שאלה זו מעסיקה אותי זמן רב
הרמב״ם בהלכות תלמוד תורה מביא שמקור מצוות לימוד תורה הוא הפסוק ביהושע -
לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה לְמַעַן תִּשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת כְּכָל הַכָּתוּב בּוֹ כִּי אָז תַּצְלִיחַ אֶת דְּרָכֶךָ וְאָז תַּשְׂכִּיל
בפסוק זה בצורה די מובהקת המטרה בללמוד תורה היא שמירת המצוות
ישנם גם פסוקים בתורה המבטאים את הרעיון הלזה
וַיִּקְרָא מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם שְׁמַע יִשְׂרָאֵל אֶת הַחֻקִּים וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר אָנֹכִי דֹּבֵר בְּאָזְנֵיכֶם הַיּוֹם וּלְמַדְתֶּם אֹתָם וּשְׁמַרְתֶּם לַעֲשֹׂתָם
כן ישנם פסוקים מפורשים וכן בחז״ל על עצם המטרה של לימוד התורה בפני עצמו, או שלפחות לא מוזכר בהם עניין אחר מלבד עצם לימוד התורה.
(ודברת בם, ומזה נלמד אף איסור לעסוק בדברים בטלים, ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם,
איך שאני הבנתי תמיד ההסבר לסתירה זו הוא שמכיון שאנו רוצים לחיות על פי חוקי התורה ועל פי מוסרי התורה, צריכים אנו שכלל הציבור יהגה בה תדיר, כך שאף אם אין הלימוד פונה ישירות לקיום ההלכה, ודאי מטרתו היא יצירת מערכת כללית של לומדי תורה, שעל ידי זה תיווצר אסכולה תורנית שתופסת את המציאות על פי התורה וכן מפתחת את לימוד התורה וע״ז מתבססת פסיקת ההלכה.
ולכך מגיעה גם ההערכה המיוחדת ללומדי התורה שהם גם המדריכים הרוחניים בכל נושא,
(ובחז״ל אף הביאו שתלמוד תורה כנגד כולם ומאד מסתדראם נסביר שכל מצווה שהכל תלוי בה היא מוגדרת חשובה כנגד כולם כמו ארץ ישראל שהיא מקום קיום הכל, ציצית - שעל ידה זוכרים את כל מצוות השם)
אמנם התפיסה הכללית בקרב ראשי ובני הישיבות אינה כך כלל
הלימוד הישיבתי ומכלל זה הלימוד היום בכוללים כלל אינו מכוון למקום של לימוד תורה על מנת לעשות, באם נדייק הוא מכוון ממש הפוך וזה מתבטא במספר נקודות,
כדרך קבע משתדלים שלא להיגרר בלימוד הכללי ללימוד דברים הנוגעים או הקרובים להלכה, (מלבד אנשים שבאים לעסוק בזה גופא ובדרך כלל רואים בזה משהו פחות או לפחות לא העיסוק שאמור להיות המרכזי)
הלימוד בדרך כלל נוטה לחזור על עצמו, כלומר פיתוח של צורת חשיבה מסויימת שמעודדת עיסוק חוזר באותם שאלות ולאו דווקא בחתירה להכרעה אלא עצם קיום הדיון החוזר הוא המטרה, מספר רעיונות ליישוב קושיה אחת הם דבר חיובי ככלל, ואין חשיבות בהכרעה בין התירוצים.
כל המושג ׳חידושי תורה׳ הפרטיים, שבישיבות רואים בהם ערך גבוה בחידוש וכתיבת חידושי תורה גם כאשר לעולם לא יהגו בהם לומדים אחרים
למרות שיש את הנושא שללמוד על מנת ללמד זה דרגה יותר חשובה, תמיד טורחים להבהיר שהמעלה העליונה זה לימוד תורה עצמאי שלא למען שום מטרה,(בהתבסס מסתמא על דברי הגמ׳ בב״ב ״אבל תלמידי חכמים עצמם וכו׳״) האברך הפשוט שיושב והוגה בתורה
יסודות שיטה זו לא נוצרו ללא חשיבה, או מטבע הדברים ודאי שהגו בהם החכמים, מקימי עולם הישיבות הליטאי, ואני מנסה תמיד להבין מהיכן הגיעה תפיסה זו,
אמנם בדור האחרון ישנה ביקורת כללית על הלימוד בישיבות, שהגיע למצב ממש קיצוני, כאשר כיום הלימוד אינו מתמקד כמעט ברכישת ידע (כהמשמעות הפשוטה של המילה ״לימוד״ לכאורה) אלא בעיסוק אינטלקטאולי שבדרך כלל המטרה היא עצם העיסוק
אכן ישנה התנגדות לשיטת לימוד זו בקרב רבני הישיבות, אך אין ספק שדרך זו לא גדלה מעצמה והיא רק הקצנה של הרוח הכללית,
אולי אני טועה, אולי אני לא מדייק, כתבתי איך שזה נתפס בעינים שלי,
אשמח אם יהיו לכם או מקורות והרחבה נוספת על עצם הדיון, וכן השגות על תפיסה זו.