נשתנה חג השבועות משאר החגים, כל חג וחג התורה מציינת לנו את תאריכו המדוייק באיזה חודש ובכמה בו, חג השבועות הוא החג היחיד שהתורה לא מציינת את תאריכו, ע"פ התורה זמן החג הוא כשמסיימים לספור חמישים יום מחג הפסח, אך לא מצויין התאריך בו הוא חל.
ויתירה מזאת לא רק שהתאריך לא כתוב בתורה אלא שבאמת אין לחג תאריך קבוע, כמו שמבואר בגמ' (ר"ה ו':) "עצרת פעמים חמשה פעמים ששה פעמים שבעה, הא כיצד שניהן מלאין חמשה שניהן חסרין שבעה אחד מלא ואחד חסר ששה", זמן החג לא תלוי כלל בתאריך אלא תלוי אך ורק במניין החמישים יום לאחר הפסח, וכתוצאה מכך תאריך החג נע משנה לשנה בהתאם למילוי וחיסור החודשים, אם ניסן ואייר מלאים יוצא החג בה' בסיוון, אם שניהם חסרים יצא החג בז' סיוון ואם אחד מלא ואחד חסר יוצא הוא בו' ניסן, אלא שבזמנינו יש לנו לוח קבוע בו ניסן מלא ואייר חסר ולכן תמיד יוצא שבועות ב' סיוון, אך אין משמעות לתאריך אלא אך ורק למניין החמישים.
חשוב להדגיש שאין התורה קובעת את התאריך חמישים יום לאחר הפסח, אלא התורה קובעת שאנו נספור חמישים יום ואז יגיע החג, התורה בכלל לא קובעת איזשהו זמן לחג, אלא מטילה עלינו את הבאת החג ע"י שנספור את שבעת השבועות.
תכונה מהותית נוספת ישנה לחג שבועות שאין לשאר החגים, חג השבועות הוא היחיד שמקבל את שמו ע"פ ההכנה אל החג, חג השבועות נקרא על שם שבעת השבועות שאנו סופרים כדי להגיע לחג, כל מהות החג היא ההכנה אליו, המניין שאנו מונים כדי להגיע לחג, וא"כ מוטל עלינו לנסות ולהתבונן מהי ההכנה הנדרשת, מהי אותה ספירה שקובעת את זמן החג ואף נותנת לו את שמו.
בספירת העומר אנו סופרים ימים אך גם שבועות "היום כך וכך ימים שהם כך וכך שבועות בעומר", ובמבט השטחי היה נראה ששני מניינים יש כאן, יש את מניין הימים ובנפרד ממנו את מניין השבועות, אך כשנתבונן שוב נראה שאנו בכלל לא מונים את השבועות, אנו מונים רק את הימים ומתרגמים אותם למניין שבועי, אנו ממירים את החלוקה היומית לחלוקה שבועית, פעולה הנראית מתמיהה מאוד, האם אנו עושים פעולה מתמטית בלבד, האם אנו מקילים על השומע לחשבן כמה ימים עברו על ידי שאנו מחשבנים עבורו את השבועות, בוודאי שלא, מה היא א"כ אותה פעולה תמוהה של תרגום הימים למניין שבועות.
יש להבין, העולם מונהג בסדר טבעי, סדר שנשנה וחוזר על עצמו במחזוריות של ימים, שבועות, חודשים, שנים ושמיטות, סדר קבוע שהחל מימי בראשית וימשיך עד הקץ, "מה שנעשה הוא שיעשה ואין כל חדש תחת השמש", הסדר הזה חל בשבעה ימים, שבעת ימי הבריאה, ומאז הוא חוזר על עצמו במחזוריות שבועית, כל שבוע מתחיל הסדר מחדש, המספר שבע מבטא את ההנהגה הטבעית השלמה, שיא הביטוי של הסדר הוא שבע פעמים שבע, זה המחזוריות השלמה, וזהו הסדר השלם של יובל.
אך קבלת התורה לא יכולה להיעשות בסדר הטבעי, התורה היא הדבר הקיים מעבר לטבע ומעליו, תתקע"ד דורות גנוזה התורה קודם שנברא העולם, התורה לא יכולה להיקלט בתוך סדר העולם הטבעי, היא נעלה ונשגבת מעולם הטבע, התורה ניתנת ביום החמישים, היום שהוא מעבר לסדרי הטבע, כדי שעם ישראל יוכל להיעשות כלי לקבלת התורה עליו לצאת מן הסדר הטבעי ולהיכנס לסדר חדש, סדר מרומם יותר, סדר שאינו תלוי בעולם הטבע, סדר שמתנתק מן העולם הטבעי ובונה קיום חדש.
כשעם ישראל יוצא ממצרים הוא מתחיל ליצור את הסדר החדש, המחזוריות החדשה של עם ישראל מתחילים לספור באמצע שבוע, באמצע חודש ובאמצע השנה, זהו סדר שאינו תלוי במחזוריות של שאר העולם, זהו סדר שקיים לעצמו, שמתחיל מהיציאה מארץ הטומאה וכלה בקבלת התורה, סדר שמקביל למ"ט שערי קדושה, רק אחרי שיכנס עם ישראל לסדר החדש, להנהגה החדשה, יהיה ראוי הוא לקבל אל חיקו את התורה.
כשאנו מונים את הימים ומתרגמים אותם לשבועות, אנחנו יוצרים את הסדר החדש, אנו יוצרים שבועות חדשים שלא תלויים בימים של סדרי בראשית אלא בימים של עבודה והתקדמות עצמית, שבועות שמורכבים מכניסה לשערי טהרה, שבועות שלא היו קיימים בבריאת העולם, שבועות שנוצרים על ידינו לסדר חדש ומרומם, בספירתינו אנו מחילים על הבריאה כולה סדר על טבעי, סדר מחודש שמכין את העולם לקבלת התורה.
חג השבועות אין לו תאריך ואין לו זמן, קבלת התורה נעשית כשהסדר נשלם, כשהעם ראוי להיעשות כלי לקבלת התורה, כשאנו מסיימים להכין את הסדר החדש ונכנסים לתוכו, כשאנו מתנתקים מסדרי הטבע הבראשתיים לעבר סדרי העבודה האנושית, אז נשלמת לה ההכנה ותורה יורדת לעולם, אנו פועלים את קבלת התורה על ידי ספירתינו, אנו עמלים מ"ט ימים על הכנסת העם לסדרו החדש, ואנו מביאים את התורה לעולמינו, כל מהותה של קבלת התורה והיתכנותה היא רק מחמת השבועות שקדמו לה, השבועות שאנו מחדשים, השבועות שאנו יוצרים.
מעתה נוכל להבין את פשרה של המלחמה הגדולה בין הצדוקים לחכמים על ספירת העומר, אין סוף תחבולות עשו הצדוקים כדי לשבש את החישובים ולהוביל לכך שחג הפסח יצא בשבת, ותקנות אינספור עשו החכמים כדי לסקל מחשבתם ולקדש את החודשים כסידרם, במרכזו של המאבק ניצבת הפרשנות לפסוק "וספרתם לכם ממחרת השבת", הצדוקים פירשו זאת על יום ראשון שאז צריכה להתחיל הספירה, ואילו המסורת שבעל פה פירשה זאת על ממחרת חג הפסח, לכאורה נראה שזהו ויכוח הלכתי גרידא שמבוסס על ויכוח בפרשנות התורה, אך ממאמציהם של הצדוקים ומפחדם של חכמים נראה שמאבקים עמוקים יותר מפעפעים מתחת לאותה מחלוקת.
על פי דברינו נוכל להבין, הצדוקים כפרו בסדר מחודש, על פי שיטתם אין הבדל בין הסדר הטבעי של ימי בראשית לסדר של מתן תורה, אנו אמורים לספור על סדר שכבר קיים, להסכים עם הסדרי הטבע ולהתכופף להם, לספור את השבועות במקביל לימי בראשית, להתחיל את הספירה עם יום ראשון ולסיימה במוצאי שבת, על פי פרשנותם של הצדוקים התורה ניתנת על הטבע אל תוך הסדר הטבעי, אין התורה נעלית יותר ממנו ואין היא קודמת לו אלא ספר חוקים בלבד, זהו הפחד הגדול של החכמים מפני הגישה הצדוקית.
חכמים עשו כל שביכלתם כדי לקעקע גישה הרסנית זאת, כדי לספור ספירת העומר בנפרד מימות השבוע, שספירת העומר לא תהיה הסכמה לסדר הקיים אלא כפירה בו, שתהיה יצירת סדר חדש שאינו תלוי בסדרים הבראשתיים, יצירה שאיננה טבועה בעולם אלא מתחדשת על ידי האנושות, יצירה שמתחדשת בכל שנה ושנה על ידינו, יצירה שאינה קיימת בלא עבודה ויצירה שהתורה איננה קיימת בלעדיה, ספירת העומר היא היצירה שקושרת את התורה לעולמינו, והקשר הזה איננו מובן מאליו, זהו קשר שמגיע רק על ידי ספירה, רק על ידי יצירה, רק על ידי עבודה.
