פורום "משלי"

פעם רועים חיללו בחלילם
ומצד שני זה היה מעט ורק למנגנים עצמם

א. הבאתי משם דוגמא לכך שיכולה להיות מכירה רשמית שלא חלה, לא שזה מוכח משם
ב. ההלכה היא שאסור להזיק גוי
ג. אם אדם לא מקפיד על מה שהוא קנה זאת אומרת שהוא לא רצה לקנותו

בפשוטה של משנה "פרס" זה חצי ככר, כמצוי במשנה, והכוונה לא לעבוד בשביל לקבל את הארוחה היומית, את ההווה המידי.
הנפה"ח, מדבר על "תורה לשמה", ומבאר שהכוונה להרבות תורה. לא קשור לדיון
הנושא מאוד קשור לנושא שכבר פתחת "אם מטרת הבריאה היא להתענג על ה' או לכבדו, ושמא שניהם משמשים כמטרה מאוחדת"

החלק בהכרה או בתחושה האנושית שמעורר את החש, וודאי אין אצל ה', אשר לא ינום ולא יישן, אבל החלק שמכיר בדבר בו נפגשים, ודאי יש אצל ה'.
ובזה ההבדל בין הכרה לתחושה הוא הבדל של מילים ולא של תוכן, ההכרה שאתה מחלק מתחושה, ושכולנו מחלקים בדרך כלל מתחושה, היא הכרה של מידע יבש, שאנו לא יודעים אלא מה קרה, ולא פגשנו בו, מידע בו פגשנו הוא תחושה ו"חוויה"=ידיעה בלשון המקרא
אם ה' מכיר בכל דבר מחמת שהוא האלוקים הכח והמניע של הכל, ממילא הוא לא מכיר את הכל מבחוץ, הכרה יבשה, אלא פוגש בכל דבר וחווה "יודע" אותו, אלא שהוא לא מתעורר ממנו ולא מאבד אנרגיה אליו, כיון שהוא אין סופי

במשנ"ב מבאר את המ"א, שמדבר על צדדים שלפניו בתוך ד', שגם הם אסורים כיוון שמתבטל כוונתו, וכן פשטות המ"א
על נידון זה הביא את הא"ר שמתיר, ואעיר שכן מוכח בראבי"ה פד

@הלבלר כתב בלעבור בד' אמותיו של המתפלל לאחר סיום תפילת הציבור:

דין סומא: המגן אברהם (סימן ק"ב) אוסר לעבור לפניו למרות שאינו רואה. מוכח שהאיסור קיים גם כשאין הפרעה ויזואלית ל"עולם הרוחני".

לא מצאתי כזה מ"א

כבר כתבתי שבהרבה אחרונים לא נראה כן בביאור הטעם ש"שכינה כנגדו"
בפשטות בזמן חז"ל "החסידים העליונים" לא עצמו עינים אלא פתחום, כפשטות הסוגיא ביבמות קה ב האם המתפלל צריך לתת עיניו למטה או למעלה, ולא נקטו פניו.
התפשטות הגשמיות נעשתה מאז שהעולם הגשמי לא ביטא את שם ה' כמתבטא בנושאים רבים אחרים

יש עוד סוג מוזיקה, שמצוי היום והיה מצוי גם פעם, והוא מוזיקה לעבודה קצב ופעילות, כמוזכר בגמ' בסנהדרין.
ולכאו' בו יותר יש להחמיר, וכן יש להכליל מוזיקה בשעת ריצה והליכה קצבית ככזאת.

למה לא להבין פשוט, שזה איסור לא להפריע? ה"עולם הרוחני" שלי היה רק תיאור שהמפגש של המתפלל עם ה' לא קורה פה, והוא בכיוון של "התפשטות הגשמיות", וממילא לא מפריע המעבר לא למתפלל ולא לשכינה

לא יודע כמה הבינו כן כל האחרונים, ובביאור הלכה לא נראה כן, אבל בפשטות שתי הטעמים הם אחד: יש פה פגישה בין המתפלל לה', ואסור לעבור ביניהם ולהפריע. ההדגשה של שכינה זה רק כמה הפגישה חשובה, ומי זה אחד מהצדדים בה.
ממילא במקרה שהמתפלל עוצם עיניים ודאי מותר לעבור, כי מסתבר שה' נמצא בעולם הרוחני שלו, ולא בגשמי.
דרך אגב אדגיש שהאיסור הוא בד' אמות לפני המתפלל, ולא בד' אמות של המתפלל

א. בשביל להיות מודע למה שאתה פוגש, מוכרחת תחושה=הכרה
ב. אם אתה לא יודע מה הכוונה אתה גם לא מאמין בזה, ונראה לי שאף אחד לא יודע מה הכוונה כי פשוט אין כזאת

א. אם המידע הוא חיצוני, חייבים פגישה, והכרה=תחושה של המידע בו נפגשים, כדי לדעת אותו
ב. מה שאצל ה' הידיעה היא לא חיצונית, לא הכוונה שהוא יודע את עצמו כפשוטו, כי א"כ אתה בעצם אומר שיש רק אותו ואנחנו אשליה - הדעה המפורסמת וחסרת הפשר.
אלא הכוונה לכאו' היא כמו שכתבתי בפוסט 27, שהוא לא צריך רישום של המידע אצלו, כיון שהוא פוגש בכל כל הזמן. אבל המידע הוא חיצוני לו.

כשמסבירים מילה, לא עושים זאת על ידי שימוש במילה עצמה.
(משום מה אתה חוזר כל הזמן ומקשר בין תחושה לרגש אע"פ שסיכמנו שזה לא קשור)
אתה לא מסכים עם כך ש - ידיעה=מפגש=תחושה.
אני טוען שלו יצויר ישות פשוטה, היא לא תוכל לדעת, כי היא תמיד תישאר היא ללא מידע הרשום בה.
ובעצם המידע הוא חיצוני ליודע, והוא פוגש בו, וחש בו בשעת המפגש ולכן יודעו.

חשבתי על משל יפה לעניין, והוא מעביר את הדיון למקום שונה, אף שלא סותר את הטענה הקודמת, וגם עדיין נצרך לה
מצאנו הרבה ממלכות שהמדינה כולה הייתה שייכת למלך מבחינה חוקית, האם בהם מותר להשאיר החמץ בפסח אצל היהודי כיוון שהחמץ שייך למלך הגוי?
שם מובן לכולם שבעלות המלך היא לא סותרת לכך שיש בעלות לכאו"א, בעלות המלך היא עליונה ובעלות כאו"א היא מתחתיה, ואפשר לנסח שבעלות כאו"א בסקלה של "שלו/ברשותו", היא בעלות יותר בצד של "ברשותו", יותר עכשווית, ובעלות המלך היא יותר בצד "שלו" יותר רחוקה ועקרונית.
אבל באמת אותו דבר הוא במכירת חמץ, לכולם ברור שאם ישאלו את בית המשפט האם מותר ליהודי להזיז את החמץ בפסח ולהחליט החלטות לגביו, יותר לו, ואף הגוי יתן לו בשמחה, ומעצם המצב מוגדר שהיהודי הוא גם בעלים, והמכירה לגוי היא עקרונית בלבד.

אז אני חוזר, יש דרך לתאר ידיעה, אם לא "מפגש=תחושה בדבר אחר, ורישום המפגש"? (וכמו שכתבת אצל ה' לא צריך רישום, כי הוא הבריאה כולה אצלו כל הזמן, וקיומה הוא הרישום)

לא חש ידיעה, אלא חש בדבר אותו הוא יודע, כמו שכתבתי בפוסט 21 והסכמת ב22

דבר ראשון אתה מסכים בזאת שה' חש
ולשיטת האחרונים שהבאתי שיש דברים שה' יודע רק כשקורים, יוצא שהוא גם חש תחושות חדשות
אני הצעתי גם שהוא חש את העולם כולו כעין שאנו חשים את גופנו
וכמובן חייבים להגביל זאת ולומר שהתחושה לא לוקחת ממנו אנרגיה ומיקוד כמונו

ידיעה היא רישום של המפגש הראשוני, ו"מפגש" שנודע ליודע, הוא על ידי "תחושה" שלו בדבר שהוא פוגש. אי אפשר להתווכח על זה.