וכמו שהבטחתי, הדברים שכתבתי על בר כוכבא.
ישנה הרצאה נהדרת של אהרן הורביץ ממכון מגלי"ם על הנושא.
סיכמתי נקודות של ההרצאה, להלן, אך בטרם אביא אותם - אני כותב את המסקנות שלי.
המסקנות שלי מהנתונים שהוא מביא הם
היציאה למלחמה תוך תקווה לעצמאות מדינית או לחלופין להסדרים רחבים היה לה על מה לסמוך.
- הדריאנוס היה קיסר שנחשב "רך" כזה שנמנע ממלחמה ומכיבושים, ואף נסוג משטחים שכבשו קיסרים קודמים מתוך רצון לשלום. בנוסף הוא היה פילוסוף יפה נפש, שקרא ואהב ספרות יוונית - ולכן גם היה קיסר עם זקן - ממש לא איש מלחמות. אם כן, מבחינה אישית, היה מקום לחשוב שהדריאנוס יתקפל ויציע הסדר.
- הכוח הצבאי של בר כוכבא היה עצום בייחס לסביבתו.
א. ההשמדה המהירה של יחידות האיזור בתחילת המרד, כולל לגיון שלם, הייתה אמורה להביא מנהיג ריאלי, או אפילו איש כבוד, אבל לא איש מלחמות - מי שהיה הדריאנוס, להגיע להסדר מדיני.
ב. על כוחו העצום של צבא בר כוכבא נוכל ללמוד מכך שבתחילת המלחמה מול הממלכה הפרתית, כשרומא ספגה הפסד אחרי הפסד, עדיין לא היו הפסדיה של רומא קרובים אפילו להפסדיה ביהודה.
ג. בהמשך המלחמה הביא הצבא הרומי את הכוח הצבאי הגדול ביותר שרוכז אי פעם בתולדות הצבא למקום אחד, תוך שהוא מצווה על גיוס חובה באיטליה עצמה!
ד. הבסת המלחמה הייתה נחשבת למשהו מכובד לרומא. זה ממש לא דומה למלחמת וייטנאם, שם ארצות הברית סתם עשתה פדיחות במאבק במדינה חלשה בהרבה. לפי התיאורים של דיו קאסיוס, תחושת הניצחון והעוצמה היו גבוהים, והייתה אמירה של "הבסנו אויב חזק ועוצמתי"
הקמת מדינת ישראל לא הייתה מסוכנת פחות
- כך חשב יגאל ידין.
כששאלו אותו לדעתו על בר כוכבא, השיב שגם בן גוריון עמד בפני אותה דילמה. יגאל מספר, ששלושה ימים לפני ההכרזה, פנה אליו בן גוריון, ושאל אותו ואת ישראל גלילי, שהיה אז הרמטכ"ל, האם יש סיכוי? וידין עונה לו "חמישים חמישים" ובן גוריון שמע והחליט לקחת את הסיכון. יגאל ידין הוסיף שחמישים הייתה הגזמה, שכן לא היה כמעט כלום.
והוא כן ניצח. - ישנן כמה נקודות קריטיות במלחמות ישראל, שהמצב היה גרוע בהרבה אילו לא הדברים לא היו מסתדרים על הצד הטוב.
א. מבצע מוקד - אילו לא היה מצליח ישראל הייתה מאבדת שליש מחיל האויר שלה, מאבדת את העליונות האוירית, וככל הנראה ניגפת מול כוחות עדיפים.
ב. קרב החוה הסינית ביום כיפור - אילו לא היה מצליח, המצרים היו מתקדמים ללא הפרעה. סיכויי ההצלחה שלו לא היו גבוהים במיוחד.
ג. בלימת הסורים בגולן - אילו הסורים היו מעט יותר מאורגנים, היו כוחות סורים מסתובבים חופשי באיזור הכינרת.
ד. מלחמת העצמאות כולה - כדבריו של יגאל - לא ברור בכלל סיכוייו של המחנה היהודי לזכות בהצלחה. גם אם נניח שהמוכנות הלחימתית שלהם הייתה גבוהה, ,כמו גם הלכידות וכו' אין שום ספק שהיה לפחות 50% סיכוי של מחיקת היישוב היהודי לחלוטין.
ה. מבצע נחשון - היה קריטי לשחרורה של ירושלים, והיה נכשל לחלוטין עם מעט עזרה מירדן או מסוריה. - השלכות שליליות של הקמת המדינה היו יכולות להיות גרועות לא פחות ואולי יותר מתוצאות מרד בר כוכבא.
היציאה למלחמה הייתה מוכרחת מבחינה רוחנית
עם ששותק אל מול הפיכת המקדש וקודשיו, שיש לו יכולת סבירה להציל אותם - הוא עם שמנתק את עצמו מהאכפתיות אל אותם מקומות. באותו הזמן, זמן לא רב אחרי החורבן, עדיין לא שכחו את ירושלים, "וביהדות שלהם" כמו שאוהבים לומר, יהדות שעדיין לא הסתגלה לחורבן והעמידה יהדות חילופית בלי מקדש וסנהדרין וכו' - ויתור עליה לטובת הקמת עיר נוכרית אלילית, גרוע בהרבה מויתור שלנו היום, מחשש מלחמה, על שמירת השבת, ברית מילה ואוכל כשר.
ולכן, גם אם הם הפסידו במלחמה, הם צרבו בתודעת היהודים שבאותו הדור את הצורך להלחם ולמות על היהדות, ואולי בזכות זה, היהדות אחרי אלפיים שנה לא הגיע למצב הדפוק שהיא הייתה בו אחרי גלות בבל.
סיכום שלי- נקודות. הדגשתי קטעים מעניינים במיוחד.
הצבא הרומי בימי הדריאנוס מנה 400 אלף חיילים לעומת צבא יהודי קטן יותר, בתמיכה עממית רציפה.
(צבא אוקראינה 209 אלף, צבא רוסיה מונה מיליון חיילים)
ויכוח לוהט במכון ון ליר אחרי מלחמת יום כיפור. באותה תקופה נשפטו דמויות לאומיות שוב. המתווכחים הם – פרופסור יהושפט הרכבי, ופרופסור ישראל אלדד, שהיה בוגר של הלח"י, וכתב רבות על מחשבת הימין.
הרכבי מטיח – "מרד בר כוכבא הביא את השואה הצבאית והחורבן הגדולים שבתולדותינו, ומחוללי המרד לקו בחולשה בחשיבה ריאליסטית, שכן ליהודים לא היה סיכוי להביס את הצבא הרומי"
הרכבי אמר ועשה, הוא דאג להפיץ את הדימוי החדש בבתי הספר "פנאט משיחי" "הרפתקן יהיר וחסר אחריות" "לאומן קיצוני" דימוי שמזכיר מאד את החברה הימנית בעצמו.
היסטוריונים יחסית מתונים כמו יואל רפל כתבו "בר כוכבא הוא מפקד המרד הכושל ביותר בתולדות ישראל" (יכול ללכת על המרד)
קסיוס דיו נמצא על כל הספריות והדו"חים והוא כותב לנו על המרד מנקודת מבט רומית – יוספוס לא נמצא כבר כדי לספר לנו.
ההשלכות היו קטסטרופליות.
50 מצודות, אלף כפרים נשרפו – הממצאים רעים מאד, והממצא מראה באופן מובהק חורבן או נטישה.
קסיוס טוען שחצי מהאוכלוסיה היהודית נכחדה, 580 אלף במלחמה עצמה, ועוד למליון – בטבח וברעב.
"שבוי יהודי נמכר במנת מספוא לסוס"
וכמובן, למשחקים ולמטרות רעות נוספות.
בנוסף – ביטול הסנהדרין, הוצאה להורג של המנהגים הרוחניים, ואיסור הסמכת דיינים.
וגזירות שמד – איסור התכנסות בבתי כנסת, איסור לימוד תורה, ואיסור קריאת התורה.
ועל כל יהודי – ברית מילה, שמירת שבת, אכילת מצה, נטילת לולב, תקיעה בשופר, הנחת תפילין, לבישת ציצית, תליית מזוזה, ועוד. הגזירות נמשכו למשך שנתיים אחר המרד, עד מותו של הדריאנוס.
רבים נהרגו על קידוש ה'.
דיו קיסוס ממשיך – כתוצאה מכך התרוקנה מתושביה יהודה כולה.
ובנוסף – בפעולה חסרת תקדים – פרובינציה יהודייה משתנה לפרובציה פלסטינה – על שם הפלשתים הקדמונים.
על חורבות ירושלים – נבנית איליה קפיטולינה – מקדש אלילי ליופיטר – עיר רומית לתפארת, שעל פי החוק אין בה אף יהודי, ואסור לאף יהודי להכנס בה.
קסיוס מספר שגם "הקבר של שלמה שאותו הם מעריצים מבין הקברים המקודשים, התמוטט והתפרק מאליו, וזאבים וצבועים רבים התפרצו מייללים לעריהם"
ובהחלט ניתן לומר שתוצאות מרד בר כוכבא הביאו לאסון הגדול ביותר שפקד את העם היהודי עד השואה הנאצית.
אבל, האם לבר כוכבא היה סיכוי להצליח?
סיפורנו מתחיל באדרייאנוס, שנחשב לנאור, מתעניין בפילוסופיה ובמוזיקה, ואולי אפילו מנסה להפסיק את המלחמות בזמנו, שוחר אפילו תרבות. (מזוקן, כי הוא אוהב תרבות הליניסטית ומחקה אותם)
ב130 לספירה אדריינוס מגיע לירושלים, כדי לייסד עיר.
כולם מתרגשים, ב2014 התגלתה כתובת הקדשה לכבודו במשקל של 2 טון מהליגיון העשירי – הלגיון שהחריב את ירושלים בימי טיטוס, לגיון שעדיין יושב שם.
גם היהודים מתרגשים, מאד, כי ירושלים עומדת בהמתנה 60 שנה, והתודעה של כולם – במהרה יבנה המקדש –
כמעט 70 שנה עברו מהחורבן!
מקום המקדש נשאר לא בנוי! כל אלה סימנים נהדרים לבנייה עתידית.
האימפריה הרומית, גם אחרי החורבן – לא בנו שם פסל או מקדש אלילי.
ואדריינוס הוא אפילו נחמד, ואולי גם נאור.
אפשר אפילו לראות במטבעות – מטבע שלאחר המרד בת יהודה יושבת בוכה, ליד עץ דקל. עומד לידה חייל רומאי.
מטבע שנטבע לרגל ביקורו של אספסייאנוס – בת יהודה קמה וניצבת, ומגישה תמרים כמנחה לאדרייאנוס.
ואפילו יש דיבורים, כמו הסיפור על יהושע בן חנניה, והמשל שעל האריה והחסידה.
ואז בט' באב של אותה שנה מתבררת האמת המרה – הדריאנוס לא בא לבנות את ירושלים, הוא בא לקבור אותה! לנגד עיניהם טיניאוס רופוס, יוצא עם שור ופרה, וחורש את גבולות העיר החדשה – זהו ציון המשנה בתענית ד ו – נחרשה העיר! החרישה הטקסית הזאת היא טקס אפומריום הרומי – טקס שבו מסמנים את הקמתה של קולוניה חדשה, ואספייאנוס אף טובע מטבע לאירוע הזה, שבו רואים בצד אחד את פניו, ובצד השני את טיניאוס רופוס חורש את גבולות ירושלים, וזה בעצם אומר ליהודים – זה לא יבנה יותר. ולכן גם הם מתאבלים – ציון שדה תחרש – נבואת מיכה.
היהודים חווים אכזבה קשה, וזעם.
קאסיוס מבין זאת וכותב: "דבר זה גרם למלחמה לא קטנה ולא קצרת זמן, כיוון שהיהודים לא יכלו לשאת את העובדה שנוכרים נוחלים את עירם, ופולחנות זרים קונים בה שבות"
היהודים עושים הכנות של שנתיים, ממש לא הכנות אימפולסיביות, יחד עם תשתית אדירה של מנהרות סתר, ודיו קאסוס כותב: הם תפסו את המקומות הנוחים של הארץ וחיזקו אותם במחילות ובחומות, כדי שישמשו להם כמקלטים בעת מצוקה כדי שיוכלו לנוע בחשאי, אלה לקראת אלה, מתחת לפני הקרקע.
לאחרונה, החלו להתגלות במקומות רבים מנהרות עצומות – תל גודד, תל מדרס, חרבת עתרי, בית גוברין, ובעוד הרבה מאד מקומות, כמעט 500 מקומות התגלו ביהודה, וגם בגליל התגלו לא מעט, ומי יודע כמה עוד יתגלו – וכשמשווים את כולם יחד מגלים ש"הן זהות כמעט לגמרי בצורתן, גודלן, ובטכנולוגיה בה השתמשו החוצבים הן בשפלת יהודה והן בגליל, דבר המלמד על יד אחת מכוונת שבנתה אותן" (עמוס קלוזנר, "מערכות המסתור בשפלת יהודה" קתדרה 26).
המנהרות הללו הן לא רק למסתור – אלא לתקיפה. טקטיקה של מלחמת גרילה.
ליחידות קומנדו צריך לוחמים מובחרים, ובירושלמי תענית ד (מעטפת אגדתית, אבל נושאת גרעין היסטורי) יש דיבור על מבחני קבלה ללוחמים של בר כוכבא.
הערת אגב – המבחן שמזכיר בגירסא אחת "מטיפי אצבע" יכול להיות מוסבר על דימום באצבע כתוצאה מירי אינטנסיבי.
דיו קאסוס: "והיהודים בכל אתר ואתר התחילו מתפרעים כשהם מתאגדים כתף אל כתף ומפגינים איבה גלויה לרומאים, הן בסתר והן בגלוי, ואף נוכרים רבים התחברו עמהם וגרמו פורענויות הרבה לרומיים... עד שנדמה היה שכל העולם כולו רועש וגועש"
להגיד שמחוללי המרד לקו בחוסר חשיבה ריאליסטית – לא נשמע נכון. היה תכנון מדוקדק וחכם.
אך האם היה סיכוי למרד?
בא נאמר – המרד היה צריך להסתיים תוך מספר שבועות, ובפועל הוא נמשך 3 וחצי שנים!
מושל ירושלים היה בטוח שהוא יהיה יכול עם שני לגיונות לדכא את המרד תוך שבועות.
אך לבסוף הייתה נדרשת עזרה דחופה ממושלי פרובניקות סוריה, מצרים, ערביה, ועוד, וגם זה לא הספיק!
בפועל הובא אוסף הכוחות הגדול ביותר שהאימפריה אי פעם ריכזה במקום אחד!!!
החוקר הדגול ורנר אקי (היסטוריון גרמני) חקר דיפלומות צבאיות – תעודות שחרור של חיילים רומיים – ומתוך הדיפלומות הוא מגלה שכ3000 חיילים הועברו מהצי הרומי בשנת 133 לספירה ללגיון ה10 ביהודה בשל אבדות שספגו, בליקיא שבאסיה הקטנה נשמר תיעוד של גיוס חובה למשלוח חיילים לפרובנציה סוריה, ובאיטליה נערך גיוס חובה לטובת המלחמה בשני מוקדים.
וגם מחבל הדנובה, וגם מהצי הרומי – שלא מאומן בכלל בלחימה רגלית – וכל זה כי המצוקה גוברת, והרומאים סופגים מספר עצום של אבדות – יחידות שלימות נעלמות, והלגיון 22 נעלם מדפי ההיסטוריה.
קאסיוס דיו כותב: "רומאים רבים נפלו במלחמה. משום כך לא פתח הדריאנוס את מכתבו לסנאט בנוסחה השגורה בפי הקיסרים: "אם לכם ולבניכם שלום, מה טוב, לי וללגיונותי שלום".
"אז שלח אליהם הדריאנוס את המעולים שבמצביאיו, ובראשם יוליוס סוורוס שנשלח מבריטניה, שם שימש כמושל – נגד היהודים.
אם נסכם את הלגיונות שהשתתפו:
הלגיון ה6 וה10, שכבר היו בארץ
שנים מגיעים ממצרים – הלגיון ה2 וה22
עוד אחד מסוריה – הלגיון ה3
עוד אחד מערביה – לגיון ערביה
עוד לגיון מחבל הדנובה
סוורוס מביא 3 לגיונות מבריטניה
ועוד 2 מגיעים ממקומות שונים – כשליש או יותר מכל הצבא הרומי.
12 לגיונות, 30 יחידות עזר, 100,000 חיילים – הצבא הרומי מעולם לא ריכז כל כך הרבה חיילים במקום אחד!
כמו שכתבה פרופסור חנה כותן מהעברית: המרד היהודי השני טלטל את האימפריה הרומית עד היסוד.
הדריאנוס כל כך התלהב מהניצחון של סוורוס שהוא מחלק פרסים ועיטורים. עד לאותה העת הוא לא חילק את עיטור הטריומף, כעת הוא מחלק שלושה כאלה.
בעקבות הניצחון הדריאנוס מכתיר את עצמו בתואר אימפרטור – ומקים לעצמו שער ניצחון ענק ליד בית שאן – גובה 15 מטר ורוחב 11.
בחזרה לשאלה – האם היה להם סיכוי:
כך כתב ורנר הק:
"בדיקה מדוקדקת של דבריו של קסיוס דיו בשילוב עם שחזורים של כתובות ישנות וחדשות מוכיחות שהמרד היהודי השני היווה אתגר עצום עבור הכוח הצבאי הרומי ופגיעה משפילה ליוקרה ולכבוד העצמי שלו. עם קטן בפרובינקיה קטנה העז למרוד בפעם השניה נגד רומא הגדולה. היהודים הצליחו להדוף את האימפריה כמעט 4 שנים כשהם מסיבים אבדות עצומות לכוחות הרומיים. יתירה על כך הממצאים מכוונים אותנו למסקנה שהמרד התרחב מעבר לגבולות יהודה לתוך ערביה ואולי גם לגליל"
כששאלו את יגאל ידין על עניינו של בר כוכבא, יגאל ענה: "גם בן גוריון עמד בפני אותה דילמה, והחליט את אותה החלטה". הוא הרי ידע היטב שהתוצאות של ההכרזה הם מלחמה עם כל ארצות ערב.
יגאל מספר, ששלושה ימים לפני ההכרזה, פנה אליו בן גוריון, ושאל אותו ואת ישראל גלילי, שהיה אז הרמטכ"ל, האם יש סיכוי? וידין עונה לו "חמישים חמישים" ואחר כך צוחק ואומר – חמישים הייתה הגזמה – לא היה לנו כלום.
והוא כן ניצח.
אז מה אפשר לומר?
נקודה חשובה מאד:
מחיקת ירושלים שביצע הדראינוס היה ה'פתרון הסופי' של המשטר הרומי לבעיה היהודית. וזו הייתה מלחמה אידאולוגית.
והעמידה העיקשת של בר כוכבא ור' עקיבא אולי הייתה מוכרחת. גם במחיר של הפסד.
יגאל עצמו כתב:
"נניח שמחר, במין מהפך שקשה לנו לתאר לעצמנו עתה, אם כי אין לפסול אותו לחלוטין באופן תיאורטי – מהפף אמריקני-רוסי פלוס ארצות-ערב וכו', כשהכול אומרים: "לב הבעיה היא פה – ירושלים, נכפה אפוא בכוח על העם בישראל – או על העם היהודי – את בינאום ירושלים" ... האם נצא להילחם בכוחות הללו, שרוצים לכפות עלינו פתרון העושה את ירושלים לא בירת ישראל, או שנגיד: קודם-כול נעשה חשבון מה בדיוק הוא הכוח שלנו כנגד כוחות גוג ומגוג? במצב כזה אני אישית אומר: אני הולך להלחם, בשביל לחיות בישראל כעם בלי ירושלים, אין אלה חיים, ועל כך אני מוכן לתת את נפשי!"
(מוזר שיגאל החילוני דיבר כך. אבל נוכל להבין טוב יותר את דורו של בר כוכבא, שעדיין לא התרגל לצורת יהדות הפסיבית שלנו, ללא מקדש וקודשיו, וסנהדרין מתוקנת יושבת כגורן עגולה וכו', שאולי אם לא היו יוצאים למלחמה – ולא היו מנחילים את חשיבות התורה בדם וביזע – מי יודע מה היה עולה בגורלהאומה כולה, שמקדשה לאלילים, והם מחרישים בבתיהם? האם לא דברים גרועים ממה שאירע בזמנם של עזרא ונחמיה?)
לטווח הארוך – איליה קפוליטינה – כבר איננה וירושלים ישנה.
סיריה פלסטינה –איננה, ובמקומה מדינת ישראל
גזירות השמד אינם, ובמקומם פריחה של תורה ומצוות.
ואיסור הכניסה לירושלים – חיים היום בירושלים יותר יהודים מאשר בכל תקופה אחרת בהיסטוריה.
קוריוז: מדי שנה היה הולך פרופסור ישראל אלדד למוזיאון ישראל, ומצדיע לפסל של הדרייאנוס אותו גילו כאן בישראל לאמור – ניצחת בקרב אז אבל הדרייאנוס – איפה אתה ואיפה אנחנו?
תודה ל@@@ על ההפניה
זה הקישור להרצאה
https://www.youtube.com/watch?v=QhfHWRP1uO0
כמה הפניות.
טקס הפומריום: https://he.wikipedia.org/wiki/פומרי...ורי שחרש רומולוס מייסד רומא סביב העיר המקורית.
הויכוח של אלדד והרכבי, האשמת הימניים במשיחיות, הצדעתו של אלדד, מכאן https://he.wikipedia.org/wiki/אדריאנוס#:~:text=בליל תשעה באב,[33]
ורנק אק - https://he.wikipedia.org/wiki/ורנר_אק
ובתגובה להשגות על דבריי:
כמו בכל ויכוח על תקופות היסטוריות, יש את מה שמסתבר בראי היסטורי, ויש את מה שרואים בני אותה התקופה.
- מרידות על רקע חולשה קיסרית שהצליחו, או כמעט הצליחו, התרחשו מאות שנים לפני המרד ביהודה, ושנים רבות אחריו.
האם אתה מכיר את הסיפור על יוליוס במצרים, כשתלמי ה13 החליט עם 20,000 חיילים להרוג את קיסר האימפריה הרומית, הגדולה ממנו פי עשר? - כאמור - מן המלחמה אנחנו רואים שבפועל הכוח היהודי היה חזק מן הכוח הפרתי.
- גם אני מדבר בעיקר על הסדר מדיני עם הרומאים, שהיה סביר מאד.
- כשאין לנו תיעוד, אנחנו לא יכולים לומר -
"בר כוכבא היה איש הזוי, כי הוא יצא לקרב"
- לא נכון, הוא היה מגיע להסדר מדיני כמעט בטוח
"כן, אבל מסתבר שהוא היה קנאי משיחי שעלה על עץ גבוה"
-
זה ברור שהרומאים נלחמו בהרבה קרבות וספגו הרבה אבידות. אך כאמור, לא הייתה בתולדות רומא אומה שמרדה בסמיכות שנים קרובה כל כך ובשתי המרידות הצליחה כל כך, וכמו כן, מעולם לא היה צבא גדול כל כך באיזור אחד.
-
אני חוזר על כך שבכל ימי הדריאנוס - זו הייתה מלחמתו היחידה. המרד הגיע זמן לא רב אחרי שהדריאנוס מחליט להקים חומה באיזו בריטניה - מה שמסמל את העובדה שהוא לא מעוניין יותר במלחמות ובכיבושים. וואפילו - הוא בעצם נסוג משטחים שאביו טריאנוס כבש. הוא אדם יפה נפש שמתעניין בפילוסופיה ובאמנות, וגורם לאויבים שלו לחשוב שיש פרצה פוטנציאלית.
-
האם כיבוש עבר הירדן היה הזיה? נוח וקל לומר זאת, אך אפילו במבט עכשווי מפוכח, לא ברור מדוע הייתה זו הזיה.
אני מתייג את @@@ שאולי ידע יותר ממני על הנושא.