פורום "משלי"

שלום @אספ .

הטעם המרכזי לאיסור מעבר לפני המתפלל הוא טעם ההפרעה בכוונה.
הוא הטעם הפשוט המופיע בראשונים, ולו חששו.
טעם ההפסקה מצד שכינה מובא אכן בחיי אדם בשם הזוהר, אך לכאורה סמכותו פחותה, ומה עוד שניתן להבינו כפירוש להפרעה בכוונה - ה' שורה על המתפלל, והפרעה בכוונתו גורמת להפסק בינו לבין השכינה.

רבים ושלמים נוהגים כיום לעבור לפני המתפלל, כנראה מתוך הנחה שהדבר אינו מפריע במיוחד למתפלל, או לחילופין, שהמתפלל אינו מכוון בכל מקרה.

במצב בו המתפלל מאריך לאחר התפילה, ניתן לחשוב על שתי סיבות לעבור לפניו:
א. כוונתו של המתפלל מופרעת עוד יותר כשהוא יודע שהוא מעכב אנשים
ב. אין למתפלל זכות לדרוש אי הפרעה בכוונה, לאחר זמן התפילה.

כאמור, לטעם של ההפרעה בתפילה הדברים ברורים, ולדעתי, גם לטעם של הפסק בין המתפלל לשכינה, גם אם נבינו כפשוטו - זהו אינו משום כבוד השכינה, אלא זכותו של המתפלל להתפלל בלא חציצה, והזכות הזו מוגבלת לזמן הסביר של התפילה.

כאמור, לדעתי הפסק המתפלל לשכינה הוא עניין הכוונה.

(אגב, בתשובות הגאונים נמצאת דעה שלא הובאה - ד' אמות המתפלל הכוונה אמה לכל צד)

ישנם שתי סיבות לאסור בכל דיון על כתב כלשהו.
האם הוא אסור שכן הוא נחשב "שטרי הדיוטות" בעצמם
והאם הוא אסור מצד גזירה שמא יבוא לקרא בשטרי הדיוטות (כמו בשבת קמט.).
זו חלוקה חשובה, וצריך לשים לב עליה בקריאה של דברי הראשונים.

בתחילה, יש דיון בראשונים האם להגדיר מכתבים כשטרי הדיוטות עצמם.
רש"י פירש (שבת קטז: ד"ה שטר הדיוטות) שבכלל שטר הדיוטות גם מכתבים.
והריטב"א מביא (קמט.) פירוש זה בשם הגאונים (למי הוא מתכוון?)
גם שיטת הרשב"א (שבת קמט.) לאסור קריאת מכתבים בשבת, אמנם לשיטתו הדבר אסור מצד גזירה שמא יבא לקרא בשטרי הדיוטות. וכך גם דעת הרא"ש שאסור רק מחמת גזירה (שבת כג א). שתי ראיות מוסיף הרא"ש. האחת, שכתב שתחת הצורה נאסר לקריאה מחשש שמא יבוא לקרא בשטרי הדיוטות, על אף שאין בו שום חשבון. והשניה, שרבי נחמיה וחכמים נחלקו האם מותר לקרא בספרי הכתובים בשבת (שבת קטז:). בודאי שרבי נחמיה שאסר לקרא בכתבי הקודש, אסר גם לקרא מכתבים, וככל הנראה חכמים שחלקו והתירו, התירו רק את הכתובים, ולא מכתבים.
התוספות מקשים על כך שמנהג העולם לקרא מכתבים בשבת, מה שמראה שהם לא ראו בגמרא מקור לאסור זאת. מכיון שכן הציע ר"י שאיסור שטרי הדיוטות לא כולל מכתבים אלא רק כתבים שנוגעים למקח וממכר ומכתבים לא נאסרו בקריאה על ידי חז"ל מכיון שיש ספק פיקוח נפש בקריאתם, שכן אולי הם עשויים לצורך גדול.
ור"ת הוסיף שמותר לקרא גם אם כבר מכיר את המכתב, שכן אם מכיר אותו אין חשש שירצה לענות עליו במכתב חדש. לדעתו, כך גם משמע בירושלמי (שבת טז א) שהחשש הוא מ"עיסוק" בשטרות, ונשמע שהוא מדבר על דברים "כבדים" כמו שטרי חוב ומקח וממכר, ולא על מכתבים.
לגבי חשש הדמיון לשטרי הדיוטות -
מסביר המרדכי (רמז תרסה) בשם אבי העזרי שמכתבים אינם דומים לרשימת אורחים (מה שהוזכר בגמרא קמט. כדבר שראוי לגזור עליו מחמת דמיונו לשטרי הדיוטות), שכן ברשימת אורחים יש חשש דומה לשטרי הדיוטות, שמא יבוא למחוק ולכתוב. אבל במכתב רגיל החשש הזה פחות רלוונטי.

בפועל, המנהג המוחלט הוא לקרוא ספרי חול בשבת, וניכר שהמנהג הפשוט הוא לסמוך על המרדכי, שלדעתו עיקר האיסור הוא בדברים שהוא יכול לבוא בהם למחוק ולכתוב.

מדוע אסרו חכמים לקרא בשטרי הדיוטות?
ייתכן שחששו לכתיבה ומחיקה
וייתכן שהעניין הוא קדושת השבת והרצון להמנע בעיסוק של מקח וממכר
הפירוש הראשון הוא דעתו של הרמב"ם בכג יז
הפירוש השני הוא דעתו של ר"י המובא ברא"ש שבת כג
ברור שלפי הפירוש השני הקשת הנכללת רחבה יותר וכוללת גם שטרות גמורים שאין חשש שמא יבוא למחוק אותם.
ולשיטתם קשה מדוע נקראים שטרות אלו בשם "שטרי הדיוטות", ולא שטרי מקח וממכר וכדו'.

האם יש צד להתיר קריאה במחשבה יותר מקריאה בדיבור?
לכאורה תלוי הדבר בסיבה לגזירת שטרי הדיוטות
אם הסיבה היא החשש מכתיבה ומחיקה, אין כל יתרון בקריאה מחשבתית, והחשש נשאר כשהיה.
אמנם, אם הסיבה היא האיסור על עיסוק בחפצי החול בשבת, בודאי שיש סיבה להתיר, שכן האיסור נאמר על דיבור ולא על מחשבה.
ויש לעיין בזה גופא, מדוע האיסור נאמר על דיבור דווקא? כנראה משום שהוא פוגע יותר בקדושת השבת, ויש לעיין האם מעשה של קריאת שטרות, גם בלא דיבור, האם הוא פוגע בקדושת השבת.
ואכן, היו כאלה שרצו להתיר (אור זרוע, הגהות מרדכי, רבותיו של רבינו יונה)
ודבריהם מסתברים לפי הסיבה השניה שהבאנו (מזוהה עם שיטת ר"י המובא ברא"ש)

מה הראיה מן הגמרא שיש לאסור כל כתב אגב שטרי הדיוטות ולא רק כתב שיש בו דמיון לשטרות שכותבים ומוחקים בהם?
הגמרא אומרת שאסור לקרא כתב שתחת הצורה (כיתוב מתחת לתמונה) על אף שאין כל חשש להוספה או גריעה.
ראיה זו כתבה הרא"ש והיא ראיה חזקה מאד. ולעת עתה לא מצאתי מי שמטפל בה, אבל ברור הדבר שכל הראשונים שהתירו קריאת כתב כלשהו (מלבד חשש פיקוח נפש) התעלמו מגמרא זו.

מה פירוש המינוח שטרי הדיוטות? ומה הוא לא כולל?
בפשטות הדברים, פשוטה של גמרא:
שטרות שנכתבו על ידי הדיוטות ויש בהם הרבה מה להוסיף ולשנות, ואין גם בעיה חיצונית שמונעת לשנות אותם.
בניגוד ל:
שטרות מקח וממכר שנכתבו על ידי בית דין או סופר מומחה ואי אפשר להוסיף מהם או לגרוע (ייתכן שאסור לקרא באלו משום ממצא חפציך ודבר דבר)
שטרי גיטין וקידושין
וכמובן בניגוד לכתבי הקודש.

זה ביאור חדשני ורוב הראשונים לא פירוש כך ולדעתם שטרי מקח וממכר מקצועיים כלולים במונח "שטרי הדיוטות" (ראה למשל ר"י המובא ברא"ש)
אבל כך נראה. אולי גם ניתן למצא לשיטה זו תימוכין ברמב"ם כג יט.

בפתחם של ימים אלו, יש לדון האם יש בעיה בכלל לשמוע מוזיקה שאינה מביאה לריקוד, וכן שירים עצובים.

במשנה בבבא מציעא ו א כתוב:
שכר את החמר ואת הקדר להביא פרייפרין וחלילים לכלה או למת
חלילים - למת. ומסבירים שם - שהיו משתמשים בחלילים לקונן.

וכן במשנה בכתובות ד ד לגבי חיוב הבעל לאשה אומרת שהבעל
"חייב במזונותיה בפרקונה ובקבורתה"
ועל חיוב הקבורה מוסיף רבי יהודה:
רבי יהודה אומר אפילו עני שבישראל לא יפחות משני חלילים ומקוננת:

כידוע, אבל אסור בשמיעת מוזיקה.

וכך גם בשו"ת מהר"ם שיק, יו"ד שסח, שפשוט לו להתיר ניגון שירי אבל בכלי נגינה.

מכל אלו, נראה שאין לאסור שמיעת שירים עצובים.

ולא כל שכן שהמנהג בימים אלו קל מימי שלושת השבועות, ובוודאי ובוודאי מאבלות.

אחת השאלות המעניינות שהתחדשו בדורנו, נוגעת בעניין שבולת השועל.
יש לדבר הזה כל כך הרבה נפקא מינות!
שיבולת שועל ההלכתית נחשבת כחמשת מיני דגן, וממילא - מברכים עליה ברכת המזון, יוצאים ידי חובת מצה בפסח, עוברים משום חמץ, הפרשת חלה, וכולי.

במשך מאות שנים, זוהתה שיבולת שועל עם מה שמכונה היום "קווקר" על שם החברה האמריקאית ששיווקה את המוצר בארץ, לפני שנים.

אך בתקופה האחרונה, קם פרופסור יהודה פליקס, וטען שיש קושי של ממש לזהות את השיבולת שועל עם הקווקר, וטענותיו הם כדלהלן:

א. תנאי האקלים בארץ אינם מתאימים לגידול מין זה.
ב. כמות הממצאים הארכיאולוגיים זעומה בהשוואה לחיטה ולשעורה.
ג. במשנה בכלאים (פ"א מ"א) אנו לומדים ששעורה ושיבולת שועל הם מין אחד לעניין כלאים, אך השוואה ביניהם מלמדת שהם שונים מאד זה מזה וקשה להניח שחז"ל התייחסו אליהם כמין אחד.
ד. בירושלמי מובא: "שורה זו שבולת שועל, ולמה נקרה שמה שורה? שהיא עשויה כשורה". קשה להבין כיצד ניתן לתאר את שיבולת השועל כעשויה כשורה, לעומת זאת סידור הגרגירים בשעורה הדו-טורית אכן נראה ישר כסרגל.

טענה נוספת, ומשמעותית של פליקס הייתה העובדה הבאה - הקווקר פשוט לא מחמיץ! אין דרך לגרום לו להחמיץ - וממילא, קשה להאמין שהוא בכלל חמשת מיני דגן.

לאור כל אלו טען פליקס שיש לדחות את הזיהוי הותיק והמוכר, ולזהות את שיבולת השועל עם מין מסויים של השעורה - שעורה ארבע טורית.

אחת מהראיות המרכזיות לדבריו הם דברי רבי נתן אב הישיבה למשנה: "שעורים ושיבולת שועל – אלשער וסנבלה אלתעלב, מותר לזרען יחד שכולם שעורים, אלא שזה מחודד משני צדדים וזה מארבע צדדים" תיאור השעורה כמחודדת משני צדדים מתאים לתיאורה של שעורה דו טורית, ותיאור השיבולת כמחודדת מארבעה צדדים מתאים לתיאורה של שעורה ארבע טורית.

בית המדרש להלכה בהתיישבות, של הרב אפרתי, התייחס לשיטה זו, ובמיוחד לטענה האחרונה, ויחד עם ד"ר משה זקס הם ביצעו ניסויים שונים בקווקר, עד שהצליחו להראות שכן יש בו פעילות מסויימת של החמצה.

כנגד הטענות ההיסטוריות של פליקס, השיב גדול המומחים בארכיאוליגה בוטנית - פרופסור מרדכי כסלו, בטענות הבאות:

א. בזיהוי שבולת שועל עם שעורה יוצא פליקס כנגד מסורת ברורה של פוסקי אשכנז לזהות את שיבולת השועל כ - Avena

ב. במקורות היווניים והרומיים הקלסיים החל מתאופראסטוס וכן מתיולוס, פליניוס וגאלינוס שיבולת השועל מזוהה כ Avena.

ג. ישנם ממצאים בוטנו-ארכיאולוגיים רציפים לשימוש בשבולת שועל ביחד עם חיטה ושעורה.

ד. אין הסבר מספיק מדוע יש צורך לחלק את השעורה ולזהות אותה כשני מיני דגן.

ועל כן, לדעתו יש לשמר את המסורת הקדומה - שיבולת שועל היא קווקר.

אנקדוטה:
לפי הזיהוי של פליקס, המזהה את שיבולת השועל עם זן מסויים של השעורה, סיבת שמה "שיבולת שועל" היא מפני ששועלים אוהבים אותה...