פורום משלי

גם בדאוריתא יש לדון בכגון דא, בדברים שהם כעין חוק, האם יש ענין לשמור על רוחו אפי' כאשר אין בזה טעם מציאותי פשוט ואינו עומד בכללי החוק
למשל: הטור (חו"מ ט) הביא שבתשובת גאון כתב דכסף שהגיע לפני שהוזמנו לדין, ולא הוגדר בפירוש עבור הדיון, אינו נגדר שוחד עפ"י דין, ומ"מ ודאי אינו ראוי לדין לדון, אם יש בזה חשש הטיה,
ומבואר דאע"פ שאיסור שוחד אינו תלוי בחשש הטיה לאחד מהצדדים, כמבואר מכך שיש איסור אפי' כאשר שני הצדדים שילמו בשוה, אעפ"כ כשזה אינו עומד בכללים שקבעה תורה, אין אפי' מידת חסידות להתרחק מהתוכן שיש כאן.

שמעתי דיבור של רבי דב, שבוער לי בלב,
הוא סיפר שכשהוא למד בפוניבז', הרב שך אמר שאני לא מבין איך אפשר לאכול בלי לחשוב בלימוד.

ואני לא מבין הפוך, איך אפשר לאכול ולחשוב בלימוד תוך כדי
הרי לפני שאוכלים, צריך לברך את ה', על הטובה שאנחנו הולכים לקבל ממנו,
ואחרי, שאוכלים צריך לברך את ה' על הטובה שקיבלנו ממנו,
ותוך כדי שה' נותן לנו את המתנה, אנחנו נחשוב בלימוד?

הלא קל וחומר אם לפני ואחרי צריך לבקש מה' ולהגיד לו תודה
אז תוך כדי בודאי
איזה מין דבר זה לקבל מתנה,
ולחשוב בלימוד תוך כדי?

מה אומרים?

אני חושב שהתפיסה הרווחת היום בישיבות שורשה במה שחידדו ר' חיים מוואלוזין ובעל התניא, שיש דביקות בתלמוד תורה, מצד זה שאדם חושב על מה שה' כביכול חושב, ובכך נוצרת התאחדות שכלית, וע"כ יש ערך בתלמוד תורה בלי קשר למצוה שתתקים מזה.

מקור נוסף לדיון יש לצין במח' הצל"ח והפנ"י בריש כיצד מברכים,
האם כיון שהגמרא אומרת שברכת הנהנין זה סברא יש לזה מעמד של דאוריתא.

מקור לדברי הגרשש"ק, שהסיבות שמעבירות אלינו את התורה,
מחיבות מצד עצמם יעוין בתמים דעים להראב"ד (קיט) תשובת רב האי,
שנימק את זה שמסורת היא סיבה להכרעה הלכתית,
מכיון שזה הדרך שבה אלוקים מדבר אלינו את התורה,
על כרחך זה שיקול בתוך התורה,
שהרי אם אין זה מקור אמין,
אין התחלה לתורה.