האם יש ת״ח כלשהו שתומך בעלייה הבלתי ליגאלית?

וא״כ מסתמא זה מסברא שיש צורך להלחם על עצמאות בעל אופי דתי

אני מסכים לגמרי והנקודה האם לתקן יום חג או לא היא פחות רלוונטית [ונכנסת לדיון האם בדורות שלנו אפשר להתקין דברים חדשים קינות על השואה אפי' לא אומרים] השאלה היא האם אנחנו מכירים בסבב הניסים המופלאים שהתרחשו ומתרחשים כאן באדמה זו ומלבד הנקודה ההלכתית [שהיא שכלעצמה מרתקת ומעניינת] אני לא מצליח להבין סיבה ללמה לא

לענ"ד, השאלה המרכזית היא לא רק "מה האיראני הממוצע מרגיש בלב", אלא הגדרת היחס שבין העם לבין המערכת המלחמתית.
אני סבור שיש כאן הבדל תהומי בין עזה לאיראן:
בעזה, המציאות הוכיחה שהעם הוא חלק בלתי נפרד מהמערך המבצעי – בין אם כ"מעטפת חיה", בין אם באספקת תשתיות בתוך בתים פרטיים, ובין אם ברוח גבית רחבה מאוד. שם, הפגיעה הסביבתית היא 'הכרח מבצעי' במובן הכי פשוט של המושג; אי אפשר להכריע את האויב בלי לפרק את המעטפת האזרחית שלו. לכן שם, ההגדרה של 'אין חפים מפשע' מקבלת משמעות פרקטית של ניהול מלחמה.
לעומת זאת, באיראן, אני נוטה לחשוב שהמצב הפוך: שם, ההפרדה בין העם למשטר היא היא הכלי המלחמתי החזק ביותר שלנו.
אם נתייחס לכל אזרח איראני כ'אויב' ונשמח בפגיעתו, אנחנו בעצם דוחפים את מיליוני המתנגדים חזרה לזרועות האייתולות (כי כשפוגעים לך בבית, אתה נהיה לאומני, גם אם שנאת את השלטון לפני כן).
לכן, דעתי היא שהאינטרס הישראלי – שהוא גם האינטרס ההלכתי של 'לנצח במלחמה' – מחייב אותנו להגדיר את העם האיראני כשבוי ולא כאויב. אם המטרה היא להפיל את המשטר, אזי פגיעה באזרחים שאינם מעורבים היא לא רק שאלה של מוסר, היא פשוט טעות אסטרטגית שמרחיקה את הניצחון. במובן הזה, דווקא הדיוק והחמלה כלפי הציבור הפרסי הם חלק מ'כלי המלחמה' שלנו נגד השלטון בטהרן.
במילים אחרות: בעזה העם הוא ה'כוח' של האויב; באיראן, העם הוא ה'חולשה' של האויב. וממילא, היחס ההלכתי והמוסרי שלנו אליהם צריך להשתנות בהתאם.

הדיון כאן נוגע בשאלה האם שלטון שאינו פועל מכוח בית דין מוסמך להרוג מחבלים. נראה שיש להבחין בין 'משפט התורה' הרגיל לבין 'משפט המלך' שנועד לתיקון העולם.
הרמב"ם (הלכות מלכים ג, י) כותב:
"כל ההורג נפשות שלא בראיה ברורה, או בלא התראה... יש למלך רשות להרגו ולתקן העולם כפי מה שהשעה צריכה; והוא הורג רבים ביום אחד, ותולה ומניחן ימים רבים, להטיל אימה ולשבר יד רשעי העולם."
מכאן עולים שני יסודות:
סמכות הריבון: סמכות הענישה של המלכות (הממשלה בימינו) אינה יונקת מדיני הראיות של סנהדרין, אלא מהצורך הפונקציונלי במיגור הרשע והשלטת סדר.
הגדרת 'מנוטרל': אם השארת המחבל בחיים מהווה תמריץ לטרור או בסיס לסחיטה עתידית (עסקאות שחרור), הרי שהריגתו אינה 'נקמה' אלא כלי הרתעתי מלחמתי. במלחמה, המטרה היא "לשבר יד רשעי העולם" כהגדרת הרמב"ם, והיא לא פוקעת ברגע הנטרול הפיזי אם האיום הכללי עודנו קיים.
לכן נראה כי חוק עונש מוות הינו מימוש של חובת הריבון להגנה על הכלל, ויש בו בהחלט משום שמחה על ביעור הרע מהעולם.