנידון של ספרים חיצוניים עפ"י הרמב"ם זה בגדול שלא לקרוא על מנת לימוד או במקום לימוד אבל לקרוא לשם היסטוריה או סתם קריאה אין בעיה

@מלכת-שבא כתב בתכלת - דו"ד בענין הטלת תכלת בטענת 'אם לא יועיל לא יזיק':

שם זה בסה״כ היתה הכרעה שלחיצה על כפתור במכונה חשמלית מספיקה בשביל להגדיר ׳כוח גברא׳,

הצאנזער רב לא אסר בגלל לחיצה על כפתור, אלא בגלל שהמכונה היא "דבר חדש שלא שיערו אבותינו" הוא טען שהמכונה תגרום לשינוי במהות המצווה (לשמה) השואל ומשיב הכריע נגד הפחד מה"חדש".

@מלכת-שבא כתב בתכלת - דו"ד בענין הטלת תכלת בטענת 'אם לא יועיל לא יזיק':

מה היה שם? איך שאני ידעתי תמיד הטעמים הם הלכה למשה מסיני, מה הכוונה שהכניסו אותם מאיפה הם טענו שהם מביאים את זה.

עד ימי הגאונים, התנ"ך היה כתוב באותיות בלבד. הניקוד היה עובר בעל פה בעלי המסורה (משפחת בן-אשר) לא "המציאו" הגייה, אבל הם קיבעו בספר תורה לעם ישראל סימנים גרפיים שמעולם לא היו קיימים.עלי המסורה הכריעו בספקות [הרי בן נפתלי חלקו עליהם] וקבעו עובדה בשטח.זה חידוש של "כלי" לשמירת המצווה, בדיוק כמו שהתכלת היא "כלי" למצווה

@מלכת-שבא כתב בתכלת - דו"ד בענין הטלת תכלת בטענת 'אם לא יועיל לא יזיק':

על מה מדובר שם?

הגמרא בחולין, דף נ"ט, עמוד ב' מביאה סימנים לחיה טהורה בשם "חמרא חיוורא". בקהילות רבות (כמו פראג) לא הייתה מסורת אכילה על הג'מוס הנודע ביהודה (תניינא, יו"ד סימן כח) נשאל האם מותר לאכלו ללא מסורת הוא פוסק שם שמספיק בדיקת סימני הטרפיים והשניים כדי לחדש מסורת והוא כותב שם"ואם היינו צריכים למסורת על כל חיה וחיה, לא היינו אוכלים היום שום חיה מלבד הצבי והאיל"

@מלכת-שבא כתב בתכלת - דו"ד בענין הטלת תכלת בטענת 'אם לא יועיל לא יזיק':

להביא מתקופת הנביאים קצת רחוק, התורה היתה אז באמצע להיכתב

הטענה שזה היה "באמצע להיכתב" היא שטות מוחלטת כי התורה עם הכתב ניתנה בסיני, ועזרא שינה את הכתב מאות שנים אחר כך. זה שינוי הכי עמוק שיש.

@מלכת-שבא כתב בתכלת - דו"ד בענין הטלת תכלת בטענת 'אם לא יועיל לא יזיק':

זה לא היה זיהוי ללא מסורת או חידוש כל שהוא זו היתה תקנה

האבחנה שאתה עושה בין 'תקנה' ל'זיהוי' היא אבחנה סמנטית. בשורה התחתונה: בכל הדוגמאות הללו, גדולי ישראל לא ישבו בחיבוק ידיים מתוך פחד סוציולוגי שמא בעתיד נגלה אחרת. הם הבינו שהתורה ניתנה לנו להכריע בה לפי בירור עינינו.

@מלכת-שבא כתב בתכלת - דו"ד בענין הטלת תכלת בטענת 'אם לא יועיל לא יזיק':

גם זה הכרעה על מציאות חדשה

כנ"ל
לסיכום: התכלת היא לא "המצאה", אלא בירור סימנים בדיוק כמו שהנודע ביהודה בירר את סימני הג'מוס

@מלכת-שבא כתב בתכלת - דו"ד בענין הטלת תכלת בטענת 'אם לא יועיל לא יזיק':

@הלבלר יש לך עוד דוג׳ לדברים מעין אלו? חידוש דברים ע״פ ע״י גדולי הדורות במהלך ההיסטוריה.

א. עזרא הסופר החליף את הכתב של התורה לאשורית
ב. הפרוזבול בידי הלל הזקן
ג.הב"ח התיר לאכול בחו"ל חדש מנכרי

@אחד-חכם כתב בתכלת - דו"ד בענין הטלת תכלת בטענת 'אם לא יועיל לא יזיק':

בקשר לדברך @הלבלר, אין שום קשר בין הדברים. אין בעיה לנהוג כפי הנהוג כעת וכפי שהתשתרש, הבעיה היא ליצור השתרשות חדשה. ולהפך, דווקא השמירה על המסורת של כל עדה ועדה היא הבסיס האיתן של המסורת היהודית והלכתית.

הניסיון לצייר את הפסיביות כ"אחריות היסטורית" הוא לא יותר משמרנות [לא הלכתית] במסווה אינטלקטואלי. הטיעון ש"עדיף לא לעשות כדי לא לטעות" הוא בדיוק מה שחנק את ההלכה בתקופות עבר. אם רבותינו היו חוששים מ"קיבוע טעות", היינו נשארים בלי חצי מההלכה שיש לנו היום. ולא חסר דוגמאות:
כשהתחיל להכנס בתקופת הגאונים ע"י משפחת אשר העניין של הניקוד והטעמים היו מספר גאונים [בינהם ר' נטוראי גאון] שתקפוו וטענו שמדובר ב"השתרשות חדשה" שתשכיח את המסורת שבעל פה ותקבע טעויות. אילו היו שומעים להם בשם ה"זיכרון הקולקטיבי", היום לא היית יודע לקרוא פסוק אחד בתורה.
כשהתחילו להכניס מכונות לייצור מצות ותיתיות ועוד וה"דברי חיים מצאנז זעק על השינוי והמצב שיתרחש ע"י הכנסת דבר חדש ושחכת המסורת חלילה לעומת ה"שואל ומשיב" שהתיר והיום הכניסו בזכותו אם היינו מחכים ל"הוכחה חותכת" ולא מכריעים – המוני בית ישראל היו נשארים בלי מצה ובלי ציצית
זיהוי ה"חמרא חיוורא": לאורך הדורות זיהו חכמים צמחים ובעלי חיים [כמו ה"ג'מוס"] שבו הכריע הנודע ביהודה שאפשר לסמוך על ראיות עכשיו ולקבוע שהג'מוס הוא ה"חמרא חווירא" . אם היו חוששים שמא בעתיד יתגלה זיהוי אחר, היינו מאבדים מסורות שלמות של כשרות בגלל פחד מ"קיבוע".
לומר ש"השמירה על המסורת של כל עדה היא הבסיס" זו חכמה בדיעבד. כל מסורת שאתה מקדש היום התחילה ב"יוצרי היסטוריה" שלא פחדו להכריע בספקות של זמנם. מי שמחכה למעבדה שתביא לו "הוכחה מוחלטת" בשביל מצוות דאורייתא, פשוט מחליף את יראת השמיים שלו ביראת המדע.

@שרגי-שהם כתב במחשבות לקראת יום העצמאות:

3.1. אחרי ההגדרות הדווקניות - מצב היהודים הדתיים בישראל טוב מבחו"ל, נקודה. וזה מבחן משמעותי בייחס לנקודה הזו.

מבחינה ביטחונית ודאי שאתה לא צודק בעשור האחרון נהרגו בארץ למעלה מ1800 איש בעוד בחו"ל נהרגו באזור 50-60 איש גם תקריות אנטישמיות בארץ התרחשו למעלה מ6500 ובכל העולם ביחד כ12000 ואם נלך צעד אחורה לכיוון קום המדינה בארץ נהרגו כ30000 איש מתוכם 25000 חילים בחו"ל נהרגו כ1200 איש כשהממספר הגדול כ500 נהרגו סביב 48 [קום המדינה] בפרעות במדינות ערביות ואם תסתכל בנתוני הביטוח הלאומי יש 99156 אזרחים המוכרים כמי שנפגעו מפעילויות איבה שחיים היום עדיין בארץ אז להגיד שזה המדינה הבטוחה בעולם ליהודים ביטחונית????.
ולגבי תורניות המספרים של יהדות העולם ובראשם ארצות הברית מפעימים ובל נשכח שכ15000 מהבחורים ואברכים בארץ הם חוצניקים שחוזרים לארצותיהם המספרים היבשים הם [עפ"י נתוני ישיבת ביהמ"ד גבוה ] ישיבת לייקווד -4200 בחורים 5800- אברכים שאר הישיבות בליקווד בחורים- 5500 אברכים - 4000 שאר ארצות הברית בחורים -47400 אברכים - 37100 סך הכל כל ארצות הברית- 103800 וכל זה בארצות הברית לבד
ולא צריך להרחיב על הנתונים הכלכלים של יהדות שאר העולם שלא נגיע חלילה למצב של מוציאי דיבת הארץ

יחווה דעת חלק ה' סימן ס"ד

@שרגי שהם צודק וכן אולי נגיד כלפי כל דבר כגון הנוסחים בתפילות ומצוות של עדות שונות ומחלוקות בין הפוסקים אולי לא ננהג כלום כדי שלא ישתרש ב"זכרון הקולקטיבי"?

הייתי שמח אם בציבור הגדול כאן יהיה מישהו שיוכל לעשות לי סדר בכל הנושא של הגרלות והימורים ידוע שרבנים מקדמא דנא כבר מסופר אודותם שהשתתפו בהגרלת הלוטו ולכאורה הלוטו של היום הוא ודאי סוג של הימור כאשר אתה משתתף בהגרלה אתה בעצם מהמר שזה המספרים שיצאו ועל זה אתה שם 12 ש"ח?
או שאתה שם את הכסף ורושם את המספרים רק כי זה הדרך להיכנס להגרלה?
בנוסף יש את הבעיה ש למה הכספים משמשים [בעבר היה משמש גם לבתי ספר של מיסיון -ע"ז- וסודר בשנים האחרונות] ועל כל פנים טוטו ודאי משמש גם לחילול שבת וכנראה גם הלוטו!

וידוע הפסיקה של הרב עובדיה ביביע עומר חלק ז שאסר לגמרי ואחר כך ביחוה דעת דן לחזור בו !

ובכלל היום שהכל מוסדר בחוק ובסוף יודעים להיכן הכסף הולך שייך לומר אסמכתא ?[שזהו הדין שלכאורה נפסק שו"ע שבגללו אסור ולפי הצד השני שיישובו של עולם ודאי יהיה מותר ]
וגם זכור לי מאחד השו"תים של האחרונים שדן בעניין אסמכתא וטוען שבמקום של מהג מסחר קבוע זה לא חשיב אסמכתא

ובטוטו יכול להיות התר שזה ניחוש מוסכל לגמרי ולא ניחוש אלא ידע כי גם כששם על משהו מסוים זה כי מידע העבר ועל פי נתונים קיימים הצביעו שזה יהיה התוצאה ?

ל@אספ ול@תם :
יישר כוח על שימת הלב, אך דייקתם בדברי המג"א (ס"ק ו') בדיוק את ההיפך מכוונתו. המג"א שם דן בהרחבת האיסור מעבר לד"א, ושם אכן התנאי הוא ראייה. אבל בתוך ד"א - האיסור מוחלט. עיין בפמ"ג (אשל אברהם ס"ק ו') שמפרש את דברי המג"א שהבאת בלשון זה: "ואפילו סומא או בלילה או עוצם עיניו – בתוך ד' אמות אסור". לשון המג"א (ס"ק ו') שציטטת: "דכל שרואה אותו אסור דמתבטל כוונתו...". המילים "כל שרואה" באות להוסיף איסור גם בריחוק רב, ולא למעט בתוך ד"א. לסיכום: בתוך ד"א יש "דין מקום" אובייקטיבי של שכינה שאינו תלוי בראייה או ב"עולם הרוחני" של המתפלל. החידוש של הגרשז"א הוא רק שזכות היחיד להפקיע את המרחב הזה פוקעת עם סיום תפילת הציבור.

ל@תם :ההסבר על "התפשטות הגשמיות" הוא רעיון יפה, אך הלכתית הוא הופך את הגדרים לפסיכולוגיה. שתי הוכחות שזה דין במרחב ולא רק שאלה של ריכוז: א) דין סומא: המגן אברהם (סימן ק"ב) אוסר לעבור לפניו למרות שאינו רואה. מוכח שהאיסור קיים גם כשאין הפרעה ויזואלית ל"עולם הרוחני". ב): אם הכל תלוי בניתוק מהגשמיות, הרי שלפני חסידים עליונים היה מותר לעבור וודאי ואפילו יעבור לפניהם פיל הם לא יראו כי הם "לא פה". להיפך, דווקא בהם שכינה שורה יותר. הגרשז"א פשוט מגדיר שזכות היחיד להחיל "שם תפילה" על המרחב הציבורי פוקעת כשהציבור מסיים, ומאז הוא נחשב כמי שמתפלל במעבר שדינו "בא בגבולו".

הדיון כאן נוגע בשאלה האם הפכנו מנהג שנועד למנוע "הוללות" לדין של אבלות חמורה שלא לצורך. לדעתי, הקו שהובא כאן מהמשנה לגבי חלילים למת הוא הוכחה ניצחת לכך שאין "איסור חפצא" על מוזיקה. האגרות משה (או"ח א' קס"ו)כותב: גם מי שאוסר, מודה שהאיסור הוא על "ריקוד ומחולות". המשנה ברורה (סימן תצ"ג) מזכיר איסור עשיית "מחולות", ולא מוזיקה כשלעצמה. אם המוזיקה היא עצובה, או אפילו מוזיקה שקטה שלא גורמת לאדם "לפזז", היא מעולם לא נכללה במנהג. שיטת השדי חמד (מערכת בין המצרים): הוא מביא שהאיסור על כלי זמר נובע מהזכר לחורבן (איסור שיש כל השנה), ובספירת העומר רק החמירו בו יותר. לפי זה לכאורה , במקום שאין שמחה יתרה – אין איסור. הגדרת "מוזיקה של ריפוי": המקור הידוע והמפורש ביותר הוא של הציץ אליעזר (חלק ט"ו, ל"ג). הוא דן באדם ששומע מוזיקה כדי להפיג עצבות או בשביל רגיעה נפשית, ומתיר בפירוש. אם שיר עצוב עוזר לאדם "להתחבר" לימי הספירה או להירגע מהיום, זהו צורך נפשי ולא "שמחת מרעים" שנאסרה. ההבדל בין מוזיקה ל"רעש": בזמננו, כפי שהעיר @אלחנן-דוד-קרויזר , המוזיקה היא חלק מהאטמוספירה. הרב שלמה זלמן אוירבך (הליכות שלמה) נשאל על שמיעת רדיו, ונטיית רבים מהפוסקים היא ששמיעה לצורך "ליווי" (כמו בנהיגה) אינה בגדר "שמחה". לסיכום (וכמו שרבים האברכים בימים אלה הכותבים "הדברים נכתבו לעורר את לב המעיין בלבד אין לקחת דברים אלו להלכה") : איסור מוזיקה בספירה הוא סייג למחולות. מי שרוצה לאסור שיר עצוב שמושמע דרך רמקול (שגם בזה יש פוסקים שחילקו בין כלי חי למכשיר חשמלי), ממציא "אבלות חדשה" שלא מצינו בראשונים. הרי אפילו בלוויה ניגנו בחליל! אם המטרה היא התעוררות או הרפיה – אין כאן שום ריח של איסור.

לגבי מה שנטען בתגובה של @תם – הסברא שבעצימת עיניים השכינה עוברת ל"עולם רוחני" ולכן מותר לעבור, היא מחודשת מאוד וקשה להבין אותה מבחינה הלכתית. הרי האיסור לעבור כנגד המתפלל זה לא מבחן פסיכולוגי האם הוא רואה אותי או לא, אלא גדר הלכתי במרחב שבו המתפלל עומד לפני קונו. אם נתלה זאת רק בראייה, יצא שאיוור יהיה מותר לעבור לפניו תמיד? ודאי זה לא ככה. הנקודה המרכזית היא כזו: השאלה בסיום תפילת הציבור אינה האם המתפלל "ברשות" לעמוד שם (כפי שנכתב בתגובה של @מנחם , ברור שהוא ברשות), אלא האם יש לו כוח להפקיע את המרחב הציבורי מעבר לזמן התפילה הרגיל. יש לחלק בין שני סוגי "הפרעה": הפרעה לכוונה: כאן הטענה ש"בא בגבולו" חזקה. אם הציבור סיים, על המתפלל לקחת בחשבון שכוונתו עלולה להיפגע, ואין לו זכות לבוא בטרוניה על כך. הפרעה כלפי השכינה: כאן טמון החידוש של הגרשז"א. השכינה שורה כנגד המתפלל מכוח התפילה. ברגע שהסתיימה "תפילת הציבור", המציאות של "ד' אמות של תפילה" שחלה על כל שטח בית הכנסת משתנה. המתפלל שנשאר מאחור הופך מ"חלק מהמערכת" ל"יחיד במרחב". במילים אחרות: האיסור לעבור אינו "עונש" למתפלל או "זכות" שלו, אלא הגדרה של המקום. בסיום תפילת הציבור, המקום חוזר להגדרתו המקורית כ"מעבר", ודין השכינה שבו (האוסר מעבר) פוקע או נחלש מול צורך הרבים.

דין המלחמה: אין כאן נידון של "רודף" רגיל הדורש הבחנה פרטנית, אלא דין "ציבור מול ציבור". כדברי המהר"ל (גור אריה, בראשית ל"ד, י"ג): "אף על פי שהיה להם להזהר שלא להרוג מי שלא עשה... כיון דבמלחמה היו, מותר לעשות זה... דכך הוא ענין המלחמה; לוקח עיר ואוכלסיה". מדובר בהיתר מובנה של המציאות המלחמתית, שבו היחיד בטל לגבי הכלל. גדר הרחמנות: יש לחלק בין המרחם על אכזרים לבין העדר שמחה בכיליון מעשי ידיו של מקום. הגמרא במגילה (י:) כותבת: "מעשי ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה?", ופירש רש"י: "הקב"ה אינו שש במפלתן של רשעים". אם ברשעים גמורים כך, בתינוקות לא כל שכן.
לגבי בן סורר ומורה: ההשוואה אינה מתחילה, שהרי בבסו"מ (סנהדרין עב.) הדין הוא "הגיעה תורה לסוף דעתו" לאחר שכבר התחיל בחטא , מה שאין כן בנידון דידן.
לסיכום אנו פועלים מכוח דין מלחמה המוחלט והצודק, אך מתוך תודעה שזהו כורח טרגי במציאות של "מעשי ידי טובעים". אין עניין לשמוח במיתת מי שלא חטא, אך אין בכך כדי להחליש כקוצו של יוד את היד המכה באויב.

אילו היה בעל ההגדה כותב "ביום זה יצאנו לפני כך וכך שנים", היינו הופכים את הסדר לטקס זיכרון היסטורי. אבל חז"ל קבעו: "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא" ההגדה לא אומרת "היום יצאנו" בלשון עבר, כי היא רוצה שנחיה בלשון הווה. המילים "עבדים היינו... ויוציאנו" בלי תאריך ובלי "היום הזה", הופכות את היציאה לאירוע נצחי שקורה עכשיו, ברגע זה, סביב השולחן. הראיה היא שאנו אומרים "ואילו לא הוציא... הרי אנו ובנינו משועבדים" – כלומר, אנחנו עדיין בתוך התהליך לכן הרמב"ם בהלכותיו, כפוסק, חייב להגדיר את זמן המצווה (בלילה הזה), אבל בעל ההגדה כ"מביים" של החוויה, משמיט את היום כדי שלא נרגיש שאנחנו חוגגים אירוע מהעבר, אלא יוצאים ממצרים בעצמנו ברגע זה ממש.

המצב הוא שבכניסה לרובע עד סביבות 5 בבוקר אין שום בעיה הכניסה היחידה היא משער יפו ושער ציון שאר השערים חסומים באמצע השוק יש מחסומים ששם מכניסים בקבוצות הם עובדים בראש גדול היה היום לפני הנץ סביב 300 מתפללים בגברים כל קבוצה שיוצאת הם מכניסים קבוצה יותר גדולה בשאר היום צריך לומר כתובת ברובע בשוק למטה במחסום אפשר לומר שהולכים להתפלל באהל יצחק ואז אפשר לעבור עד המחסום של הכניסה משער שכם הכותל הקטן פתוח כרגע כרגיל