@שרגי-שהם כתב
יש לזה ודאי השלכות משמעותיות
השתייכות ציבורית ולרוב גם ערכית לציבור שאולי אתה לא מקבל את דרכו
וכמו שאמרו שרוב לובשי התכלת גם לא מתנגדים לעליה להר הביתמי שחושב שהשלכות אלו אינן טובות, הרי שהדבר יזיק לו
אם כוונתך לומר שלא שייך הטעם 'אם לא יועיל לא יזיק' כיוון שהוא יזיק היזק של 'מה יאמרו', אני לא יודע עד כמה זה סיבה טובה, וכי מפני כך נוותר על ספק קיום עשה.
בכל אופן כוונתי לסיבות הלכתיות כ'קלא אילן' וכדומה.
אשמח אם יהיה אפשר לקבץ כאן את הסיבות בהם לא שייך לחייב בהטלת תכלת מטעם 'אם לא יועיל לא יזיק'. כמובן שלכל סיבה כזו יש בדרך כלל דחייה ודחייה לדחייה וכו', ואשמח לשמוע אף אותם.
ודאי אי"ז קשור לכך שהמניין הוא "לעומר" ולא "בעומר", שהרי בנוסח ספרד גם מונים
"לעומר" ואעפ"כ השבוע נמנה לעומר ואינו נמנה לאחר מילת "לעומר" כבנוסח עדות המזרח.
@תם כתב בטהרת המניע בעבודת ה':
הנושא מאוד קשור לנושא שכבר פתחת "אם מטרת הבריאה היא להתענג על ה' או לכבדו, ושמא שניהם משמשים כמטרה מאוחדת"
אמנם שני הצדדים בנידון זה דומים לשני הצדדים שהוזכרו בנידון שהבאת, אלא שאין הכרח לקשר בין שני הנידונים. הנידון שם הוא על תכלית הבריאה, ויתכן שאף אם התכלית היא לכבוד ה', שהיא בעצם תכלית יותר 'לשמה', עדיין המניע בעבודת ה' יכול להיות ויתכן שאף ראוי שיהיה לצורך הנאת ההתקרבות של העובד אל קונו. ומאידך יתכן שאף אם התכלת היא להתענג על ה' ולהדבק בו ע"י התורה והמצוות, מ"מ המניע בעבודת ה' צריך להיות טהור ולא לשום פניה אחרת מלבד קיום רצון הבורא.
האם עבודת ה' צריכה לבוא מתוך גישה אלטרואיסטית?
האם דברי המשנה "אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס", תומכת בעבודת ה' מתוך גישה אלטרואיסטית?
האם יסודו של הרמח"ל שהאדם לא נברא אלא להתענג על ה' דוחה גישה זו? (בשלמא עצם זה שיש פרס אינה כ"כ ראיה, אך אם כל התכלית היא לשם התענגות קשה לומר שהדרך אל התכלית אינה אמורה לכוון לכך, אולי הכל תלוי בהבנה מהי 'התענגות' זו).
אם התשובה היא לא, מהו הדין לעשות את המצווה לשמה, (יש נפש החיים ידוע המסביר את ענין ה'לשמה', אינני זוכר כרגע. בלי קשר יתכן שעניין ה'לשמה' הוא לעשות את המצוה ע"מ להתענג על ה' ולהדבק בו שהיא השלמות האמיתית כדברי הרמח"ל, ולאפוקי מעשיית המצווה ע"מ להתכבד וכדומה).
אשמח לשמוע את חו"ד ולקבל מקורות בנושא זה.
@מנחם
בבית כנסת המשמש גם כבית מדרש בזמן שאין מתקיימים בו תפילות מסתבר מאוד להגדיר את המאריך בתפילתו לאחר סיום תפילת הציבור כאינו ברשות. ואף ביכ"נ המשמש לתפילות בלבד אם מתקיים לאחר התפילה מנין נוסף מסתבר ג"כ להגדיר את המאריך בתפילתו כאינו ברשות
שמעתי בשם הגרשז"א שבסיום תפילת הציבור ניתן לעבור בד"א של המתפלל.
א. אשמח לקבל מקור לדין זה.
ב. מה מוגדר סיום התפילה, (לאחר קדיש תתקבל, לאחר עלינו לשבח)?
ג. כידוע ישנם ב' טעמים באיסור לעבור בד"א של המתפלל (הביאם המ"ב סימן קב ס"ק טו), האחד משום שמבטל כוונת המתפלל, והשני משום שמפסיק בין המתפלל לשכינה. וצריך להבין מדוע בסיום התפילה אין מקום לשני הטעמים הללו.
[אולי שני הטעמים הללו באים מכח זכויות שיש למתפלל, והיינו שלמתפלל יש זכות שלא יבטלו כוונתו ושלא יפסיקו בינו לבין השכינה, ובמקום שכבר נסתיימה תפילת הציבור, יש לשכנגדו זכות לא להשאר תקוע, אלא שכל זמן שהציבור עומד בתפילה זכות המתפלל גוברת].
אחת הבעיות שיש במכירת חמץ היא שחוששים שהמוכר לא התכוון למכור בכוונה הראויה לחלות המקח כיון שיודע הוא שהחפץ הנמכר עתיד לחזור אליו.
ומצאנו כעין זה במסכת גיטין דף כ ע"ב, יעוין בקובץ המצורף.
אשמח אם מישהו יפרט יותר על הבעיות שיש במתווה של אוסם - נסטלה והאם ניתן לסמוך עליו לדינא
באשכול של דברי תורה יש כמובן את החלוקה הבסיסית של תנ״ך>תורה>בראשית (חומש)>בראשית (פרשה). וכן הלאה על זה הדרך. ש״ס>זרעים>ברכות. וכן הלאה. מועדים וכו׳
הטעמים בשני הפסוקים זהים ומפסיקים בין "נדרי" לבין "לה' אשלם"
@חיים כתב בתשלום נזק כשהחפץ הניזק איבד משוויו או את צורך שימושיו:
קודם צריך להסביר למה שיהיה הבדל בין הקרן לכפל, אחרי זה אפשר לדון.
אם כדבריך שאתה מסכים למה שטענתי לעיל אפשר לומר שהוויכוח הוא על השאלה האם עניין השור קיים למרות ההקדש או לא.
לא בדיוק הבנתי למה כוונו דבריך עתה. אבל לגבי החילוק שהבאת מקודם אם הבנתי נכון, טענתך היא שגם כלפי הבעלים אין שווי לשור כ'שור' אלא כקרבן העומד לכפרה. כי שור שהוקדש למזבח השימוש היחיד הוא הקרבתו והכפרה הבאה בעקבות כך, וכיון שכן א"ש מה שהגנב פטר נפשיה בכבש, כיון שהכבש הוא תשלום מעליא כקרבן וכדבר הגורם לכפרה והוא אותו שווי שהיה לבעלים בשור.
לפי"ז אפשר לבאר החילוק בין תשלומי כפל לתשלומי קרן, תשלומי קרן הם להקדש, כי השור היה שייך להקדש לאחר שהופרש וההקדש הפסיד שוויות של שור, ומשו"ה לא יוכל הגנב לפטור נפשיה בכבש. משא"כ תשלומי כפל שהם לבעלים (עי"ש ברשב"א) א"כ א"ש מה שמצי הגנב למיפטר נפשיה בכבש וכנ"ל.
עיינתי שוב בסוגיא בב"ק גבי הפריש שור והחזיר הגנב כבש.
יעו"ש ברש"י שפירש שכל החיוב שיש לגנב הוא רק אליבא דר"ש ומטעם דבר הגורם לממון כממון, וא"כ יתכן דאין להכיח מידי.
שו"ר ברשב"א שם שהביא בשם הראב"ד שכל הנידון בגמ' הוא רק לגבי תשלומי כפל, אבל לגבי תשלום קרן פשיטא שמחויב הגנב בתשלומי שור ולא פטר נפשיה בכבש. וא"כ לפי"ד הראב"ד אדרבה יש להוכיח לאידך גיסא.
@שרגי-שהם
מה שהבאתם מהסוגיא דהני שקולאי אינו דומה כ״כ לנידון. שם מדובר שלאותו חפץ יש שני שוויויות, יש שווי של יום השוק ויש את השווי הרגיל, והנידון שם הוא לפי איזה שווי יש לשום את החפץ ולחייב תשלום לפי״ז.
אך בנידו״ד מדובר שכעת אין לחפץ שווי והנידון הוא האם יש חיוב להשלים את חסרון החפץ אף שכעת אין לו שום שוויות.
ובכל אופן עיקר הנידון הוא כשאין לניזק עוד צורך בשימושי החפץ, ובזה יש לדון האם חיוב התשלום הוא על עצם חסרון החפץ ויש חיוב להשלימו גם אם אין מה להשתמש בו כעת, או שגדר החיוב הוא להשיב את ההשתמשות הנפסדת וא״כ כיון שכעת אין הפסד שימוש כיון שאין צורך עוד בשימוש החפץ אזי אין הניזק מחויב בתשלומי נזקו
@חיים
לגבי החילוק מהסוגיא בעולה אני מסכים איתך.
לגבי מה שכתבת על הדוגמא במשקפיים, אם הבנתי אותך נכון כוונתך לומר שהגם שאין צורך לבעלי םהמשקפיים עדיין שווים לו. אולם חלק מהנידון הוא שהתשלום תלוי בהתשמשות הנפסדת, וא"כ גם אם המשקפיםם שוות לו מצד סמנטיקה וכדומה, מ"מ אין לו עוד צורך בשימושי החפץ, ויתכן שבכה"ג הוא ינו חייב לשלם.
אמנם לעת עתה מפאת מיעוט הנושאים הקיימים אין צורך כ"כ בחלוקה לתתי קטגוריות, אך בעז"ה עם התרחבות הנושאים בפורום יהיה צורך בחלוקה לתתי קטגוריות.
אינני מבין כ"כ בפן הטכני של הדברים, אבל אם בכל מקרה מתכננים לחלק לתתי קטגוריות יתכן שעדיף לעשות זאת עכשיו ולא לטרוח בשעת מעשה לפזר את כל הנושאים שכבר נכתבו כל אחד למקומו הוא בתת הקטגוריה.
יובהר כבר בראשית הדברים כי דעתי האישית היא שבאופן שאין אפשרות אחרת לנטרל מחבל המהווה איום על שלומם של עמ"י יש לנטרלו אף אם ילדיו השוהים לצידו יפגעו גם כן. וחושבני שכך היא דעת ההלכה, אם כי שמא יש שידונו אף בענין זה.
לאחר הבהרה זו רציתי לדון אם מדין ורחמיו על כל מעשיו יש לרחם ולהרגיש צער על מותם של אותם תינוקות שלא טעמו טעם חטא (ואין כאן נושא של מרחם על האכזריים) על אף הצורך הצודק במיתתם.
ישנה אמרה ידועה שהתינוק של היום הוא המחבל של מחר, אולי לפי"ז אין מה לרחם ולהרגיש צער, שהרי חלק נכבד מהרגשת הצער הוא על החיים שנגדעו, ואם באמת הוא יהיה המחבל של מחר הרי יש לשמוח בחיים כאלו שנגדעו, ויש לציין כאן למיתת בסו"מ הנידון ע"ש סופו. אך מאידך גיסא אין הכרח ודאי שכך יהיה ומידי ספיקא לא נפקא (אם כי אפשר לדון ע"ז), ואף אם כך יהיה סו"ס בשנותיו הראשונות הרי אין הוא מהוה סכנה על העם היושב בציון ואין בדעת להתאכזר עלינו אותם שנים הלכו לבלי שוב, ושמא על אותם שנים כן יש לרחם מדין ורחמיו על כל מעשיו.
הנה כשהזיק חפץ שאינו שווה בשוק כלום ושוויו קיים רק לבעלים, נחלקו האחרונים אם יהיה הניזק חייב בתשלום נזקו. דעת הנתה"מ (קמח א ד"ה לפ"ז) שהמזיק חפץ שאינו שווה בשוק פטור מתשלומים, כיון שחיוב תשלומים הוא רק לפי ערך החפץ בשוק, ואם אין לחפץ ערך בשוק אין חיוב על המזיק. אך דעת החזו"א (ב"ק סימן ו) וכן נראה מדברי הב"ח (חו"מ עב כד) שאף בכה"ג יש חיוב להשלים הנזק כל שהחפץ שווה לבעלים.
[ולכאורה נחלקו החזו"א והנתה"מ בגדר חיוב התשלום אם הוא להשלים מה שחיסר לבעלים, או שהוא להעמיד בעולם את החפץ שנחסר ממנו. ואפש"ל שגם לנתה"מ גדר החיוב הוא להלשים את מה שחיסר לבעלים אלא שיש תנאי בחיוב התשלום שאם החפץ איננו שווה בשוק אין חיוב להלשים לבעלים את מה שחיסר].
ולדעת החזו"א יל"ד בכה"ג שאין החפץ הניזוק שווה כלום בשוק ובשעת הנזק היה החפץ שווה לבעלים אך כעת בשעת התשלום אין לבעלים צורך בו, (כגון הזיק משקפיים והניזק עשה ניתוח להסרת משקפיים), האם יהיה המזיק מחויב בתשלום נזקו. ואף לשיטת הנתה"מ יל"ד כמו"כ באופן שבשעת הנזק היה החפץ שווה בשוק וכעת אינו שווה כלום.
בפשטות חיוב התשלום הוא להשלים את מה שחיסר, (לחזו"א מה שחיסר לבעלים ולנתה"מ לכאורה מה שחיסר בעולם ועי' מש"כ בזה למעלה), ואין החיוב שיהיה לניזק את ההשתמשות הנצרכת לו שהופסדה מחמת הנזק. וא"כ כיון שחיסר חפץ שהיה שווה בשעת הנזק עליו להשלימו ולא איכפ"ל שכעת אין לניזק צורך בשימושי החפץ, והעיקר כשעת הנזק (לא מצד שומת השווי אלא מצד הגדרת החסרון וחיוב ההשלמה).
אלא דאמרינן בב"ק בב"ק (עח ע"ב) דהאומר הרי עלי עולה והפריש שור ובא אחר וגנבו יכול הגנב לפטור נפשיה בכבש אף שהכבש מהודר פחות משור, ולכאורה מבואר מזה שאף שלבעלים החפץ הניזק היה שווה יותר מהחפץ המשתלם מ"מ יצא הניזק יד"ח תשלום הנזק, כיון שהתשלום הוא לפי ההשתמשות הנפסדת לניזק, וכיון שההשתמשות הנפסדת היא אפשרות הכפרה והריצוי שבהקרבת העולה והשתמשות זו קיימת אף בכבש, יצא הניזק יד"ח תשלום בכבש אף שהזיק שור.
ולכאורה ה"ה בנידו"ד שאף שבשעת הנזק היה החפץ הניזק שווה, מ"מ אם כעת אין ההשתמשות נצרכת לניזק אין המזיק מחויב בתשלום, כיון שהתשלום הוא על ההשתמשות הנפסדת ולא על חסרון החפץ. ושמא יש לדחות שאף התשלום הוא לפי ההשתמשות הנפסדת, מ"מ אזלינן בתר ההשתמשות הנפסדת בשעת הנזק וכיון שבשעת הנזק היה החפץ שווה ונפסדה השתמשותו לא איכפ"ל שכעת בשעת התשלום אין שימושי החפץ נצרכים. אך מסתבר יותר שאם התשלום הוא לפי ההשתמשות אין חיוב תשלום כשאין צורך בהשתמשות.
אשמח לשמוע את חו"ד ולקבל מקורות בנושא זה
