פורום "משלי"

לדברים הבאים התעוררתי בעקבות שני דברים ששמעתי מרבותיי. כדי לחלוק את התובנה שיצאה לי, יהיה עלי לשתף תחילה בשני הדברים הללו.
הרב פייבלזון סיפר שבהיותו בישיבה עוררם המשגיח לכך שלא כל המעשים שאנו מחשיבים למעשים טובים הם אכן מעשים שנובעים מרצונות כאלו. הדוגמא הבולטת לכך היא סעודת שבת. אין ספק שסעודת שבת היא מצווה חשובה מאד, אך האם אנו אכן עושים זאת בגלל המצווה? האם אנו לא עושים זאת בגלל שזה כיף לנו? ואם כן – מה לנו להרגיש טוב עם עצמנו, האם העובדה שאנו מוכנים להקריב בשביל הרצונות והדחפים שלנו היא דבר כה חיובי?
כתגובה, לאחר זמן, סיפר לו הרב שאחד מבוגרי הישיבה, ל"ע, ערך סעודה בחג המולד. לאחר שהמשגיח הזדעזע כנדרש, אמר לו הרב: 'אבל זה בסדר, הוא עשה את זה כי כיף לו לאכול..'. וכתגובה עניינית לדברים, אמר הרב, הרי אותו אדם לא עושה סעודה ביום רביעי. ויתירה מזאת: גם כאשר ממש לא יתחשק לו לעשות סעודה בשבת, הוא יעשה אותה. לעיתים אנשים חוזרים לביתם בשבת כשהם עייפים, או סתם במצב רוח לא טוב, והדבר האחרון שמתחשק להם כעת הוא סעודה. אעפ"כ, הם עורכים אותה בכבוד (ככל שהם יכולים), מפני שהם חושבים שזה מה שהם צריכים לעשות. יוצא לנו, א"כ, שבשביל ההנאה הגשמית ללא הערך אנשים לא עושים סעודות, ובשביל הערך גם כשהוא ללא ההנאה הגשמית אנשים כן עושים זאת. א"כ, אמר הרב, בשביל מה הם עושים זאת? לא בשביל הערך?
למען האמת, הדוגמא הזאת מעט בעייתית, מפני שכל המושג עונג שבת זה ליהנות, ולכן הדברים פה הם טיפה יותר מורכבים. אך כדוגמא לעיקרון, די בזה. ניתן כמובן להקיש מכך לכל המעשים שאנו עושים שמעורבים בהם כמה רצונות וערכים. לפעמים הם יהיו מנותקים זה מזה, אלא שבמקרה הם התחברו למעשה אחד. ותמיד נוכל לחפור בעצמנו: למה אנו עושים זאת? האם בגלל הערך או בגלל ההנאה?. הרב הציע לכך מדד טוב: נסה לשער בעצמך, האם היית עושה זאת ללא ההנאה? והאם היית עושה זאת ללא הערך? אם התשובה לשאלה הראשונה היא כן, ולשאלה השנייה היא לא, אזי המסקנה ברורה: אתה עושה זאת בגלל הערך ולא בגלל ההנאה.
קשה לי למקד את הנקודה על הבעייתיות במדד הזה, אך חושבני שכל אדם עם רגישות מספקת מוצא את עצמו שלא בנוח עם המדד הזה. בשורות הבאות אנסה לספק לכך מזור, ואולי להגיע גם אני למסקנה משלי.
הדבר השני הוא וועד ששמעתי מהרב לויכטר. הרב דיבר באותו וועד על תועלתנותה של ההתבוננות עליה מדבר המס"י בתחילת הפרקים על הזהירות. הרמח"ל שם מבחין בכך שמהבעיות הגדולות של האנשים היא חוסר ההתבוננות. ההרגל – 'כסוס שוטף במלחמה', הוא הרסני. בני האדם לא באמת רוצים לעשות רע, אלא שהם עושים את מה שהם רגילים. לו רק היו שמים 'כמעט קט' את ליבם על דרכיהם, וכבר הייתה נפתחת בפניהם הדרך לתיקון.
ואולם הנה זאת באמת אחת מתחבולות היצר הרע וערמתו להכביד עבודתו בתמידות על לבות בני האדם עד שלא ישאר להם ריוח להתבונן ולהסתכל באיזה דרך הם הולכים, כי יודע הוא שאלולי היו שמים לבם כמעט קט על דרכיהם, ודאי שמיד היו מתחילים להנחם ממעשיהם, והיתה החרטה הולכת ומתגברת בהם עד שהיו עוזבים החטא לגמרי (מס"י פ"ב).
דבריו של המסילת ישרים עלולים לעשות רושם תמים מעט. האם באמת כל אדם שהתבונן על דרכיו, ולו 'כמעט קט' – כבר נמצא על הדרך הבטוחה לשינוי? הלוואי. רבים מאיתנו נוהגים להתבונן, ולו מעט קט, על דרכינו, ואעפ"כ – השינויים הם קשים, ולעיתים קרובות אנו כמעט מיואשים מכך. אך למה באמת התכוון רמח"ל?
הרב לויכטר, בדבריו, ניסה למקד את ההתבוננות המדוברת במשפט הראשון בקטע שצוטט לעיל. '..היצר הרע וערמתו להכביד 'עבודתו' בתמידות..'. מה הפי' 'עבודתו'? האם אנו 'עובדים' את היצר הרע? אנסה לבאר יותר את שאלתו. אנו מוכנים לקבל שיש דברים שאנו עושים בשביל היצר הרע. כוונתי: יתכן שישנם מעשים שאנו בוחרים בהם בגלל ההנאה שבהם וזאת על אף שאנו מודעים לכך שהם שליליים. אך זוהי לא 'עבודה'. לעבוד מישהו פירושו שאני עושה משהו בגלל האינטרס שלו – כאשר אני יודע שזה משתלם לי [או שזוהי חובה ערכית]. אדם שעובד עשיר, בשעת עבודתו הוא ממלא את האינטרס של העשיר, אך בסוף החודש העשיר ישלם לו כסף. א"כ, העבודה עצמה אינה אינטרס של העובד, אלא שהוא עושה זאת בשביל העתיד – שהוא יביא לו כסף [בעבודה ערכית יתכן שהאדם מאמין שעצם העבודה שלו את האחר היא חיובית (כמו עבודת ה' למשל), אך שוב זה מילוי אינטרס של הנעבד ולא של העובד. זוהי מהותה של המושג 'עבודת האחר'].
איזה עבודה יש ליצר הרע? מתי אנו 'עובדים' אותו – כלומר, ממלאים אינטרס שלו בשביל העתיד?. הרב לויכטר בחר לתאר זאת על ידי דוגמא קיצונית. על אף שהיא עלולה להישמע אצל חלק מהקוראים כקיצונית מדי, בחרתי להישאר איתה מפני שבהמשך דבריי קיצוניותה תשמש אותי. לפני שנים החליט הרב לטוס לארה"ב למסע הרצאות בקרב קהילות שהוא היה בקשר עם אנשיהם בתחילת תהליך התשובה שלהם. תכנונו של המסע היה בצורה כזו שהוא יתחיל ויסתיים בניו יורק, שם ישנה חנות חשובה מאד: מוכרים בה מילוי לעט. מילוי זה, שבעבר הרב קנה אותו, היה מוצלח מאד. וכך הוא תכנן שבסופו של המסע הוא יוכל לקנות אותו שוב. לאחר תכנון המסע, התברר לרב שרבים מבין המקומות בהם הוא עמד לדבר אינם יכולים או מעוניינים בכך באותו הזמן, אך לכל מקום בו התבטל לו – הצליח למצוא מקום קרוב שם ישלים זאת. וכך, אט אט, השתנה המסע – אך דבר אחד נשאר. מילויו של העט. כך, להוותו של הרב – התבררה לו הסיבה לדחף הגדול שלו לטוס לארה"ב – לקנות מילוי לעט. לדעתו של הרב, יתכן שאדם ירצה לעבוד שבועיים שלמים, להוציא מכיסו סכומים גדולים – הכל בשביל מטרה זניחה, וכיון שהוא לא העמיד אותה במפת השיקולים, הוא לא שם לב לעיוות הזה וכך הוא היה מוכן להשקיע את הטרחה הזו בשביל דבר זה.
הרב המשיך ואמר, שזוהי ההתבוננות עליה דיבר המס"י. וכאן הדברים מורכבים משני פנים: א', כאשר האדם יהיה נוכח שהוא מוכן לעשות דברים, מאמצים וגדולים כ"כ, בשביל דחפים קטנים, הוא יבוש בעצמו. הוא לא ירצה להמשיך להיות כך. ב', להשתנות בתחום הזה הרבה יותר קל. כיון שעל האדם לא לשנות את המעשים שלו, אלא לעורר בעצמו לעשות את המעשים בשביל האינטרס הנכון. לדוגמא: בחור עושה שטייגן רציני. לדעתו של הרב, יתכן שהוא עושה זאת מתוך שאיפה סמויה למעמד חברתי גבוה. כיון שכך, הפתרון לדעתו של הרב הוא שהבחור יגדיר ויעמיד לעצמו: למה באמת כדאי לי ללמוד תורה. או: האם אני מעוניין להימשך כך אחר הרצון שלי לחברה, וכד'. כך יוכל (לאט לאט) להשתנות ולהתחיל ללמוד בשביל הערך של לימוד תורה. שינוי זה הוא קל בהרבה, מפני שהוא לא דורש שינוי בצורת החיים. ע"מ להעצים את הקריטיות של השינוי, הבחין הרב בדבר נוסף: כאשר אנו משקיעים במשהו, הוא אט אט תופס לנו מקום חשוב יותר במפת הרצונות שלנו. כיון שכך, כאשר אותו בחור ימשיך וילמד שנים בשביל מעמד, בתוך ליבו הרצון והשאיפה למעמד יגדלו ויגדלו לממדים הרסניים. וכן להיפך – אם אותו בחור יתאמץ יותר ללמוד בשביל הערך של לימוד תורה, דווקא השאיפה לערך זה תגדל ותגדל אצלו.
לעיל כתבתי שהדוגמא נראית קיצונית מדי. קשה לנו להאמין שאנו מוכנים להקריב טרחה כה גדולה בשביל 'מילוי לעט'. עם כל הכבוד למילוי זה. בנוסף, בפיסקה האחרונה טמון עקב האכילס של הטיעון של הרב. אם אכן אותו בחור לומד בשביל המעמד החברתי, והיה והוא יצליח להפסיק לשאוף למעמד – מה יגרום לו להמשיך ללמוד? מדוע אתה אומר שהשינוי הזה יותר קל משינויים אחרים – לכאו' הוא בדיוק כמו להתחיל ללמוד מחדש. אין הבדל נראה לעין בין שינוי בדבר שאנו לא עושים אותו ואנו רוצים להתחיל לעשות אותו, לבין דבר שאנו עושים אותו בגלל אינטרס מסוים והאינטרס הזה נפסק ואנו רוצים להמשיך לעשות אותו.
הייתי רוצה להציע תשובה אחת לשתי השאלות. כוונתי – לחוסר הכנות שמלווה את המדד שהציע הרב פייבלזון, וחוסר הנראות שמלווה את דבריו של הרב לויכטר. אקווה כי אזכה לכוון למחשבותיי האמתיים.
שמו של המאמר הוא 'על רצונות ודחפים'. הייתי רוצה להתעכב על ההבחנה ששם זה רומז בין רצון לדחף.
הרצון מבחינתי הוא דבר מסוים שבני האדם רוצים אותו, והוא גורם להם להיות מוכנים לעשות בשבילו דברים – ע"מ להשיג אותו.
הדחף הוא בסיסי יותר. הוא כעין המנוע של הרצון. יש לנו דחף לדבר מסוים, שהוא נובע מכך שאנו רוצים אותו, אך הוא לא ביצע את השלב הבא: אנו לא מוכנים לעשות בשבילו דברים. (לא בהכרח). אך הוא נשאר – כיון שבפועל הוא קיים.
כיון שלא הייתי מאד ברור בשורות הקודמות, אנסה להסביר את עצמי. ננסה בשביל הגיוון להביא דוגמא נוספת. לפני שנים הייתי במקום בו חילקו קמחא דפסחא למשפות אברכים. במקום נכח הבחור שארגן את הקבוצה שלי, והוא ניצח על המלאכה באושר רב. מדוע הוא היה מאושר מהניצוח הזה? איני מתכוון לנסות להגדיר את הרצון הזה, אך זה נבע מהנאה שיש לו מניהול דברים כאלו. אך מדוע הוא עשה זאת? איני בטוח שהתשובה היא אותו הדבר. הוא עשה זאת כי הוא האמין בזה. הוא באמת חשב שזה מה שהטוב, או הקב"ה רוצה ממנו. אך בלי ספק ה'דחף' שליווה אותו לכל אורך המלאכה, היה ההנאה מניצוח זה.
לכל אדם יש כושר שנקרא 'החלטה'. החלטה, או 'בחירה' במובן היהודי והערכי שלה, היא היכולת של בני האדם לבחור בין רצונות וערכים ולהחליט על עשייה מסוימת. ההחלטה נובעת ממכלול שיקולים שהאדם בוחר איך וכמה להתחשב בכל אחד מהם. לדוגמא: אדם מסופק האם לתת צדקה. יש לו רצון לקנות לעצמו סוכרייה (או בובה), ומצד שני הוא מאמין בערך של עזרה לזולת, וכעת הוא נמצא במתח בין הערך לרצון. ההחלטה היא הבחירה הסופית באחד מהצדדים. בפועל, נביעתה של ההחלטה תהיה כמובן מהצד בו היא תבחר, וההחלטה היא גם התעלמות (ביודעין) מהצד השני.
ראיתי בספר של אדם חכם שעמד על הבלבול שיש בין התנאים לבחירה לבחירה בעצמה. האם בחירה חופשית מחייבת שישנם חמשים אחוז שהבוחר יבחר בכל צד? בוודאי שלא. אמונה בבחירה חופשית היא לא אמונה בניתוק בין הקשיים והמציאות לבין הבחירה, אלא שהבחירה מסוגלת להתגבר עליהם. כלומר: המציאות לא כופה על הבוחר את בחירתו, אך היא בהחלט משפיעה עליה.
הוא ממשיל זאת לאדם שיוצא לטיול. במהלך הדרך יש לנגד עיניו פיצול: צד אחד עולה להר - מסלול קשה עם נופים מטריפים, וצד שני יורד - מסלול קליל עם נופים בהתאם. לאותו אדם ישנה בחירה: האם הוא מעדיף קושי ונוף או חיים קלים ומשמימים. האם הבחירה הושפעה מהעובדה שההר עולה וקשה לטפס עליו? בוודאי, זה היה חלק מהבחירה, אך היא הושפעה ממנה במובן הזה שהיא שינתה את השיקולים לבחירה ולא שהיא כפתה את עצמה עליו. כל בחירה, לפי״ז, היא בעצם ׳שדה טופגרפי׳ משתנה. כאשר נוסף קושי לצד אחד - ניתן להמשיל זאת להר שהוגבה מעט, כאשר נוספת הנאה לצד שני - ניתן להמשיל זאת לכך שההר הונמך מעט. אמנם, בכל מצב ומצב, בסופו של יום ישנה בחירה מוחלטת וחופשית בין כל צד וצד.
כאשר אותו בחור בחר, או החליט, ללכת למקום. מה גרם לו לעשות זאת? התשובה (לדעתי), היא כזו: עמד מולו סט של רצונות וערכים. כל רצון שהוא, מול הערך של עזרה לזולת. מתוך המתח הזה הוא בחר, או החליט, להתחשב בערך ולא ברצון. זוהי בחירה בטוב במובן הפשוט ביותר שלה.
האם להנאה שבניהול של האירוע הייתה השפעה על הבחירה? בוודאי שכן. אך צריך להדגיש: כשם שאמונה בבחירה חופשית מחייבת להניח שקושי לא כופה את עצמו על הבוחר, כך היא גם מחייבת להניח שהטיה לצד הטוב לא כופה את עצמה על הבוחר. אין ספק שתנאי הבחירה השתנו בעקבות העובדה שהצד החיובי היה מהנה, ׳ההר׳ בצד הזה הונמך משמעותית מאד. היה יותר קל לבחור בצד הזה, אך הבחירה בעצמה היא חופשית בכל מצב: גם כאשר הצד הטוב היה מהנה, הבחירה הייתה חופשית לחלוטין, והיא התקבלה בעקבות העובדה שזה היה הצד החיובי מבחינה ערכית.
במובן הזה, ובמובן הזה בלבד, המדד של הרב פייבלזון הוא מדויק לחלוטין. כאשר אנו רוצים למדוד האם הבחירה בפועל הייתה בגלל הרצון ליהנות או בגלל הערך החיובי [כלומר: לא האם הבחירה הייתה קלה יותר, אלא האם בפועל היא הייתה בצד החיובי כחיובי או בצד הקל כקל]. אם נניח שגם במקרה שלא הייתה את ההנאה היה האדם בוחר בצד הזה, ובמקרה שלא היה את הערך בצד המהנה הוא לא היה בוחר בו, אם כן הבחירה הייתה בצד החיובי כחיובי. אמת, היה הרבה יותר קל לבחור בצד הזה, ולכן יתכן שהשכר - או כל תמורה אחרת, תהיה בהתאם, אך הבחירה בצד החיובי נבעה ממנו בלבד. בלבד - רק היא הייתה הגורם לבחירה, ושאר הדברים היו בסך הכל חלק מהשיקולים.
מעורב כאן, ברמה מסוימת, כשל ׳לפום צערא אגרא׳. אנחנו התרגלנו לחשוב שהפרמטר היחיד שמשפיע על השכר, או על הערכיות שבפעולה מסוימת, הוא הקושי של הבוחר לעשות זאת. זוהי טעות פשוטה והרסנית. המדד הראשוני לפעולה מסוימת היא הפעולה שהיא לכשעצמה, האם היא חיובית או לא? נניח, לצורך העניין, שאני נוהג ברכבי בכביש גהה בארבע לפנות בוקר, כשגשם סוחף יורד בחוץ. לפתע אני רואה את אבי ממתין בתחנה הסמוכה לאוטובוס. האם יש לי בחירה האם לעצור ולהסיע אותו? בקושי. זוהי פעולה כל כך מתבקשת עד שהיא כמעט אוטומטית. אך הפעולה היא פעולה מדהימה: עשיתי כעת חסד עצום, עם אדם שכלפי לעשות עמו חסד זהו ערך גבוה עוד יותר. אמת, היה לי קל לבחור בכך, קל עד כדי שהייתי כמעט אנוס לכך, אך כל עוד הייתה כאן בחירה - הרי שנעשתה כאן פעולה מאד מאד חיובית. האם השכר הסופי יהיה גדול על הפעולה הזו? זוהי כבר שאלה אחרת, שגם עליה לדעתי התשובה היא שונה מאד מהצורה הפשוטה שבה אנשים נוהגים לענות על כך, אך זה כבר נושא מעט אחר. אך הפעולה עצמה היא מאד חיובית. [ולהדגיש, כוונתי גם ברמה הסובייקטיבית. זוהי פעולה חיובית לא באותו מובן שאם לפתע הגשם יפסיק בצורה אקראית יהיה זה חיובי. זוהי פעולה חיובית במישור המוסרי ולא במישור התועלתני].
אין ספק שאנחנו נהנים מאד בסעודת שבת. אז מה? ההחלטה לעשות את הסעודה היא בחירה חופשית לחלוטין, שעל אף שההחלטה השתנתה בעקבות ההנאה [השדה הטופגרפי השתנה], הבחירה נשארה חופשית, ולפיכך - נעשתה פה בחירה בטוב במובן הפשוט ביותר. האם היא הייתה קלה יותר בעקבות ההנאה? בוודאי. אך ישנו רובד, שהוא הרובד הבסיסי של הדיון, שבו זה כלל לא רלוונטי. הפעולה הייתה חיובית (במובן המוסרי) בצורה מושלמת. ואנחנו מאושרים שזכינו לעשות פעולה חיובית, בלי קשר לקלות ולקושי שהיה לנו בעשייתה.
הפרמטר של ׳לפום צערא אגרא׳ בלי ספק משמעותי גם בהגדרת החיוביות שבפעולה, אך הוא אחד הפרמטרים ולא היחיד. אין ספק שכאשר אנו עושים פעולה חיובית מתוך קושי הפעולה יותר חיובית, אך זה לא בגלל שהמדד היחיד לחיוביות הוא הקושי, אלא שגם קושי מוסיף לחיוביות של הפעולה.
עד כאן.