פורום "משלי"

ישנם שתי סיבות לאסור בכל דיון על כתב כלשהו.
האם הוא אסור שכן הוא נחשב "שטרי הדיוטות" בעצמם
והאם הוא אסור מצד גזירה שמא יבוא לקרא בשטרי הדיוטות (כמו בשבת קמט.).
זו חלוקה חשובה, וצריך לשים לב עליה בקריאה של דברי הראשונים.

בתחילה, יש דיון בראשונים האם להגדיר מכתבים כשטרי הדיוטות עצמם.
רש"י פירש (שבת קטז: ד"ה שטר הדיוטות) שבכלל שטר הדיוטות גם מכתבים.
והריטב"א מביא (קמט.) פירוש זה בשם הגאונים (למי הוא מתכוון?)
גם שיטת הרשב"א (שבת קמט.) לאסור קריאת מכתבים בשבת, אמנם לשיטתו הדבר אסור מצד גזירה שמא יבא לקרא בשטרי הדיוטות. וכך גם דעת הרא"ש שאסור רק מחמת גזירה (שבת כג א). שתי ראיות מוסיף הרא"ש. האחת, שכתב שתחת הצורה נאסר לקריאה מחשש שמא יבוא לקרא בשטרי הדיוטות, על אף שאין בו שום חשבון. והשניה, שרבי נחמיה וחכמים נחלקו האם מותר לקרא בספרי הכתובים בשבת (שבת קטז:). בודאי שרבי נחמיה שאסר לקרא בכתבי הקודש, אסר גם לקרא מכתבים, וככל הנראה חכמים שחלקו והתירו, התירו רק את הכתובים, ולא מכתבים.
התוספות מקשים על כך שמנהג העולם לקרא מכתבים בשבת, מה שמראה שהם לא ראו בגמרא מקור לאסור זאת. מכיון שכן הציע ר"י שאיסור שטרי הדיוטות לא כולל מכתבים אלא רק כתבים שנוגעים למקח וממכר ומכתבים לא נאסרו בקריאה על ידי חז"ל מכיון שיש ספק פיקוח נפש בקריאתם, שכן אולי הם עשויים לצורך גדול.
ור"ת הוסיף שמותר לקרא גם אם כבר מכיר את המכתב, שכן אם מכיר אותו אין חשש שירצה לענות עליו במכתב חדש. לדעתו, כך גם משמע בירושלמי (שבת טז א) שהחשש הוא מ"עיסוק" בשטרות, ונשמע שהוא מדבר על דברים "כבדים" כמו שטרי חוב ומקח וממכר, ולא על מכתבים.
לגבי חשש הדמיון לשטרי הדיוטות -
מסביר המרדכי (רמז תרסה) בשם אבי העזרי שמכתבים אינם דומים לרשימת אורחים (מה שהוזכר בגמרא קמט. כדבר שראוי לגזור עליו מחמת דמיונו לשטרי הדיוטות), שכן ברשימת אורחים יש חשש דומה לשטרי הדיוטות, שמא יבוא למחוק ולכתוב. אבל במכתב רגיל החשש הזה פחות רלוונטי.

בפועל, המנהג המוחלט הוא לקרוא ספרי חול בשבת, וניכר שהמנהג הפשוט הוא לסמוך על המרדכי, שלדעתו עיקר האיסור הוא בדברים שהוא יכול לבוא בהם למחוק ולכתוב.

מדוע אסרו חכמים לקרא בשטרי הדיוטות?
ייתכן שחששו לכתיבה ומחיקה
וייתכן שהעניין הוא קדושת השבת והרצון להמנע בעיסוק של מקח וממכר
הפירוש הראשון הוא דעתו של הרמב"ם בכג יז
הפירוש השני הוא דעתו של ר"י המובא ברא"ש שבת כג
ברור שלפי הפירוש השני הקשת הנכללת רחבה יותר וכוללת גם שטרות גמורים שאין חשש שמא יבוא למחוק אותם.
ולשיטתם קשה מדוע נקראים שטרות אלו בשם "שטרי הדיוטות", ולא שטרי מקח וממכר וכדו'.

האם יש צד להתיר קריאה במחשבה יותר מקריאה בדיבור?
לכאורה תלוי הדבר בסיבה לגזירת שטרי הדיוטות
אם הסיבה היא החשש מכתיבה ומחיקה, אין כל יתרון בקריאה מחשבתית, והחשש נשאר כשהיה.
אמנם, אם הסיבה היא האיסור על עיסוק בחפצי החול בשבת, בודאי שיש סיבה להתיר, שכן האיסור נאמר על דיבור ולא על מחשבה.
ויש לעיין בזה גופא, מדוע האיסור נאמר על דיבור דווקא? כנראה משום שהוא פוגע יותר בקדושת השבת, ויש לעיין האם מעשה של קריאת שטרות, גם בלא דיבור, האם הוא פוגע בקדושת השבת.
ואכן, היו כאלה שרצו להתיר (אור זרוע, הגהות מרדכי, רבותיו של רבינו יונה)
ודבריהם מסתברים לפי הסיבה השניה שהבאנו (מזוהה עם שיטת ר"י המובא ברא"ש)

מה הראיה מן הגמרא שיש לאסור כל כתב אגב שטרי הדיוטות ולא רק כתב שיש בו דמיון לשטרות שכותבים ומוחקים בהם?
הגמרא אומרת שאסור לקרא כתב שתחת הצורה (כיתוב מתחת לתמונה) על אף שאין כל חשש להוספה או גריעה.
ראיה זו כתבה הרא"ש והיא ראיה חזקה מאד. ולעת עתה לא מצאתי מי שמטפל בה, אבל ברור הדבר שכל הראשונים שהתירו קריאת כתב כלשהו (מלבד חשש פיקוח נפש) התעלמו מגמרא זו.

מה פירוש המינוח שטרי הדיוטות? ומה הוא לא כולל?
בפשטות הדברים, פשוטה של גמרא:
שטרות שנכתבו על ידי הדיוטות ויש בהם הרבה מה להוסיף ולשנות, ואין גם בעיה חיצונית שמונעת לשנות אותם.
בניגוד ל:
שטרות מקח וממכר שנכתבו על ידי בית דין או סופר מומחה ואי אפשר להוסיף מהם או לגרוע (ייתכן שאסור לקרא באלו משום ממצא חפציך ודבר דבר)
שטרי גיטין וקידושין
וכמובן בניגוד לכתבי הקודש.

זה ביאור חדשני ורוב הראשונים לא פירוש כך ולדעתם שטרי מקח וממכר מקצועיים כלולים במונח "שטרי הדיוטות" (ראה למשל ר"י המובא ברא"ש)
אבל כך נראה. אולי גם ניתן למצא לשיטה זו תימוכין ברמב"ם כג יט.

שלום @אספ .

הטעם המרכזי לאיסור מעבר לפני המתפלל הוא טעם ההפרעה בכוונה.
הוא הטעם הפשוט המופיע בראשונים, ולו חששו.
טעם ההפסקה מצד שכינה מובא אכן בחיי אדם בשם הזוהר, אך לכאורה סמכותו פחותה, ומה עוד שניתן להבינו כפירוש להפרעה בכוונה - ה' שורה על המתפלל, והפרעה בכוונתו גורמת להפסק בינו לבין השכינה.

רבים ושלמים נוהגים כיום לעבור לפני המתפלל, כנראה מתוך הנחה שהדבר אינו מפריע במיוחד למתפלל, או לחילופין, שהמתפלל אינו מכוון בכל מקרה.

במצב בו המתפלל מאריך לאחר התפילה, ניתן לחשוב על שתי סיבות לעבור לפניו:
א. כוונתו של המתפלל מופרעת עוד יותר כשהוא יודע שהוא מעכב אנשים
ב. אין למתפלל זכות לדרוש אי הפרעה בכוונה, לאחר זמן התפילה.

כאמור, לטעם של ההפרעה בתפילה הדברים ברורים, ולדעתי, גם לטעם של הפסק בין המתפלל לשכינה, גם אם נבינו כפשוטו - זהו אינו משום כבוד השכינה, אלא זכותו של המתפלל להתפלל בלא חציצה, והזכות הזו מוגבלת לזמן הסביר של התפילה.

כאמור, לדעתי הפסק המתפלל לשכינה הוא עניין הכוונה.

(אגב, בתשובות הגאונים נמצאת דעה שלא הובאה - ד' אמות המתפלל הכוונה אמה לכל צד)

ההתנגדות למדינה, והביקורת על הציונות, מלווה בביקורת על יום העצמאות, והמנעות מציונו וחגיגתו.

כידוע

1. המדינה חילונית
2. בלי הקמת המדינה היה יותר טוב והיינו עושים שלום עם הערבים

אני רוצה לטעון, שייתכן בהחלט שהמדינה אינה הדבר הטוב ביותר, ושיש המון דברים רעים והרבה מה לשפר
אבל במסגרת הנסיבות, המדינה היא אחת מארבע אפשרויות שעומדות בפני יהודי לפני 78 שנה, והיא הטובה ביותר, בפער עצום.

אפשרות ראשונה:
להשאר או להגר לאירופה.
במצב כזה, יש סיכוי גדול בו תמצא את עצמך ברוסיה, ללא יכולת לשמור דת, ובסיכוי גבוה של 95 אחוז שאתה וילדיך תהיו חילונים, אנטי דתיים, את-איסטים וכו'.
בהנחה שלא תמצא את עצמך תחת אחת ממדינות ברית המועצות, אלא באירופה הנאורה, תתמודד עם בעיות דומות לבעיות שילוו אותך אם תהגר לאמריקה, עליהם נדבר באפשרות הבאה.

אפשרות שניה:
מעבר לארצות הברית.
בשיחות שולחן בישיבה, - מונחת על השולחן האפשרות הבובמסטית הבאה: "מה הבעיה, פשוט נעבור לחו"ל" אך משום מה אנשים שוכחים שבשביל לעבור לחו"ל, צריך אשרות, וויזות, רוב המדינות רוצות אנשים משכילים בשטחם, אנשים עם הכנסה גבוהה, וזה דבר מסובך ולא קל.
אם כך במדינות רגילות, ארצות הברית על אחת כמה וכמה. ובכן, הסיכוי שלך להתקבל לארצות הברית, נמוך מאד. בהנחה שתצליח לקבל אשרה, ותהיה בין עשרות האחוזים שזכו לה, הרי שתמצא את עצמך ביהדות אמריקה כמו שהיא היום.

כבר דובר רבות בפורום על יהדות התפוצות ועל יהדות אמריקה, ואני אחזור על דברים ידועים לצורך חידוד.

בהנחה שאתה חילוני, או שתהיה חילוני, או אפילו אתה דתי וחילונים חשובים לך - הרי שסיכוי סביר שבנך יתחתן עם גויה, וכמעט למעלה מכל ספק שניניך, אם בכלל תראה אותם, יהיו גוים.
אותו הדבר בדיוק אם אתה מסורתי.
בהנחה שאתה דתי מודרני, מזרחניק, הרי שאתה נמצא במצב טוב יותר, ועדיין, בסיכון גבוה מאד, לך ולילדך.

בהנחה שמצאת את המקום הנכון, והגעת ישירות לליקווד, הרי שתזכה ללמוד תורה ולפתח משפחה גדולה ויראת שמים.
אמנם - מבחינה עובדתית, אין השוואה בין עולם התורה ורמתו בחו"ל לבין מה שהולך כאן, בכל תחום, החל בכתיבה, יצירה ומחקר תורני וכלה בגדלות בתורה.

ארצות הברית היא השיקוף שלנו, עם אוכלוסין יהודיים דומים בגודלם לשלנו, ומצבם, משקף את מצב העם היהודי אילו היה מוצא מקלט בארצות הברית בלבד.

אפשרות שלישית:
פה בארץ, אבל בלי המדינה הציונית, תחת שליטת הערבים
כידוע לכל בחור ישיבה והיסטוריון חרדי, כל המלחמות וההרוגים והטרור ופרעות תרפ"ט, כולם אירעו בגלל הציונים. בלעדיהם, דה האן היה עושה שלום עם כל הסביבה והכל היה טוב יותר.

ובכן, נניח שאנחנו מקבלים את הטענה הזו, ואכן אין את פרעות תרפ"ט, אין חמאס ואין חיזבאללה.

התבוננות קצרה בארצות השכנות, מראה לנו שגורלה של פלסטין במקרה זה הוא אחד מן האפשרויות הבאות:

1. ארגון טרור קם בה ומתחיל לרצוח אזרחים, כי דעא"ש קם בלי שום קשר לישראל, ולערבים ובמיוחד למוסלמים יש תרבות רצחנית ונוראית.
2. פורצת מלחמת אזרחים כמו בכל מדינה מסביבנו, כמו לבנון, כמו מצרים. פורצת מלחמה בין פלסטין לבין כל המדינות מסביבה כי הפלסטינים הערבים הם חמומי מוח מטומטמים שיריבו עם כל מי שזז ואז מי שלא מתגייס רוצחים אותו, וכמובן מאשימים אותנו גם בבגידה, גם בשיתוף פעולה, ואנחנו תמיד אשמים
3. אנחנו מצליחים להיות מדינה כמו איחוד האמירויות, אבל המעמד שלנו הוא כמו הנתינים הזרים - אין לנו אזרחות, אנחנו בני חסות, כידוע שגם באיסלאם וגם בתרבות הערבית יש היסטוריה תרבותית מפוארת של בני חסות בדרגה ג' או ז'.

אפשרות רביעית ואחרונה:
מדינת ישראל.

אז נכון, במדינת ישראל הרוב חילונים
אבל הם לא מתחתנים עם גויות, הילדים היהודים שלהם מחוברים יותר מההורים למסורת
הדתיים הליברלים לא צריכים להלחם עם הילד שלהם שלא יתחתן עם סטונדית חמודה מאוקסופורד
יש לנו איכות חיים, ואישה שזקוקה לטיפולים בסכרת מקבלת אותם במרכז יקר ומושקע, ואנשים זוכים לחיים טובים ואריכות ימים, ואפילו לקצת כסף פה ושם.
לימוד התורה, היצירה התורנית, המחקר התורני, גדול יותר מכל מקום בעולם, ומספר מוסדות בארץ יכולים לכסות את כל היצירה והעוצמה התורנית הקיימת בחו"ל.

כידוע (בתורה, נכפל בנביאים משולש בכתובים) דבר שיש סיבה לחגוג אותו, מייחדים לו יום.
ובכן, סיבה לחגיגה.

בפתחם של ימים אלו, יש לדון האם יש בעיה בכלל לשמוע מוזיקה שאינה מביאה לריקוד, וכן שירים עצובים.

במשנה בבבא מציעא ו א כתוב:
שכר את החמר ואת הקדר להביא פרייפרין וחלילים לכלה או למת
חלילים - למת. ומסבירים שם - שהיו משתמשים בחלילים לקונן.

וכן במשנה בכתובות ד ד לגבי חיוב הבעל לאשה אומרת שהבעל
"חייב במזונותיה בפרקונה ובקבורתה"
ועל חיוב הקבורה מוסיף רבי יהודה:
רבי יהודה אומר אפילו עני שבישראל לא יפחות משני חלילים ומקוננת:

כידוע, אבל אסור בשמיעת מוזיקה.

וכך גם בשו"ת מהר"ם שיק, יו"ד שסח, שפשוט לו להתיר ניגון שירי אבל בכלי נגינה.

מכל אלו, נראה שאין לאסור שמיעת שירים עצובים.

ולא כל שכן שהמנהג בימים אלו קל מימי שלושת השבועות, ובוודאי ובוודאי מאבלות.

@הלבלר כתב במחשבות לקראת יום העצמאות:

@שרגי-שהם כתב במחשבות לקראת יום העצמאות:

3.1. אחרי ההגדרות הדווקניות - מצב היהודים הדתיים בישראל טוב מבחו"ל, נקודה. וזה מבחן משמעותי בייחס לנקודה הזו.

מבחינה ביטחונית ודאי שאתה לא צודק בעשור האחרון נהרגו בארץ למעלה מ1800 איש בעוד בחו"ל נהרגו באזור 50-60 איש גם תקריות אנטישמיות בארץ התרחשו למעלה מ6500 ובכל העולם ביחד כ12000 ואם נלך צעד אחורה לכיוון קום המדינה בארץ נהרגו כ30000 איש מתוכם 25000 חילים בחו"ל נהרגו כ1200 איש כשהממספר הגדול כ500 נהרגו סביב 48 [קום המדינה] בפרעות במדינות ערביות ואם תסתכל בנתוני הביטוח הלאומי יש 99156 אזרחים המוכרים כמי שנפגעו מפעילויות איבה שחיים היום עדיין בארץ אז להגיד שזה המדינה הבטוחה בעולם ליהודים ביטחונית????.

מי טען שבארץ טוב מארצות הברית בייחס לביטחון? ברור שבארצות הברית טוב יותר!
אלא שזה פשוט לא רלוונטי לרוב רובו של עם ישראל מחד, ומאידך, זה מלווה באובדן דתי מוכח.

ולגבי תורניות המספרים של יהדות העולם ובראשם ארצות הברית מפעימים ובל נשכח שכ15000 מהבחורים ואברכים בארץ הם חוצניקים שחוזרים לארצותיהם המספרים היבשים הם [עפ"י נתוני ישיבת ביהמ"ד גבוה ] ישיבת לייקווד -4200 בחורים 5800- אברכים שאר הישיבות בליקווד בחורים- 5500 אברכים - 4000 שאר ארצות הברית בחורים -47400 אברכים - 37100 סך הכל כל ארצות הברית- 103800 וכל זה בארצות הברית לבד
ולא צריך להרחיב על הנתונים הכלכלים של יהדות שאר העולם שלא נגיע חלילה למצב של מוציאי דיבת הארץ

איני יודע מהיכן לקחת את נתוניך, אך כך או כך, היצירה התורנית החול"אית מועטה מאד, ואוצר החכמה, היצירות סביב התנ"ך וההלכה יוכיחו.
כמובן, ייתכן שיש ספרות עצומה ועניפה באנגלית, אבל בניגוד לתנ"ך (שם אני יודע שאין) ספר רציני בלומדעס או בהלכה אמור מבחינה בסיסית להיות כתוב בעברית.

וכל זה מבלי להתייחס לעובדה שארצות הברית היא טיעון מורכב:

1. אשרות כניסה מקבלים כמה אחוזים, וכל השאר בחוץ
2. הדתיים החרדים ניצולים וכל השאר נהפכים לגוים תוך שלוש דורות (כמובן שיכול להיות לא איכפת לך, אבל לפחות תהיה מודע לוויתורים)
3. באירופה המצב חמור בהרבה, בעקבות ברית המועצות ואנטישמיות מובנת ומסוכנת גם לאחר השואה.

@יהודי-חושב כתב במבט תורני - מבט אזרחי, הילכו שניהם יחדיו? והאם הם בכלל שניים?:

לי יש בעיה אם כול הדיון הזה כי אני הרבה זמן כבר לא מבין איזה מין מחייב יש חוץ מהתורה, אני לא מאמין שיש ערך בדבר שלא כתוב בתורה, וכל המושג עבודת המידות והכל הוא סך הכל ציווי של והלכת בדרכיו, לגבי השאלה מדור המבול יש בזה תשובות. לגבי הנושא השני אני לא חושה שהוא ממש נושא, כי בסוף [בגלל שאין מחייב חוץ מהתורה] אני תופס את הויכוח הזה לא כויכוח אידיאולוגי אלא כתועלתני כלומר שיש פה שתי גישות איך לעשות יותר אנשים שמחים, ובתור אדם מאמין אני בכלל לא חושב שיש בזה ערך.

מדוע
למה לא להניח שיש לה' ממך ציפיות בסיסיות שהוא לא כתב בתורה שלו
וכמו שכבר הוכיח רר ניסים גאון מהתביעה של ה' אל קין על רצח הבל, למרות שזה לא נאמר לו בכלל, שיש ציפיות מהאדם להיות טוב ומוסרי.

אחת השאלות המעניינות שהתחדשו בדורנו, נוגעת בעניין שבולת השועל.
יש לדבר הזה כל כך הרבה נפקא מינות!
שיבולת שועל ההלכתית נחשבת כחמשת מיני דגן, וממילא - מברכים עליה ברכת המזון, יוצאים ידי חובת מצה בפסח, עוברים משום חמץ, הפרשת חלה, וכולי.

במשך מאות שנים, זוהתה שיבולת שועל עם מה שמכונה היום "קווקר" על שם החברה האמריקאית ששיווקה את המוצר בארץ, לפני שנים.

אך בתקופה האחרונה, קם פרופסור יהודה פליקס, וטען שיש קושי של ממש לזהות את השיבולת שועל עם הקווקר, וטענותיו הם כדלהלן:

א. תנאי האקלים בארץ אינם מתאימים לגידול מין זה.
ב. כמות הממצאים הארכיאולוגיים זעומה בהשוואה לחיטה ולשעורה.
ג. במשנה בכלאים (פ"א מ"א) אנו לומדים ששעורה ושיבולת שועל הם מין אחד לעניין כלאים, אך השוואה ביניהם מלמדת שהם שונים מאד זה מזה וקשה להניח שחז"ל התייחסו אליהם כמין אחד.
ד. בירושלמי מובא: "שורה זו שבולת שועל, ולמה נקרה שמה שורה? שהיא עשויה כשורה". קשה להבין כיצד ניתן לתאר את שיבולת השועל כעשויה כשורה, לעומת זאת סידור הגרגירים בשעורה הדו-טורית אכן נראה ישר כסרגל.

טענה נוספת, ומשמעותית של פליקס הייתה העובדה הבאה - הקווקר פשוט לא מחמיץ! אין דרך לגרום לו להחמיץ - וממילא, קשה להאמין שהוא בכלל חמשת מיני דגן.

לאור כל אלו טען פליקס שיש לדחות את הזיהוי הותיק והמוכר, ולזהות את שיבולת השועל עם מין מסויים של השעורה - שעורה ארבע טורית.

אחת מהראיות המרכזיות לדבריו הם דברי רבי נתן אב הישיבה למשנה: "שעורים ושיבולת שועל – אלשער וסנבלה אלתעלב, מותר לזרען יחד שכולם שעורים, אלא שזה מחודד משני צדדים וזה מארבע צדדים" תיאור השעורה כמחודדת משני צדדים מתאים לתיאורה של שעורה דו טורית, ותיאור השיבולת כמחודדת מארבעה צדדים מתאים לתיאורה של שעורה ארבע טורית.

בית המדרש להלכה בהתיישבות, של הרב אפרתי, התייחס לשיטה זו, ובמיוחד לטענה האחרונה, ויחד עם ד"ר משה זקס הם ביצעו ניסויים שונים בקווקר, עד שהצליחו להראות שכן יש בו פעילות מסויימת של החמצה.

כנגד הטענות ההיסטוריות של פליקס, השיב גדול המומחים בארכיאוליגה בוטנית - פרופסור מרדכי כסלו, בטענות הבאות:

א. בזיהוי שבולת שועל עם שעורה יוצא פליקס כנגד מסורת ברורה של פוסקי אשכנז לזהות את שיבולת השועל כ - Avena

ב. במקורות היווניים והרומיים הקלסיים החל מתאופראסטוס וכן מתיולוס, פליניוס וגאלינוס שיבולת השועל מזוהה כ Avena.

ג. ישנם ממצאים בוטנו-ארכיאולוגיים רציפים לשימוש בשבולת שועל ביחד עם חיטה ושעורה.

ד. אין הסבר מספיק מדוע יש צורך לחלק את השעורה ולזהות אותה כשני מיני דגן.

ועל כן, לדעתו יש לשמר את המסורת הקדומה - שיבולת שועל היא קווקר.

אנקדוטה:
לפי הזיהוי של פליקס, המזהה את שיבולת השועל עם זן מסויים של השעורה, סיבת שמה "שיבולת שועל" היא מפני ששועלים אוהבים אותה...

היי, שלום לכולם, בתקווה להחזיר את הפורום לשימוש ולפעילות שוטפת,אף אני תורם כאן את חלקי.
זה מכבר עבר תשעה באב, אך אשתף אתכם בדברים שרשמתי שנה שעברה בפורום אחר, או לייתר דיוק את סיכום הדברים שכתבתי שם.

הדעה הרווחת רואה במרד הגדול הרפתקה חסרת סיכוי: אימפריה אדירה מול פרובינציה קטנה, וסופו של הסיפור — חורבן — היה כתוב מראש. מתוך כך נתפסים הקנאים כהוזים חסרי אחריות, שגררו את העם לאבדון.
במאמר זה ברצוני לטעון טענה מצומצמת אך משמעותית: עצם הרעיון לצאת למלחמה ברומא לא היה מופקע. מנקודת מבטו של מתבונן בשנת ס"ו לספירה, לרומא היו נקודות תורפה אמיתיות, ולמרד היה בסיס אסטרטגי סביר. מה שהכשיל את המרד לא היה עצם היציאה אליו, אלא הפילוג הפנימי ומעשי הטירוף שנלוו אליו — ובראשם שריפת אסמי המזון ומלחמת האחים בתוך ירושלים הנצורה, שהם טירוף גמור בכל קנה מידה.
ואדגיש כבר עתה את המסגרת: איני טוען שהקנאים לא ציפו לסייעתא דשמיא. ודאי שציפו. אלא שזו בדיוק הנקודה — המצב היה כזה שדי היה בקצת סייעתא דשמיא כדי לשנות את המאזן. לא נדרש נס גלוי; נדרשה הטיה קטנה של כף המאזניים, אילו היינו זכאים לה.

המרד לא פרץ מול רומא יציבה ומלוכדת, אלא מול רומא בשעת המשבר הפנימי החמור בתולדותיה עד אז.
הקיסר נירון היה שנוא ובלתי-אהוד. תוך כדי המרד ביהודה הכריז גַלְבָּה מרד על נירון — תחילה נכשל, אחר כך הצליח; נירון התאבד. גלבה משל תקופה קצרה ונרצח. בגרמניה הוכתר ויטליוס, ברומא הוכתר אותו; השניים התנגשו, אותו הובס והתאבד; ויטליוס השליט באיטליה שלטון טרור והתנהג בה כבארץ אויב. לבסוף חברו נציבי המזרח — ובהם אספסיאנוס — להדיחו, והצליחו.
והנה עובדה מאלפת: לכל אורך תקופת חוסר היציבות הזו עמד אספסיאנוס בארץ ישראל בחוסר מעש, ממתין לראות לאן נושבת הרוח. הצבא הגדול שבשטח יהודה ישב משותק — לא מפני שהיהודים חלשים, אלא מפני שרומא עצמה לא ידעה מי עומד בראשה.
ודוק: אילו ניצח ויטליוס בהכרעה — וסיכוייו לא היו רעים כלל, שהרי בידיו היו מחסני הנשק של רומא ואיטליה ולגיונות מיומנים ממלחמות גרמניה — הייתה רומא שוקעת במלחמת אזרחים עצומה. מלחמה יקרה ומתישה על ירושלים הבצורה, על מחסני המזון הגדולים שבה, הייתה נדחית אולי לזמן אחר.

הטענה "אי אפשר לנצח את רומא" פשוט אינה מדויקת היסטורית. בדור שלפני המרד ובמהלכו ידעה רומא שורת כישלונות מול עמים כבושים:

1. גרמניה. כשישים שנה לפני המרד השמיד כוח גרמני בפיקודו של ארמיניוס — כוח שלא היה גדול מן הכוח שביהודה — כעשרים אלף חיילים רומאים, וגרם לאוגוסטוס הגדול לזנוח לצמיתות את תוכניותיו להתפשט אל מעבר לריין.
2. בריטניה. שמונה שנים בלבד לפני המרד דחק כוח מקומי אדיר את הרומאים, היכה בהם והשפילם. אמנם לבסוף דוכא המרד באכזריות, אך הצלחתו הראשונית הייתה מסעירה.
3. ארמניה. באותן שנים ממש פרץ בה מרד בעידוד הפרתים. רשמית דוכא כעבור שנתיים — אך מעשית השיגו הארמנים את מטרתם: המלך שבו חפצו הוא שמונה בסופו של דבר, בחסות רומא.

המחשבה שאומות נוספות יצטרפו לפריקת עול רומא לא הייתה משאלת לב תלושה. בריטניה רתחה מזעם על השפלתה; בחצי האי האיברי הוצבו דרך קבע שני לגיונות רק כדי למנוע מרידות; במצרים דוכאה הדת המקומית וירד מעמד הכהנים. התנהלותה של רומא באותן שנים הייתה אכזרית בכל רחבי שלטונה — ואימפריה השנואה על נתיניה יושבת על חבית אבק שריפה.

קשה לאמוד את הכוח היהודי במדויק מתוך חז"ל, יוספוס או המקורות הרומיים, אך ברור שמדובר בכוח עוצמתי מאוד — ככל הנראה כחמישים אלף לוחמים, חלקם גיבורים נועזים. אכן, הכוח הזה לא היה מיומן כצבא רומי סדור; אבל בהתבסס על יתרון המגרש הביתי ועל לוחמת גרילה, היה בכוחו לפגוע בצבא רומא לאורך זמן רב מאוד.
וירושלים עצמה — חומותיה נחשבו חזקות ובצורות, עובדה ידועה הנזכרת גם אצל יוספוס וגם בכתבי הרומאים. עיר מאוחדת, עם מחסני מזון מלאים, הייתה גובה מן הרומאים מחיר עצום של חיילים בטרם תיפרץ. (ולזכור: גם במציאות, בעיר מפולגת ומורעבת שאסמיה נשרפו בידי בניה — נכשלו התקפותיו של הצר פעם אחר פעם.)

אשור, בבל, רומא עצמה, בריטניה, ברית המועצות — כל המעצמות הללו נפלו. הגורמים המרכזיים לנפילת אימפריות ידועים: (1) התרחבות-יתר; (2) משבר כלכלי; (3) מאבקים פנימיים והנהגה חלשה; (4) מרידות עמים כבושים; (5) תחרות מעצמות עולות.
רומא של שנת ס"ו התמודדה בו-זמנית עם הראשון, השלישי והרביעי שברשימה. ואשר לשני — שלטונו של נירון נחשב הרסני מכל בחינה, בוודאי בשנותיו האחרונות, כך שיש רגליים להנחת מצוקה כלכלית. כמעט כל התנאים לנפילה התקיימו בעת ובעונה אחת.

הבה נצייר את התרחיש שהיה אפשרי — לא בדרך נס, אלא בדרך הטבע:
עם ישראל מאוחד תחת הנהגה חזקה ויציבה. המרד מאורגן עד פרטיו האחרונים, בתיאום מדיני עם הפרתים, עם הבריטים, אולי אף עם השבטים הגרמאניים. ההכנות יסודיות: ייצור נשק גלוי (לא הישענות על אספקה פגומה כבימי בר כוכבא), אלף מערות גרילה חפורות ומצוידות באזורים שבהם צפויים הרומאים לתקוף, והון נאגר בירושלים — מזון, כסף ואנשי מלחמה.
אספסיאנוס פולש, ואנשי יהודה נסוגים בפניו. הוא נכנס עמוק אל השטח — ושם מוקז דמו בידי לוחמי גרילה המכירים כל ואדי, מכים ונעלמים. בעודו צר על ערי הגליל, כנופיות מאורגנות זורעות הרס בעורפו. ואז מגיעות ההפיכות ברומא, והצבא יושב חסר פקודות — ולשעה הזו בדיוק מחכה יהודה: ההצקות מתגברות, שיירות האספקה נפגעות שוב ושוב. ארמניה המדוכאת ובריטניה המושפלת מריחות דם ומתארגנות אף הן.
חבול ומוכה מגיע אספסיאנוס לירושלים — אך העיר ערוכה: מחסניה עצומים, רשת מערות חפורה סביבה, לוחמיה עולים בלילות, מכים ונעלמים. ההתקפות נכשלות פעם אחר פעם. ברומא — כאוס: שלטון הטרור של ויטליוס, כלכלה קורסת, חיילים שאינם יודעים למי אמונם נתון. אספסיאנוס נאלץ להניח את ירושלים ולצאת אל ההכרעה על רומא; בקרב הזה שני הצבאות מתרסקים, והוא זוכה בניצחון פירוס: את רומא שחרר, אך אין בידו עוד צבא לשוב אל יהודה. ובינתיים השבטים הגרמאניים, ששאיפת החירות מקננת בהם תמיד, מוצאים את שעת הכושר ופורצים אל שטחי האימפריה — בדיוק כפי שיעשו, בנסיבות דומות, מאתיים שנה אחר כך.
אם תרצו, אין זו אגדה.

ומי שהתרחיש נראה לו דמיוני — יתבונן במרד בר כוכבא. שם ההכנות היו ברמה נמוכה בהרבה: לוחמים פחות מאומנים, נשק פגום (שהרי הסתמכו על נשק שהרומאים פסלו), ביצורים פחותים, כלכלה דלה בהרבה. ואף על פי כן השיג המרד הישגים מדהימים. וכל כך למה? מפני שהיו מאוחדים. האחדות — היא המשתנה המכריע, והיא שחסרה במרד הגדול.

בעל "דורות הראשונים" בנה בסוגיה זו מהלך שלם, אך יש בו כמה נקודות הטעונות עיון: הוא פוטר את כל דברי יוספוס נגד יוחנן מגוש חלב כתעמולה בעלמא; הוא ממאן לראות מחלוקת בין רבן יוחנן בן זכאי לרשב"ג, ומעמיד את חז"ל כולם כמתונים תמיד — שביקשו לפרוק את עול הנציבים הנורא אך לא ללכת עם המרד עד הסוף; ואת כל הטירוף כולו, ובכלל זה שריפת האסמים, הוא תולה בשמעון בר גיורא לבדו ובאנשי אגריפס שהזמינוהו. ואולם גם לפי התמונה שהוא עצמו מצייר, הרעיון של מלחמת חורמה ברומא לא היה מופקע — כך שדעת הקנאים מובנת גם לשיטתו.
(אגב היסטורי מעניין: "בר קמצא" אחד נזכר ב"חיי יוסף" כבן בריתו של אגריפס — וכצדוקי.)

לסיכום, היציאה למרד לא הייתה טירוף. רומא עמדה בנקודת השפל הפנימית החמורה בתולדותיה; מרידות מוצלחות נגדה כבר אירעו בדור ההוא; עמים כבושים רבים חיכו להזדמנות; וכוחה הצבאי של יהודה, על חומות ירושלים ומחסניה, היה ממשי. די היה בקצת סייעתא דשמיא — אילו זכינו — כדי שהמאזן ישתנה.
הטירוף האמיתי לא היה במלחמה ברומאים, אלא במלחמת היהודים אלו באלו: בשריפת האסמים, במלחמת הכנופיות בתוך העיר הנצורה. טירוף — גם כשקבוצות נלחמות זו בזו.
ממרחק הזמן, אני יכול להבין אנשים שחשבו כך.