מעגלי צדק
זהו מסלול שהתווי בו מדייק את ההליכות הבאות בו
כי מתחילה אתה מתקשה לצמצם את עצמך אל העיגול המדויק
אבל מפעם לפעם, סיבוב אחר סיבוב, אתה למד ומתלמד בזמני ומיקומי הנטיות
ועל כן, נשתדל לפלס את הדרך, שגם אם היא עצמה אינה הדרך
אבל היא בבחי' דרך הדרך (ראה ריש קידושין)
לאמור, היא הדרך שבה אתה מתלמד בדרך אשר בה תלך
ניסוי ותעיה הוא קומה על גבי קומה, וכמשל הספירלה, שאתה שב אל אשר בו כבר היית, בקומה למעלה
[על כן נתפלל שינחנו ה' במעגלי צדק, שיש בהם כוח לשוב אל הניסוי הראשון בקומה למעלה, מלומדים מן הראשונה
ואי"ה אבאר דבריי עוד יותר]
אני רוצה לדבר כאן, על:
הדרך לברר את האפיק אליו אזרים את מיטב כוחות נעוריי
אני בא מתוך הבנה שבאה מהרבה ניסיונות ושגיונות
כי הפיזור וההתפזרות לא מאפשר את תהליך עיבוי האורות (ועיבוד העורות) להיעשותן כלים
הוא מחליף את האדמה המוצקה באבק פורח
את החזון המעשי בחלום יעוף
ולכן
עלי לברר עם עצמי
מהו האפיק שלי?
וזאת, כיצד?
אני לא רואה את עצמי עם יעד ברור כזה של
מייבש ביצות / מיישב אדמות (/מייבש כיסאות בכנסת)
בע"ה, סימן א
**השכמת הבוקר
א] יתגבר כארי**
שו"ע א א: יתגבר כארי לעמד בבוקר, לעבודת בוראו. ובמשנה הלשון הוא: וגבור כארי, לעשות רצון אביך שבשמים.
וחילוקי הלשון נזקרים, בפתיחת הטור: יהודה בן תימא אומר, הוי עז כנמר וקל כנשר ורץ כצבי וגבור כארי לעשות רצון אביך שבשמים. פרט ארבעה דברים בעבודת הבורא יתברך.
פתח בעשיית רצון וסיים בעבודה, פתח ב'אביך' וסיים 'הבורא' .
ואכן שני דרכים הם בעמידה והליכה לפני ה', במשנה לשעתה מכוונת הגבורה 'לעשות רצון אביך שבשמים' ובטור לשעתו מכוונת היא 'לעבודת הבורא'.
והחכם בעיניו בראשו, להתבונן בדרכיו ולחשב מעשיו, אם לקיים המשנה כפשוטה ולהתגבר כארי לעמד בבקר 'לעשות רצון אביך שבשמים', וכחפץ הבן באהבתו, לעשות כל הנרצה לפני אביו. או לקבל עצת בעל הטורים 'לעמוד בבקר לעבודת בוראו'. וכדפי' המשנ"ב על שם הכתוב, כֹּל הַנִּקְרָא בִשְׁמִי וְלִכְבוֹדִי בְּרָאתִיו יְצַרְתִּיו אַף עֲשִׂיתִיו. וראה הערה .
וראה עוד להלן (סק"ד).
ב] בהגה
שֶׁיְּהֵא הוּא מְעוֹרֵר הַשַּׁחַר. הגה: וְעַל כָּל פָּנִים לֹא יְאַחֵר זְמַן הַתְּפִלָּה שֶׁהַצִּבּוּר מִתְפַּלְּלִין.
הגהות הרמ"א כמיתוק לחסדים של השו"ע (הגה בגי' אהבה), 'ועכ"פ לא יאחר...'.
ג] שיהא הוא מעורר השחר.
העצה היא שתהא מעורר מרצונך את השחר, שתהיה קורא אליו שיבוא.
והוא עצה כללית, שתזמן לעצמך עלילות. שתקרא אתה אל החיים, ולא שתיקרא אליהם.
ובזאת אתה הולך לפני ה', ולא ככתוב אצל יוצאי מצרים ויסע משה את העם.
והוא העניין הנסמך: הליכה לפני האלהים.
ד] הליכה לפני האלהים
הגה: שִׁוִּיתִי ה' לְנֶגְדִּי תָמִיד הוּא כְּלָל גָּדוֹל בַּתּוֹרָה וּבְמַעֲלוֹת הַצַּדִּיקִים אֲשֶׁר הוֹלְכִים לִפְנֵי הָאֱלֹהִים וגו' וּבְשָׁכְבּוֹ עַל מִשְׁכָּבוֹ יֵדַע לִפְנֵי מִי הוּא שׁוֹכֵב, וּמִיָּד כְּשֶׁיֵּעוֹר מִשְּׁנָתוֹ יָקוּם בִּזְרִיזוּת לַעֲבוֹדַת בּוֹרְאוֹ יִתְעַלֶּה וְיִתְרוֹמֵם.
כאמור, יש דרך ויש דרך הדרך.
דרך ראשונה, זו דרך אל היעד, ודרך אחרונה זה היעד עצמו, כמו לך לך הראשון אצל אברהם, שהוא מצד יראה וסור מרע, ולך לך אחרון של אברהם, שהוא מצד אהבה ועשיית הטוב. וכמו כן בשיננא א נתבאר הגמ' בקידושין דף ב בהא דאיכא דרך ואיכא דרך הדרך, ונתבאר לגבי האישות, שהביאה זה הדרך והקידושין זה דרך הדרך.
היעד הוא 'לעשות רצונך', לעשות מרצוני את אשר נרצה לפניך, תרגום רצון רעוא, ל' רעות וידידות. ואהבת לרעך כמוך.
והוא יסוד גדול השגור על פיהם של עמך ישראל, כי עיקרה של היהדות והמחויבות שבתורה, זה "לעשות רצון ה'", והרי זו תת-נביאות בהבנת סודותיה של תורה, שכל המצוות הן התפרטות של הדברות היוצאות מהרצון העולה לפניו.
ה] אופן העמידה לפני הוי' אלהינו
כִּי אֵין יְשִׁיבַת הָאָדָם וּתְנוּעוֹתָיו וַעֲסָקָיו וְהוּא לְבַדּוֹ בְּבֵיתוֹ כִּישִׁיבָתוֹ וּתְנוּעוֹתָיו וַעֲסָקָיו וְהוּא לִפְנֵי מֶלֶךְ גָּדוֹל, וְלֹא דִּבּוּרוֹ וְהַרְחָבַת פִּיו כִּרְצוֹנוֹ וְהוּא עִם אַנְשֵׁי בֵּיתוֹ וּקְרוֹבָיו כְּדִבּוּרוֹ בְּמוֹשַׁב הַמֶּלֶךְ, כָּל שֶׁכֵּן כְּשֶׁיָּשִׂים הָאָדָם אֶל לִבּוֹ שֶׁהַמֶּלֶךְ הַגָּדוֹל הָקָּבָּ''ה אֲשֶׁר מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ עוֹמֵד עָלָיו וְרוֹאֶה בְּמַעֲשָׂיו, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: אִם יִסָּתֵר אִישׁ בַּמִּסְתָּרִים וַאֲנִי לֹא אֶרְאֶנּוּ נְאֻם ה', מִיָּד יַגִּיעַ אֵלָיו הַיִּרְאָה וְהַהַכְנָעָה וּפַחַד ה' יִתְבָּרַךְ וּבָשְׁתּוֹ מִמֶּנּוּ תָּמִיד
נשאלת השאלה, המשל הזה, שאין ישיבת אדם וכו' והוא לבדו בביתו כישיבתו וכו' לפני מלך גדול.
ולא הבנתי, מאיפה המשל הזה, מהגויים. הרי אצלנו אין הבדל, תמיד אני לפני ה'.
ואטו באמת אדם נברא לא תואם, שיש לו את הצורה הפשוטה, והוא צריך להתבייש מעצמו ולפחד ולירא כל היום.
אלא מה, ברור שעמידה זו אינה אלא בגלות, בה באמת האדם בוש בעצמו כאדם, וגעלה נפשי אתכם, כל היום הוא הפחד בושה והכנעה, אבל כאשר מתקיימת בנו הברכה של ולא תגעל נפשי אתכם, א"כ אין לנו במה להתבייש. האדם הוא מושלם על כל מה שהוא, ובאמת אנו לא רואים את עצמנו כעומדים לבני הבורא א"ס, אלא אנחנו נסיכי המלך החיים בביתו שלו, אנו בניו ושריו והוא אבינו מלכנו.
המחויבות בתורה היא יען כי אמת אמת
ומשם מחויבתנו בקיום השבועות, באשר הנשבע מאמת את שבועותו בה' אמת
ובכלל זה השבועה שבהר סיני לקיים את התורה
ודע כי כל חכמה ואמת שבעולם
היא בכלל התורה הקודמת לעולם
שהרי בה אסתכל קב"ה וברא עלמא
בצירוף אותיותיה
ולכן כל אמת שבעולם
שורשה בדבר ה' העומד לעולם
