פורום "משלי"

מצד שני בעת העתיקה היה פחות אינדבידואליזם, ופחות התנהל כל אדם לעצמו וכיחיד

אוסיף שלרמב"ם היו פירושים אחרים על המקרא בשונה מחז"ל
נראה שבזמנם לא היה צורך בביאור המקרא, ועדיין היה מובן מעצמו בד"כ

שירים עצובים עם קצב שמכניסים לאווירה פעילה, יש לדון ששונים מקינה עם חלילים שנראה שהיתה בסגנון יותר מלנכולי

פשטות דבריו שזה חסידות כי זה נוגע למעשה כדבריו בריש משפטים
"ידעו ויבינו יודעי שכל כי לא באתי לפרש הלכות אע"פ שהם עיקר כמו שפירשתי בבראשית כי מיתור המקראות נשמעין ההגדות וההלכות, ומקצתן ימצאו בפירושי רבינו שלמה אבי אמי זצ"ל. ואני לפרש פשוטן של מקראות באתי, ואפרש הדינין וההלכות לפי דרך ארץ, ואעפ"כ ההלכות עיקר כמו שאמרו רבותינו הלכה עוקרת משנה"
אמנם לא בטוח שהראשונים אצלו זה חז"ל ולא רש"י וכדו'

זאת היא ההטעמה בשני המקרים
נְ֭דָרַי לַיהֹוָ֣ה אֲשַׁלֵּ֑ם
לפי כללי טעמי אמת כשהטרחא נמצאת בראש המילה, כמו שנמצא לפנינו במילה "נדרי", היא נהפכת לדחי, ונחשב לטעם מפסיק משנה.
א"כ הפיסוק בשניהם הוא "נדרי, לה' אשלם" כדברי @אספ

האם יש פוסק, שכשיגיע לפניו יהודי שמצא בביתו חמץ בפסח, יאסור עליו לשרפו כיוון ששייך לגוי

לא יודע כמה הבינו כן כל האחרונים, ובביאור הלכה לא נראה כן, אבל בפשטות שתי הטעמים הם אחד: יש פה פגישה בין המתפלל לה', ואסור לעבור ביניהם ולהפריע. ההדגשה של שכינה זה רק כמה הפגישה חשובה, ומי זה אחד מהצדדים בה.
ממילא במקרה שהמתפלל עוצם עיניים ודאי מותר לעבור, כי מסתבר שה' נמצא בעולם הרוחני שלו, ולא בגשמי.
דרך אגב אדגיש שהאיסור הוא בד' אמות לפני המתפלל, ולא בד' אמות של המתפלל

יש הרבה, אבל רוב הדינים לא מוגדרים, וזה לא במקרה שחז"ל לא עסקו בזה

@שבואל כתב בפשט ודרש:

הכלל בפשט ודרש לענ''ד וממה שיוצא למתבונן בסתירות בין הפשט לדרש הוא כזה:
הפשט תמיד בא להציג את הרעיון שעומד מאחורי הדברים, את השורשים שלהם.
והדרש מוריד את הרעיון לחלקים המעשיים
קח למשל את עין תחת עין, שפשוטו של מקרא כמובן הוא כמשמעו, וכן כתב הרמב''ם במורה נבכים שזה פשוטו,
וחז''ל פירשו את זה לממון, כלומר שהרעיון הזה מתקיים בממון שבמקום לקחת לו עין לוקחים לו דמי עין
זה יורד גם ללומד'ס שהתשלומין האלה הם כופר האיברים, ולא רק שבפשט כתוב 'נקמה' וחז''ל אומרים 'תשלומין' אלא הרעיון הוא נקמה וההתקימות של זה בעולם המעשה היא בתשלומין
יש לזה עוד מלא דוגמאות גם בהלכה [פרשת משפטים וכדו'] וגם באגדה [סיפורי התורה וכדו'], אם תרצה אני יעלה כאן
אבל באופן כללי זה תמיד התפקיד של הדרש והפשט, וממילא יובן למה חז''ל לא התעסקו בזה ואנחנו כן

איך זה מסביר למה חז"ל לא עסקו בפשט?

@אחד-חכם כתב בהאם העם האיראני אוייב לעם ישראל?:

אני רוצה לערער על ההנחה של @תם , כאילו 'אינדיבידואליזם' הוא המצאה של העת החדשה. נראה לי שגם בפרס העתיקה, בדיוק כמו בטהרן כהיום, האדם הפרטי לא תמיד הזדהה עם מלכו. הוא הרגיש רצונות אישיים, פחדים ואינטרסים שלא בהכרח עלו בקנה אחד עם 'טבע האומה' או עם רצון השלטון.
נראה כי ההבדל בין אז להיום הוא לא במהות של האדם (אשר תמיד נוטה להתנגד), אלא במעטפת: בעבר לא היו לאדם כלים להגדיר את עצמו מחוץ לקולקטיב (כמו רשתות חברתיות), ולכן הוא נתפס כחלק בלתי נפרד מהעם שלו. היום, כשהיחיד יכול להשמיע קול נפרד, קל לנו יותר לראות את הפיצול הזה.
לפי"ז נראה כי אין הבדל מהותי בין העמים בהם נלחמו בני ישראל בזמן התנ"ך לזממנו אנו. אם העם האיראני פטור מאחריות כי הוא 'אנוס' תחת שלטון עריץ, הרי שגם רוב העמים שנלחמנו בהם בתנ"ך היו אנוסים תחת מלכים אבסולוטיים. אם נבטל את המושג 'עם אויב' בגלל שיש בו פרטים שמתנגדים לשלטון בלבם, נצטרך למחוק מושגים יסודיים של אחריות לאומית המופיעים בנביאים ובהלכה.
לכן, לדעתי, השאלה היא לא מה האיראני 'מרגיש' בחדרי חדרים, אלא מה התוצאה בפועל: כל עוד העם, כישות אחת, משמש כבסיס הכוח של השלטון (בין אם מרצון ובין אם מכורח), האם ההלכה יכולה להפריד ביניהם?

לדעתי, כל זמן של"אדם אין כלים להגדיר את עצמו מחוץ לקולקטיב", הוא נתפס גם בעיני עצמו וגם בעיני אחרים כחלק בלתי נפרד מהעם שלו, וממילא הרצונות שלו היו פחות שונים ממלכו. וגם כשהיו שונים מעט, היו פחות מבוטאים אצלו וכלפי חוץ.
אתה ודאי צודק שלא תמיד הולכים אחר הרצון האישי של כל יחיד ויחיד, אבל יש רצון שמבוטא ופורץ מספיק בשביל להפוך את אויבות העם למורכבת

לגבי הנידון עצמו, כמובן שלפני שיוצאים לשנורר, צריך לצאת לעבוד, וזה לא מצוי בין הרבה מאלה שמשנוררים בזמננו

הנושא עמוק ורב צדדי, אבל אנסה לפתוח אותו מעט מכיוון מסוים
כשאדם רוצה להוליד ילדים, הוא רוצה המשך שלו, הגשמה שלו החוצה, כך שהוא יהיה לא רק בתוך הגבולות הפיזיים שלו אלא גם מעבר.
כשאדם רוצה ל"הרחיב את עצמו", הוא בעצם רוצה שלהרחבה הזאת יהיה טוב, קיום וחיים.
זה בעצם כבוד שלו החוצה, אבל ה"החוצה" הזה ממהותו הוא לטובו.
לגבי השאלה א"כ שה' היה חסר את הבריאה לפני בריאתו אותה (קדימה סיבתית ולא זמנית), נראה לי שזה מגיע מתפיסה מוטעה של ה"רצון". רצון לא תמיד מגיע מחסר, לפעמים, ואולי תמיד, הוא הוא ללא סיבה מוקדמת, הוא הסיבה הראשונה, הוא פשוט רצון. החסר מגיע רק אחרי שהוא לא ממולא. ואי מילוי זה כמובן לא קרה ולא יכול לקרות אצל ה'.
[לגבי סיבה ראשונה, ה' הוא הסיבה המוחלטת, אבל כל בוחר, הוא בעצם סיבה ראשונה, שבלעדיו המסובב לא היה קורה. ה' הוא גם הסיבה לכך שהבוחר יכול לבחור, אבל לבוחר יש עדיין קיום].