פורום "משלי"

אני כתבתי שיש ערך לשותפות והערבות - לאחריות ציבורית, חוץ מהערך של האוטונומיה של כל אינדיבידואל
זה בעצם אותה טענה של @מלכת-שבא שעדיין עבירה היא רעה, בתוספת הסבר למה הרע הזה קשור אלי
ערבות זאת שייכת אף בעם אחר
והוספתי שגם בבחירה של עם או ציבור כלשהו, מתקיימת מטרת הבריאה כפי שמסביר אותה הרמח"ל, השאלה לא קשורה למטרת הבריאה, אלא ליחס בין האוטונומיה של האינדיבידואל לשותפות והאחריות של הכלל

מצד שני בעת העתיקה היה פחות אינדבידואליזם, ופחות התנהל כל אדם לעצמו וכיחיד

שירים עצובים עם קצב שמכניסים לאווירה פעילה, יש לדון ששונים מקינה עם חלילים שנראה שהיתה בסגנון יותר מלנכולי

אוסיף שלרמב"ם היו פירושים אחרים על המקרא בשונה מחז"ל
נראה שבזמנם לא היה צורך בביאור המקרא, ועדיין היה מובן מעצמו בד"כ

זאת היא ההטעמה בשני המקרים
נְ֭דָרַי לַיהֹוָ֣ה אֲשַׁלֵּ֑ם
לפי כללי טעמי אמת כשהטרחא נמצאת בראש המילה, כמו שנמצא לפנינו במילה "נדרי", היא נהפכת לדחי, ונחשב לטעם מפסיק משנה.
א"כ הפיסוק בשניהם הוא "נדרי, לה' אשלם" כדברי @אספ

פשטות דבריו שזה חסידות כי זה נוגע למעשה כדבריו בריש משפטים
"ידעו ויבינו יודעי שכל כי לא באתי לפרש הלכות אע"פ שהם עיקר כמו שפירשתי בבראשית כי מיתור המקראות נשמעין ההגדות וההלכות, ומקצתן ימצאו בפירושי רבינו שלמה אבי אמי זצ"ל. ואני לפרש פשוטן של מקראות באתי, ואפרש הדינין וההלכות לפי דרך ארץ, ואעפ"כ ההלכות עיקר כמו שאמרו רבותינו הלכה עוקרת משנה"
אמנם לא בטוח שהראשונים אצלו זה חז"ל ולא רש"י וכדו'

לא יודע כמה הבינו כן כל האחרונים, ובביאור הלכה לא נראה כן, אבל בפשטות שתי הטעמים הם אחד: יש פה פגישה בין המתפלל לה', ואסור לעבור ביניהם ולהפריע. ההדגשה של שכינה זה רק כמה הפגישה חשובה, ומי זה אחד מהצדדים בה.
ממילא במקרה שהמתפלל עוצם עיניים ודאי מותר לעבור, כי מסתבר שה' נמצא בעולם הרוחני שלו, ולא בגשמי.
דרך אגב אדגיש שהאיסור הוא בד' אמות לפני המתפלל, ולא בד' אמות של המתפלל

האם יש פוסק, שכשיגיע לפניו יהודי שמצא בביתו חמץ בפסח, יאסור עליו לשרפו כיוון ששייך לגוי

זה כמו שכתב שמואל סתיו במאמרו פה על רצונות ודחפים שיש את התוואי של הבוחר, איזה צד יותר קל ואיזה יותר קשה, ואת זה ה' מגביר. למשל כשמראה כמה נוכחותו ודבריו משמעותיים בעולם, על ידי כל אותותיו ומופתיו.
ויש את הבוחר עצמו, שתמיד יוכל לבחור מה לעשות, ומה הוא הטוב הנרצה שלו.

יש הרבה, אבל רוב הדינים לא מוגדרים, וזה לא במקרה שחז"ל לא עסקו בזה

במשנ"ב מבאר את המ"א, שמדבר על צדדים שלפניו בתוך ד', שגם הם אסורים כיוון שמתבטל כוונתו, וכן פשטות המ"א
על נידון זה הביא את הא"ר שמתיר, ואעיר שכן מוכח בראבי"ה פד

@שבואל כתב בפשט ודרש:

הכלל בפשט ודרש לענ''ד וממה שיוצא למתבונן בסתירות בין הפשט לדרש הוא כזה:
הפשט תמיד בא להציג את הרעיון שעומד מאחורי הדברים, את השורשים שלהם.
והדרש מוריד את הרעיון לחלקים המעשיים
קח למשל את עין תחת עין, שפשוטו של מקרא כמובן הוא כמשמעו, וכן כתב הרמב''ם במורה נבכים שזה פשוטו,
וחז''ל פירשו את זה לממון, כלומר שהרעיון הזה מתקיים בממון שבמקום לקחת לו עין לוקחים לו דמי עין
זה יורד גם ללומד'ס שהתשלומין האלה הם כופר האיברים, ולא רק שבפשט כתוב 'נקמה' וחז''ל אומרים 'תשלומין' אלא הרעיון הוא נקמה וההתקימות של זה בעולם המעשה היא בתשלומין
יש לזה עוד מלא דוגמאות גם בהלכה [פרשת משפטים וכדו'] וגם באגדה [סיפורי התורה וכדו'], אם תרצה אני יעלה כאן
אבל באופן כללי זה תמיד התפקיד של הדרש והפשט, וממילא יובן למה חז''ל לא התעסקו בזה ואנחנו כן

איך זה מסביר למה חז"ל לא עסקו בפשט?

@אחד-חכם כתב בהאם העם האיראני אוייב לעם ישראל?:

אני רוצה לערער על ההנחה של @תם , כאילו 'אינדיבידואליזם' הוא המצאה של העת החדשה. נראה לי שגם בפרס העתיקה, בדיוק כמו בטהרן כהיום, האדם הפרטי לא תמיד הזדהה עם מלכו. הוא הרגיש רצונות אישיים, פחדים ואינטרסים שלא בהכרח עלו בקנה אחד עם 'טבע האומה' או עם רצון השלטון.
נראה כי ההבדל בין אז להיום הוא לא במהות של האדם (אשר תמיד נוטה להתנגד), אלא במעטפת: בעבר לא היו לאדם כלים להגדיר את עצמו מחוץ לקולקטיב (כמו רשתות חברתיות), ולכן הוא נתפס כחלק בלתי נפרד מהעם שלו. היום, כשהיחיד יכול להשמיע קול נפרד, קל לנו יותר לראות את הפיצול הזה.
לפי"ז נראה כי אין הבדל מהותי בין העמים בהם נלחמו בני ישראל בזמן התנ"ך לזממנו אנו. אם העם האיראני פטור מאחריות כי הוא 'אנוס' תחת שלטון עריץ, הרי שגם רוב העמים שנלחמנו בהם בתנ"ך היו אנוסים תחת מלכים אבסולוטיים. אם נבטל את המושג 'עם אויב' בגלל שיש בו פרטים שמתנגדים לשלטון בלבם, נצטרך למחוק מושגים יסודיים של אחריות לאומית המופיעים בנביאים ובהלכה.
לכן, לדעתי, השאלה היא לא מה האיראני 'מרגיש' בחדרי חדרים, אלא מה התוצאה בפועל: כל עוד העם, כישות אחת, משמש כבסיס הכוח של השלטון (בין אם מרצון ובין אם מכורח), האם ההלכה יכולה להפריד ביניהם?

לדעתי, כל זמן של"אדם אין כלים להגדיר את עצמו מחוץ לקולקטיב", הוא נתפס גם בעיני עצמו וגם בעיני אחרים כחלק בלתי נפרד מהעם שלו, וממילא הרצונות שלו היו פחות שונים ממלכו. וגם כשהיו שונים מעט, היו פחות מבוטאים אצלו וכלפי חוץ.
אתה ודאי צודק שלא תמיד הולכים אחר הרצון האישי של כל יחיד ויחיד, אבל יש רצון שמבוטא ופורץ מספיק בשביל להפוך את אויבות העם למורכבת

פעם רועים חיללו בחלילם
ומצד שני זה היה מעט ורק למנגנים עצמם

לגבי הנידון עצמו, כמובן שלפני שיוצאים לשנורר, צריך לצאת לעבוד, וזה לא מצוי בין הרבה מאלה שמשנוררים בזמננו