מטרת לימוד התורה - לימוד התורה בימינו

[אנוכי]

כמו ש@תם מביא כאן בהודעה הבאה, הרמב"ם כותב מפורש כמה וכמה פעמים כי יש עניין בלימוד עצמו. כמובן שיש את החלק של הלימוד לשם ידיעת ההלכה וצורת עשייתה - אך זהו לימוד תורה מסוג שונה.

א. לא ענית על הראיה. ב. הרמב"ם הראשון ש@תם מביא אינני רואה ממנו כל ראיה, הוא כותב הלכה ספציפית שעיקר עסק הלימוד הוא הגמרא, מה רואים כאן? ג. הרמב"ם השני שהוא מביא אני מסכים. ד. הרמב"ם במורה נבוכים צריך לראות בפנים ביתר דקדוק.
אני חוזר בי ומודה שמבחינה רעיונית הרמב"ם מסכים עם זה שעסק הלימוד הוא התדבקות בחכמה, אבל אני עדיין חושב שמבחינת הגדרת מצוות לימוד תורה הלכתית הוא אינו סובר כך. ובזה הוא חלוק מר' ישראל סלנטר.

לא ענית על מה שכתבתי שאם אתה לומד את חלק הלימוד ההלכתי בצורה אגדתית ומנסה להפיק ממנו תועלת של קרבה לה' גרידא ולא מפיק ממנו את החלק המרכזי שבו שהוא ידיעת והבנת ההלכות על בורים החמצת את עיקר המטרה.

[חיים]

בקשר לדברי @חיים שכתב במטרת לימוד התורה - לימוד התורה בימינו:

באופן הזה זה כמובן הרבה יותר דומה לדברי הגר"ח מוואלז'ין ובעל התניא.
אלא שהרמב"ם מבין שזה קשור לחכמה שבתורה.

הרמב"ם תפס את עסק הלימוד עצמו כהתדבקות בחכמה. התפיסה של הבעל התניא והגר"ח מוואלז'ין מושפעת במעט מתפיסת המקובלים הרואה את ה'קל' כמורכב ובעל פנים רבים יותר מההגדרה הרמבמי"ת (אריסטוטאלית). בעוד שהרמב"ם תופס את ה'קל' כחכמה (הדברים מפורשים בכמה מקומות ב'מורה הנבוכים') ולכן הוא ראה את עסק לימוד התורה כחכמה המתדבקת ב'שכל אלוהי' - החכמה. לעומת זאת המקובלים לא קיבלו לגמרי את ההגדרה הדיכוטומית הזו, ולכן הם רואים את ה'קל' כפן אחד של ביטוייו כ'חשיבה בחכמה'. הנושאים ארוכים.

אני אצמד למילים שלך למרות שכמו שלדעתי הם צריכים יותר פירוש. לפי הרמב"ם הקל זה החכמה ולכן מתדבקים בקל על ידי החכמה. ולפי המקובלים לקל יש הרבה פנים ולכן הוא רק חושב על החכמה וככה מתדבקים בו. הווויכוח שלהם לפי זה הוא על הקל, לא על המטרה של לימוד תורה.
אני חושב שאתה מציג את זה לא נכון, והרמב"ם לא חשב שהקל זה החכמה. אבל זה כבר סטיה מנושא האשכול.
לגופו של עניין, נראה לי שיש הבדל בצורה שבה הם הבינו את האמירה הזאת. אבל כל אחד במישור שלנו אומר את אותה אמירה. (אני מקווה שדבריי הובנו.)

[תם]

@אחד-חכם כתב במטרת לימוד התורה - לימוד התורה בימינו:
הרי ברכת התורה שניסחו חז"ל היא "לעסוק בדברי תורה" (ולא 'לדעת' או 'ללמוד את הלכות התורה'). העיסוק עצמו, המשא ומתן, הפלפול והיגיעה – הם גופא המצווה והם אלו שיוצרים את הקשר הנפשי והרוחני, גם אם בסוף לא יצאה מזה מסקנה הלכתית למעשה.

יפה מאוד
אך יש עוד ברכה "המלמד תורה לעמו ישראל", שמעין החתימה הסמוך לחתימה בה הוא "יודעי שמך ולומדי תורתך"

בתורה נראה שילד אמור ללמוד - לדעת את כל התורה מאביו, ובתור גדול אמורים לדבר בתורה
שנאמר "ושננתם לבניך, ודברת בם".
ומה שחז"ל לומדים שאם לא לימדו אביו ילמד לבד מ"ולמדתם אותם ושמרתם לעשותם", זה הרי נאמר לדור המדבר שבתור גדולים צריכים לשמוע למשה, אך הצורה הרגילה היא שבהגעה לבגרות יודעים ולא צריכים לשנן אלא לדבר.
וכן נראה ברמב"ם בצורת ההלכות

[אחד חכם]

ברשותכם, אבקש לחדד ולסכם את עיקר הנקודה שעולה מהדיון המרתק הזה:

ראשית יש להבחין בין שלב הידיעה והקנייה הבסיסית (שמטרתה אכן לדעת את ההלכה למעשה) לבין שלב הבגרות וההגייה ("ודברת בם", וכדברי הרמב"ם שמי שגדל בחכמה פונה כולה לגמרא) – היא המפתח. מצוות לימוד תורה אינה מקשה אחת בכל שלבי החיים. וכהבחנתו המדויקת שהעלה @תם.

לכן, הטענה שלי אינה שאין חשיבות לידיעת ההלכה – חלילה. ברור שצריך לדעת פסיקה. אבל הטענה היא שבעולם הישיבות של היום, המוקד של "סדר א'" אינו מכוון להוצאת פסק הלכה שולחני, אלא למה שנקרא "עסק התורה" – אותה דביקות שכלית ורוחנית בחכמתו של הקב"ה דרך המשא ומתן התלמודי.

בנוסף, גם אם נתווכח על ההגדרה המדויקת אצל הרמב"ם האם זו חובת הלכה פורמלית או רובד רעיוני עמוק (כפי שהודה @אנוכי), השורה התחתונה ברורה: עיסוק התורה העיוני אינו רק "פרוזדור" טכני שנועד לוודא שאתה לא שוכח איזה סעיף בשולחן ערוך, אלא הוא המטרה עצמה – מפגש חי בין השכל האנושי לתורה, שבו הלומד מתדבק בבורא דרך חכמתו, וכמבואר.