לבוא בקשר חי עם הקב"ה

[מאמרים - חסומי גישה]

דוד אדלר

איך באים לקשר רענן, מחובר וחי? אני חושב שצריך לשים לב ולהדגיש כי יש כאן שני צדדים: אני (כיחיד וכפרט מתוך הכלל) וה' אלקינו. ובקשר של שני צדדים יש את הפעולה שלנו ויש את הפעולה של ה'. אני חושב שקשר של איש ואשה יש בו הרבה ללמד על הקשר הזה. וזה חשוב לזכור: להיות אחראי מצד אחד, ומצד שני חירותי – כי לא הכל בידיים שלך. וכמו כן לפעול אצל ה' שאף הוא ירצה בנו וימלא לנו משאלותינו; והרצון שלו בנו, עצם הקשר והנתינה, זה העיקר – "טוב חסדך מחיים".

ואיך להיות בקשר חי? זה דבר ראשון להיות בעצמי חי, נוכח. שרק מתוך זה אפשר לצאת חוצה. ויש כאן איזה מעגל: שככל שאני יותר חי אני יותר יוצא חוצה, וככה יותר בא אל ה' וככה אני יותר חי. זה נושא יקר מאוד להגיע לפנימיות שבפנימיות, ואפשר לדבר על הרבה נושאים שמתקשרים לזה: קדושה, טהרה, נקיות, פנימיות, חינניות, עוז, אחריות, קלילות, פתיחות, חירות, יצירתיות, מעוף ועוד. אני חושב שצריך לדבר על דברים קטנים שפותחים את הלב, שמאפשרים קשר עם ה'. ומי יתן כל עם ה' נביאים.

אני חושב שיש הרבה ציטטות ממדרשים שונים ואפשר לרלוונט (מלשון רלוונטיות) לימינו אנו: שירה, נגינה, טבילה, יציאה לטבע הבריאה, נשימה, חיוך, מוזיקה, ידידות, חידושי תורה, תפילה, אכילה קדושה, שמחה אמיתית. וכידוע יש בתורה חלוקה לשנה-עולם-נפש: זמן, מקום, מעשה. מצד הזמן ודאי יש לנו את השבת (לחיות את השבת) ומועדים. מצד המקום יש לנו את ארץ ישראל, ירושלים והר הקודש. והחיבורים שלהם עולים על זה. ויש גם פעולות שונות שמשמחות, מחיות ומשובבות חיים בפן האישי,

ולא דיברנו עדיין על הקרבנות, ויש הרבה מה לדבר. ויש נקודה מהותית שיש שני צדדים לקשר – כמו שנתבאר בעלונים הקודמים – שיש משכן של מטה ושל מעלה, שבת של מעלה ומטה. וזה מצד מקום וזמן, אבל למעשה בכל פעולה ומעשה זה כך: שיש כאן שני צדדים ואנחנו שואפים לחיבור ביניהם. להביא ברכה.

ובודאי הוא מאפיין את הקשר החי בינינו לה': הן מצדו "חדשות אני מגיד", והן מצדנו "בכל יום יהיו בעיניך כחדשים". ויש לדרוש הדא בחוצה לארץ, אבל בארץ ישראל באמת חדשים הן – שבכל יום ויום הוא מדבר עמנו, ובכל יום ויום אנו שומעים. שיש בכל פרקי התנ"ך וסדרי החיים 'בראשית א' ו'בראשית ב'', 'שיה"ש א' ושיה"ש ב'', מקדש א' ומקדש ב', זיווג א' וזיווג ב'. שבת של מעלה ושל מטה, משכן של מעלה ושל מטה. ואנו שואפים לחיבור ביניהם, לברכה.

אבי אמר השבת על כל העניין של הקרבנות: בהתחלה דיברנו כמה זה רחוק ומה רוצים מאיתנו והוא ממש הזדהה, ואז הוא אמר מעצמו שכנראה זה הדרך לעבוד את ה' מתוך הארציות. ואז התחלתי לתאר רועה עם כבשים שמביא מחלבו ודמו מנחה לה', וניסיתי לצייר איך הרצון בוער להביא מכוחות החיים שהוצאתי לפועל קרבן במקדש. להשיב את כוחות החיים למקורם, ליוצרם.

המבוקש מאיתנו הוא להוציא לאור ספרון: "לבוא בקשר חי עם הקב"ה". א. לתאר כמה אנחנו רוצים את זה, ובהערה להוסיף שבאמת גם ה' רק לזה הוא מחכה. ב. להוריד את זה לכללים מה בגדול זה אומר. ג. להוריד את זה למעשה ממש, איך מצליחים לתרגל כל מיני דברים. ולהזכיר כי כל התרגולים האלו זה רק העשיה מצדנו – כמו שביתה בשבת, ועשו לי מקדש, תפילין של יד – ויש עוד את העשיה מה', כמו קדושה ברכה ומנוחה בשבת, ושכנתי בתוכם, תפילין של ראש.

אני גם צריך ספרון שיעזור לי איך להיות בקשר חי עם ה', ואני מבקש ומתחנן מה' שיתן לי הכוונה. כדי להגיע לקשר חי עם ה' אפשר להתבונן ולחשוב מה קידם אותנו לקשר יותר חי, קרוב ורענן. נראה לי לכל אחד היו פעולות, זמנים או מקומות כאלו. לפעמים אנחנו מאבדים את האחיזה בחיים עצמם... האחיזה בחיים מאפשרת לנו לפקוח עיניים (פקחות) – מבט ישר, חי, מחובר ואוהב. האחיזה בחיים מביאה אותנו להתחבר לחיים, ליש, לקיים. לאמת, לטוב, ליפה. והתורה היא כזו: אמת ויציב ונכון וקיים וישר ונאמן ואהוב וחביב ונחמד ונעים וטוב ויפה הדבר הזה עלינו. וכל שאנו יוצאים מהחיים ומהטוב יש לנו אחיזה במה שהוא לא תורה, ואין לנו אחיזה במה שהוא תורה.