אכן צריך לדון מה המקור לציווי להקשיב לגדולי הדור, ואיך כל אחד צריך להקשיב לגדול שלו ליטאי לליטאי, ספרדי לספרדי, וכד' ועד כמה הציווי הזה מחייב
כמובן שכל הנידון הזה כפוף לחיוב שלנו שלא לזלזל בגדולי הדור וכיבוד תלמידי חכמים

הנושא פה שונה לחלוטין,ֿ
אין ספק שעד כמה שאנו חפצים בבחירות חשאיות חלק מזכותו של בן אדם זה לא לתת את קולו לאף מפלגה ולהישאר חשאי

רק מכיון שאין אפשרות אכן להישאר חשאי כאשר ניתן לראות האם הלכת לקלפי, נשארה רק האופציה להכניס מעטפה ריקה או אף האופציה שעשו במיוחד בשביל להביע חוסר שביעות רצון מכל המפלגות שהיא ׳פתק לבן׳

מכיון שלא היתה אופציה, וממילא לא היה נסיון, להסתיר את עצם השהייה בקלפי, מזמן לזמן זה החריף עד כדי שניתן לנטר בזמן אמת כל מצביע האם הוא כבר שהה בקלפי. או לא ובאמצעות זו לשלול עד כדי הטרדה את זכותו להישאר בבית.

אין ספק שזה בעקרון דבר שלילי וההגיון הבריא אומר שרצוי למעט זאת בכל עת, בקשר לשאלה האם צריך חקיקה, יש ליתן את הדעת שלא היתה זו החלטה שיפוטית אלא החלטה של ועדת הבחירות שברור שניתן לה חופש לפחות ברמה מסויימת להחליט החלטות, גם כאשר הם מחדשים נהלים.

בסופו של דבר הדיון נסוב על עצם המשמעות העמומה של ט״ו באב,

ועל כך ישנה את הגמ׳ בתענית ל.

בשלמא יום הכפורים — משום דאית ביה סליחה ומחילה, יום שניתנו בו לוחות האחרונות.
אלא חמשה עשר באב מאי היא? אמר רב יהודה אמר שמואל: יום שהותרו שבטים לבוא זה בזה.
מאי דרוש? ״זה הדבר אשר צוה ה׳ לבנות צלפחד וגו׳״ — דבר זה לא יהא נוהג אלא בדור זה.
אמר רב יוסף אמר רב נחמן: יום שהותר שבט בנימין לבוא בקהל, שנאמר: ״ואיש ישראל נשבע במצפה לאמר איש ממנו לא יתן בתו לבנימן לאשה״. מאי דרוש? אמר רב: ״ממנו״, ולא מבנינו.
אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: יום שכלו בו מתי מדבר. דאמר מר: עד שלא כלו מתי מדבר לא היה דבור עם משה, שנאמר: ״ויהי כאשר תמו כל אנשי המלחמה למות. וידבר ה׳ אלי״. אלי היה הדבור.
עולא אמר: יום שביטל הושע בן אלה פרוסדיות שהושיב ירבעם בן נבט על הדרכים שלא יעלו ישראל לרגל, ואמר:לאיזה שירצו יעלו.
רב מתנה אמר: יום שנתנו הרוגי ביתר לקבורה. ואמר רב מתנה: אותו יום שנתנו הרוגי ביתר לקבורה, תקנו ביבנה ״הטוב והמטיב״, ״הטוב״ — שלא הסריחו, ״והמטיב״ — שנתנו לקבורה.
רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו: יום שפסקו מלכרות עצים למערכה. דתניא, רבי אליעזר הגדול אומר: מחמשה עשר באב ואילך תשש כוחה של חמה, ולא היו כורתין עצים למערכה, לפי שאינן יבשין.

האם יש ת״ח כלשהו שתומך בעלייה הבלתי ליגאלית?

וא״כ מסתמא זה מסברא שיש צורך להלחם על עצמאות בעל אופי דתי

אני מסכים לגמרי והנקודה האם לתקן יום חג או לא היא פחות רלוונטית [ונכנסת לדיון האם בדורות שלנו אפשר להתקין דברים חדשים קינות על השואה אפי' לא אומרים] השאלה היא האם אנחנו מכירים בסבב הניסים המופלאים שהתרחשו ומתרחשים כאן באדמה זו ומלבד הנקודה ההלכתית [שהיא שכלעצמה מרתקת ומעניינת] אני לא מצליח להבין סיבה ללמה לא

לענ"ד, השאלה המרכזית היא לא רק "מה האיראני הממוצע מרגיש בלב", אלא הגדרת היחס שבין העם לבין המערכת המלחמתית.
אני סבור שיש כאן הבדל תהומי בין עזה לאיראן:
בעזה, המציאות הוכיחה שהעם הוא חלק בלתי נפרד מהמערך המבצעי – בין אם כ"מעטפת חיה", בין אם באספקת תשתיות בתוך בתים פרטיים, ובין אם ברוח גבית רחבה מאוד. שם, הפגיעה הסביבתית היא 'הכרח מבצעי' במובן הכי פשוט של המושג; אי אפשר להכריע את האויב בלי לפרק את המעטפת האזרחית שלו. לכן שם, ההגדרה של 'אין חפים מפשע' מקבלת משמעות פרקטית של ניהול מלחמה.
לעומת זאת, באיראן, אני נוטה לחשוב שהמצב הפוך: שם, ההפרדה בין העם למשטר היא היא הכלי המלחמתי החזק ביותר שלנו.
אם נתייחס לכל אזרח איראני כ'אויב' ונשמח בפגיעתו, אנחנו בעצם דוחפים את מיליוני המתנגדים חזרה לזרועות האייתולות (כי כשפוגעים לך בבית, אתה נהיה לאומני, גם אם שנאת את השלטון לפני כן).
לכן, דעתי היא שהאינטרס הישראלי – שהוא גם האינטרס ההלכתי של 'לנצח במלחמה' – מחייב אותנו להגדיר את העם האיראני כשבוי ולא כאויב. אם המטרה היא להפיל את המשטר, אזי פגיעה באזרחים שאינם מעורבים היא לא רק שאלה של מוסר, היא פשוט טעות אסטרטגית שמרחיקה את הניצחון. במובן הזה, דווקא הדיוק והחמלה כלפי הציבור הפרסי הם חלק מ'כלי המלחמה' שלנו נגד השלטון בטהרן.
במילים אחרות: בעזה העם הוא ה'כוח' של האויב; באיראן, העם הוא ה'חולשה' של האויב. וממילא, היחס ההלכתי והמוסרי שלנו אליהם צריך להשתנות בהתאם.

הדיון כאן נוגע בשאלה האם שלטון שאינו פועל מכוח בית דין מוסמך להרוג מחבלים. נראה שיש להבחין בין 'משפט התורה' הרגיל לבין 'משפט המלך' שנועד לתיקון העולם.
הרמב"ם (הלכות מלכים ג, י) כותב:
"כל ההורג נפשות שלא בראיה ברורה, או בלא התראה... יש למלך רשות להרגו ולתקן העולם כפי מה שהשעה צריכה; והוא הורג רבים ביום אחד, ותולה ומניחן ימים רבים, להטיל אימה ולשבר יד רשעי העולם."
מכאן עולים שני יסודות:
סמכות הריבון: סמכות הענישה של המלכות (הממשלה בימינו) אינה יונקת מדיני הראיות של סנהדרין, אלא מהצורך הפונקציונלי במיגור הרשע והשלטת סדר.
הגדרת 'מנוטרל': אם השארת המחבל בחיים מהווה תמריץ לטרור או בסיס לסחיטה עתידית (עסקאות שחרור), הרי שהריגתו אינה 'נקמה' אלא כלי הרתעתי מלחמתי. במלחמה, המטרה היא "לשבר יד רשעי העולם" כהגדרת הרמב"ם, והיא לא פוקעת ברגע הנטרול הפיזי אם האיום הכללי עודנו קיים.
לכן נראה כי חוק עונש מוות הינו מימוש של חובת הריבון להגנה על הכלל, ויש בו בהחלט משום שמחה על ביעור הרע מהעולם.