https://www.wisebuy.co.il/product.aspx?category=e-shavingmachine&productid=1225079
זה המכונה החדשה שהכשיר. כמדומה שא"א להשיג מחו"ל בזול יותר, או שאין פער משמעותי
לעניות מסקנתי בסוגיא, אם אתה לא מגלח ממש חזק אלא מעביר בעדינות על העור ודאי מותר (שבזה נשאר משהו שיער והוא הנקרא כעין תער כל שאין תוצאת הגילוח כתער שמחליק לגמרי, וכ"נ מלשון הפוסקים ואכמ"ל)
כמובן לא בא לפסוק אלא לייעץ למי שסומך על הרב דביר שיגלח בעדינות ולא לכסח את העור
@מלכת-שבא כתב בתפילת הקב״ה ומה ניתן ללמוד ממנה על תפילה,:
מאוד לא נראה בנוסח התפילה שזה כך, התפילה גם בכל המקורות מוזכרת כבקשה של צרכים
ודאי שצורת התפילה היא בקשת רחמים על הצרכים, אין שום דרך אחרת להתפלל. הדרך לבן אנוש להתחבר לאלוהיו בתקשורת איתו היא ע"י הבעת נזקקות
ודבריי לא מבעיא לד' רמב"ם שלומד מקרא דלעבדו בכל לבבכם וחזי' שזה חלק מהותי בעבודת ה' עד שנקרא בסתמא לעבדו, וודאי מורה זה על חשיבות התפילה כדרך להתקשר באל ולא ככלי להשגת צרכים. ואף לרמב"ן ייתכן לומר כן (תלוי איך לומדים את הרמב"ן, אמנם יל"ד בזה, דבפס' אי' "והרעתם בחצצרת ונזכרתם לפני יהוה אלהיכם ונושעתם מאיביכם" וחזי' קשר הדוק בין התפילה לישועה)
אבל כיון שעינינו רואות שתפילה לא תמיד מתקבלת, לדעתי זה די מקטין דבר גדול כמו תפילה לומר שכל מהותה הוא תוצאת תקבול שפעמים בא ופעמים לא. ותשובות משונות בענין זה לא הניחו את דעתי (שמקבלים דברים אחרים וכיו"ב), וייתכן שזה המכוון במאמר הזוהר שהובא כאן בפורום שתפילה פועלת בכל העולמות, שהרי האדם עצמו גדל והשתנה על ידה.
אשמח למקורות מכל מי שמכיר חומרים על עניין זה לאסור או להתיר ומדוע (חשוב לי שהנושא יישאר ממוקד), שקצת היה נראה לי שהגר"א היחיד שהחמיר בזה (אמנם חששו לדבריו)
אביא גם מעט:
הגר"א במעש"ר שכ' שאף פנוי יאכל שום בשבת ושולח לדין שלא ישתו מגולין אף בזמננו שאין נחשים- ומוכח שס' שישנם טעמים נוספים
אבל זכורני שהראשונים כ' שאין להקפיד כ"כ על מגולין בינינו שאין נחשים מצויים. ובאמת מבחינה מדעית אי"ז נכון, שאינם מטילים ארס בשתיה (ואולי אנשים מתו מחיידקים ותלו זאת בארס...)
וכ"פ בשו"ע יו"ד קטז ועיי"ש
מג"א או"ח קעג לענין מים אמצעיים דפחות יש לחוש להפרדת בשר מדג בזמננו ועיי"ש שמביא עוד מקורות (אגב מעניין שהעדיף לומר שנשתנו הטבעים מאשר שחז"ל טעו בזה...)
ואיסור בצל וביצה קלופין לא הובא בפוסקים המרכזיים (למרות שדוקא בזה ייתכן שמסוכן...)
עוררתני לעיין עוד בדבר. ובאמת הוא נושא רחב ולא באתי לומר את המילה האחרונה בעניין אלא סברא להיתר. ובזכותך מצאתי כן בירושלמי סנהדרין (י א)- "רבי עקיבה אומר אף הקורא בספרים החיצונים כגון ספרי בן סירא וסיפרי בן לענה אבל סיפרי המירם וכל ספרים שנכתבו מיכן והילך הקורא בהן כקורא באיגרת מאי טעמא ויותר מהמה בני היזהר וגו להגיון ניתנו ליגיעה לא ניתנו". ועי' בפני משה שם וכ"ז כעין מש"כ.
לגוף דבריך- צדקת ממני במה שלפחות חלק מהפוסקים התירו רק לממלא כריסו ש"ס קודם. אבל עי' שלא הוזכר שם ביטול תורה אלא הענין הכללי של השקיעות בד"ת לבד ונראה דגם זה רומז למש"כ. ולא עיינתי די בכ"ז
@צפיחית-בדבש כתב בברכה על חסד:
שונה במה שחלוק מעשה חסד ממשנהו בשונה מת"ת שהכל המשך
אבאר דבריי: לעניות דעתי כשיש חיוב אחד ללמוד בכל זמן פנוי הכל נחשב כהמשך וכעשייה אחת, משא"כ בחסדים שכ"א בפ"ע ואין הגיון לברך א' בתחילת היום.
שמעתי כן מפוסק חשוב בן זמננו (אשמח גם למקור מהגרש"ז כמובן), ועיקר ההיתר כמדומה בנוי על מה שאין לו רשות עוד לעכב הציבור ודמי למתפלל במעבר
ייתכן שהאיסור הוא להעמיק בהם ולדקדק בדבריהם, שאז חשיב דברי הבאי שהרי מפנה לבו מד"ת לחכמה זרה (וכגדר איסור ביטול תורה, ומזה יש ללמוד לספרי פילוסופיה). אבל לקרוא סתם מוכח שמותר מגמ' הנ"ל. לזה הלבלר התכוון?
(ועי' שם בתוס' שכ' ייתכן שהוא בבן סירא, ונסתפקתי שם האם כוונתו ייתכן לבאר כן בגמ' או שתלה הפס' בבן סירא למרות שלא קרא. ומשליך זה על כל הנ"ל...)
בפשטות ייתכן שזה מצווה שאין לה שיעור ומוטלת תדיר. אמנם זה שייך אף בת"ת, אבל שונה במה שחלוק מעשה חסד ממשנהו בשונה מת"ת שהכל המשך
כשלמדתי את הגמ' שם עלה במוחי שזה חיזוק נוסף לכך שעיקר מהות התפילה ומטרתה זה ביטוי לקשר בין עמ"י לקב"ה ולא התקבול. וא"כ המכוון הגמ' שם שאף הקב"ה מצידו מראה לנו שהקשר רצוי לפניו
@הלבלר כתב בהאם מותר לשמוע שירים עצובים בספירת העומר?:
ההבדל בין מוזיקה ל"רעש": בזמננו, כפי שהעיר @אלחנן-דוד-קרויזר , המוזיקה היא חלק מהאטמוספירה. הרב שלמה זלמן אוירבך (הליכות שלמה) נשאל על שמיעת רדיו, ונטיית רבים מהפוסקים היא ששמיעה לצורך "ליווי" (כמו בנהיגה) אינה בגדר "שמחה"
אכן סברא נכונה להקל. פעם שמיעת שירים הייתה מותרות- דבר שבמהותו מביא שמחה, היום אנשים עושים המון דברים עם מוזיקת רקע וכל היחס למוזיקה השתנה לחלוטין. וכיון שאין איסור מפורש ע"ז רבים וטובים הקלו לעצמם
נדון יפה וחשוב מאד. לעניות דעתי כשבאים לדון על הצורך הכי יסודי בבריאה- למה אנחנו כאן, לעולם לא תהיה תשובה מלאה שבן אנוש יוכל להשיגה בשכל, לומר שאנו חסרים לקב"ה א"א ולומר שבראנו סתם א"א, וכל תירוץ יהיה כמפה קצרה שאינה מכסה כל השלחן ורק נותר לנו למשוך מכאן או מכאן לפי דלותנו.
לגופם של דברים, כשמעיינים בראשונים נראה שמטרת הבריאה היא לעבוד את האל (חינוך מצוה רצו ורמב"ן הנ"ל) ולכן הדרגה הכי גבוהה של עשייה לשמו של הקב"ה - עבודה מאהבה, היא לעשות האמת מפני שהוא אמת (רמב"ם בהלכות תשובה) ולא לצורך העונג שבעולם הבא. וכבר אמרו חז"ל במצוותיו חפץ מאד ולא בשכר מצוותיו (ע"ז יט ועי' רש"י שם)
לעניות דעתי מי שתופס באמת ענין עבודה מאהבה שהוא עשיה ממניע אלטרואיסטי לחלוטין ולצורך שהוא גדול יותר מהאדם כפרסונה, יוכל להבין יותר את ענין הבריאה האלהי שהוא לצורך חיצוני כביכול, ומהו אותו צורך חיצוני איני יודע וכפי שהקדמתי ובכגון דא נאמר במופלא ממך אל תדרוש.
וליישב הדברים עם רמח"ל שביאר שהמטרה היא העונג איני יודע, ודי לי בדברי הראשונים ז"ל.
בהרבה מקומות בגמ' גם יש יחס חיובי לעבודה ע"מ להתפרנס ולא לשנורר ולהיות לטורח על הציבור (חוץ ממה שמזיק לאדם עצמו מכל מיני בחינות וד"ל). מי שיכול להתפרנס ותחת זה אוסף כסף זו מידה מגונה, אבל מי שלא יכול ודאי ילך לאסוף ויתגבר על הביישנות. וההצטמצמות ודאי שקודמת לאיסוף.
לגופו של ענין מה היחס לשנור בזמננו- זה תלוי בסוגי' רחבה ומורכבת של מיהו עני, אמנם במתני' פאה מדובר על מאתיים זוז (כנראה מזון לשנה) אבל יל"ד באדם שיש לו פרנסה חודשית לצרכים בסיסיים שאולי אינו עני הגם שאין לו די לשנה. כמו"כ יל"ד בדין זה של מזון לשנה מדוע הוא הקובע - וגם תלוי בהיטל חיוב צדקה לזון מי שיכול להתפרנס בעצמו ולמרות זאת הולך לאסוף (מה שדי ברור שהיה נדיר עד לא קיים בזמן הגמ' ובזה תשובה לשאלתך)
עכ"פ נדון מענין אבל יותר הלכתי מאשר השקפתי, ואחתום בזה בדבר נחמד ששמעתי מדיין חשוב שאמר שכשמתעורר נדון ביו"ד, מי שלא למד הסוגי' לא מדבר וכנ"ל באו"ח. רק בחו"מ פתאום כולם יודעים הכל בודאות גמורה...
אסביר את כוונתי: תפקיד ומטרת חז"ל ככלל אינה פרשנות גרידא אלא למסור את התורה שבע"פ שלא נכתבה עד אז. חלק מהגמ' (וכנראה גם זה נחשב לתושבע"פ) מורכב מאגדות ומדרשים שאינם הלכה אבל היו חשובים מספיק בשביל לכתבם למרות זאת- הלכות אמונות ודעות. גם חיבורים שנכתבו על התורה בתקופתם ו\או על ידם (מדרש רבה וכיו"ב) אינם פירושים אלא רעיונות.
לשאול למה הם לא כתבו פירוש על התורה זה כמו לשאול למה רמב"ן לא כתב פירוש על המשנה או למה רמב"ם לא כתב פירוש על התורה, בנוסף לכך שמסירת תושבע"פ ודאי קריטית הרבה יותר מפירוש נקודתי על התורה חשוב ככל שיהיה.
חז"ל לא חיברו ספר פרשנות על תורה שבכתב, מגמתם ללמד את האדם ארחות חיים והשקפה נכונה
