עיון מחודש בסיכויי המלחמה ברומא במרד הגדול

[שרגי שהם]

היי, שלום לכולם, בתקווה להחזיר את הפורום לשימוש ולפעילות שוטפת,אף אני תורם כאן את חלקי.
זה מכבר עבר תשעה באב, אך אשתף אתכם בדברים שרשמתי שנה שעברה בפורום אחר, או לייתר דיוק את סיכום הדברים שכתבתי שם.

הדעה הרווחת רואה במרד הגדול הרפתקה חסרת סיכוי: אימפריה אדירה מול פרובינציה קטנה, וסופו של הסיפור — חורבן — היה כתוב מראש. מתוך כך נתפסים הקנאים כהוזים חסרי אחריות, שגררו את העם לאבדון.
במאמר זה ברצוני לטעון טענה מצומצמת אך משמעותית: עצם הרעיון לצאת למלחמה ברומא לא היה מופקע. מנקודת מבטו של מתבונן בשנת ס"ו לספירה, לרומא היו נקודות תורפה אמיתיות, ולמרד היה בסיס אסטרטגי סביר. מה שהכשיל את המרד לא היה עצם היציאה אליו, אלא הפילוג הפנימי ומעשי הטירוף שנלוו אליו — ובראשם שריפת אסמי המזון ומלחמת האחים בתוך ירושלים הנצורה, שהם טירוף גמור בכל קנה מידה.
ואדגיש כבר עתה את המסגרת: איני טוען שהקנאים לא ציפו לסייעתא דשמיא. ודאי שציפו. אלא שזו בדיוק הנקודה — המצב היה כזה שדי היה בקצת סייעתא דשמיא כדי לשנות את המאזן. לא נדרש נס גלוי; נדרשה הטיה קטנה של כף המאזניים, אילו היינו זכאים לה.

המרד לא פרץ מול רומא יציבה ומלוכדת, אלא מול רומא בשעת המשבר הפנימי החמור בתולדותיה עד אז.
הקיסר נירון היה שנוא ובלתי-אהוד. תוך כדי המרד ביהודה הכריז גַלְבָּה מרד על נירון — תחילה נכשל, אחר כך הצליח; נירון התאבד. גלבה משל תקופה קצרה ונרצח. בגרמניה הוכתר ויטליוס, ברומא הוכתר אותו; השניים התנגשו, אותו הובס והתאבד; ויטליוס השליט באיטליה שלטון טרור והתנהג בה כבארץ אויב. לבסוף חברו נציבי המזרח — ובהם אספסיאנוס — להדיחו, והצליחו.
והנה עובדה מאלפת: לכל אורך תקופת חוסר היציבות הזו עמד אספסיאנוס בארץ ישראל בחוסר מעש, ממתין לראות לאן נושבת הרוח. הצבא הגדול שבשטח יהודה ישב משותק — לא מפני שהיהודים חלשים, אלא מפני שרומא עצמה לא ידעה מי עומד בראשה.
ודוק: אילו ניצח ויטליוס בהכרעה — וסיכוייו לא היו רעים כלל, שהרי בידיו היו מחסני הנשק של רומא ואיטליה ולגיונות מיומנים ממלחמות גרמניה — הייתה רומא שוקעת במלחמת אזרחים עצומה. מלחמה יקרה ומתישה על ירושלים הבצורה, על מחסני המזון הגדולים שבה, הייתה נדחית אולי לזמן אחר.

הטענה "אי אפשר לנצח את רומא" פשוט אינה מדויקת היסטורית. בדור שלפני המרד ובמהלכו ידעה רומא שורת כישלונות מול עמים כבושים:

1. גרמניה. כשישים שנה לפני המרד השמיד כוח גרמני בפיקודו של ארמיניוס — כוח שלא היה גדול מן הכוח שביהודה — כעשרים אלף חיילים רומאים, וגרם לאוגוסטוס הגדול לזנוח לצמיתות את תוכניותיו להתפשט אל מעבר לריין.
2. בריטניה. שמונה שנים בלבד לפני המרד דחק כוח מקומי אדיר את הרומאים, היכה בהם והשפילם. אמנם לבסוף דוכא המרד באכזריות, אך הצלחתו הראשונית הייתה מסעירה.
3. ארמניה. באותן שנים ממש פרץ בה מרד בעידוד הפרתים. רשמית דוכא כעבור שנתיים — אך מעשית השיגו הארמנים את מטרתם: המלך שבו חפצו הוא שמונה בסופו של דבר, בחסות רומא.

המחשבה שאומות נוספות יצטרפו לפריקת עול רומא לא הייתה משאלת לב תלושה. בריטניה רתחה מזעם על השפלתה; בחצי האי האיברי הוצבו דרך קבע שני לגיונות רק כדי למנוע מרידות; במצרים דוכאה הדת המקומית וירד מעמד הכהנים. התנהלותה של רומא באותן שנים הייתה אכזרית בכל רחבי שלטונה — ואימפריה השנואה על נתיניה יושבת על חבית אבק שריפה.

קשה לאמוד את הכוח היהודי במדויק מתוך חז"ל, יוספוס או המקורות הרומיים, אך ברור שמדובר בכוח עוצמתי מאוד — ככל הנראה כחמישים אלף לוחמים, חלקם גיבורים נועזים. אכן, הכוח הזה לא היה מיומן כצבא רומי סדור; אבל בהתבסס על יתרון המגרש הביתי ועל לוחמת גרילה, היה בכוחו לפגוע בצבא רומא לאורך זמן רב מאוד.
וירושלים עצמה — חומותיה נחשבו חזקות ובצורות, עובדה ידועה הנזכרת גם אצל יוספוס וגם בכתבי הרומאים. עיר מאוחדת, עם מחסני מזון מלאים, הייתה גובה מן הרומאים מחיר עצום של חיילים בטרם תיפרץ. (ולזכור: גם במציאות, בעיר מפולגת ומורעבת שאסמיה נשרפו בידי בניה — נכשלו התקפותיו של הצר פעם אחר פעם.)

אשור, בבל, רומא עצמה, בריטניה, ברית המועצות — כל המעצמות הללו נפלו. הגורמים המרכזיים לנפילת אימפריות ידועים: (1) התרחבות-יתר; (2) משבר כלכלי; (3) מאבקים פנימיים והנהגה חלשה; (4) מרידות עמים כבושים; (5) תחרות מעצמות עולות.
רומא של שנת ס"ו התמודדה בו-זמנית עם הראשון, השלישי והרביעי שברשימה. ואשר לשני — שלטונו של נירון נחשב הרסני מכל בחינה, בוודאי בשנותיו האחרונות, כך שיש רגליים להנחת מצוקה כלכלית. כמעט כל התנאים לנפילה התקיימו בעת ובעונה אחת.

הבה נצייר את התרחיש שהיה אפשרי — לא בדרך נס, אלא בדרך הטבע:
עם ישראל מאוחד תחת הנהגה חזקה ויציבה. המרד מאורגן עד פרטיו האחרונים, בתיאום מדיני עם הפרתים, עם הבריטים, אולי אף עם השבטים הגרמאניים. ההכנות יסודיות: ייצור נשק גלוי (לא הישענות על אספקה פגומה כבימי בר כוכבא), אלף מערות גרילה חפורות ומצוידות באזורים שבהם צפויים הרומאים לתקוף, והון נאגר בירושלים — מזון, כסף ואנשי מלחמה.
אספסיאנוס פולש, ואנשי יהודה נסוגים בפניו. הוא נכנס עמוק אל השטח — ושם מוקז דמו בידי לוחמי גרילה המכירים כל ואדי, מכים ונעלמים. בעודו צר על ערי הגליל, כנופיות מאורגנות זורעות הרס בעורפו. ואז מגיעות ההפיכות ברומא, והצבא יושב חסר פקודות — ולשעה הזו בדיוק מחכה יהודה: ההצקות מתגברות, שיירות האספקה נפגעות שוב ושוב. ארמניה המדוכאת ובריטניה המושפלת מריחות דם ומתארגנות אף הן.
חבול ומוכה מגיע אספסיאנוס לירושלים — אך העיר ערוכה: מחסניה עצומים, רשת מערות חפורה סביבה, לוחמיה עולים בלילות, מכים ונעלמים. ההתקפות נכשלות פעם אחר פעם. ברומא — כאוס: שלטון הטרור של ויטליוס, כלכלה קורסת, חיילים שאינם יודעים למי אמונם נתון. אספסיאנוס נאלץ להניח את ירושלים ולצאת אל ההכרעה על רומא; בקרב הזה שני הצבאות מתרסקים, והוא זוכה בניצחון פירוס: את רומא שחרר, אך אין בידו עוד צבא לשוב אל יהודה. ובינתיים השבטים הגרמאניים, ששאיפת החירות מקננת בהם תמיד, מוצאים את שעת הכושר ופורצים אל שטחי האימפריה — בדיוק כפי שיעשו, בנסיבות דומות, מאתיים שנה אחר כך.
אם תרצו, אין זו אגדה.

ומי שהתרחיש נראה לו דמיוני — יתבונן במרד בר כוכבא. שם ההכנות היו ברמה נמוכה בהרבה: לוחמים פחות מאומנים, נשק פגום (שהרי הסתמכו על נשק שהרומאים פסלו), ביצורים פחותים, כלכלה דלה בהרבה. ואף על פי כן השיג המרד הישגים מדהימים. וכל כך למה? מפני שהיו מאוחדים. האחדות — היא המשתנה המכריע, והיא שחסרה במרד הגדול.

בעל "דורות הראשונים" בנה בסוגיה זו מהלך שלם, אך יש בו כמה נקודות הטעונות עיון: הוא פוטר את כל דברי יוספוס נגד יוחנן מגוש חלב כתעמולה בעלמא; הוא ממאן לראות מחלוקת בין רבן יוחנן בן זכאי לרשב"ג, ומעמיד את חז"ל כולם כמתונים תמיד — שביקשו לפרוק את עול הנציבים הנורא אך לא ללכת עם המרד עד הסוף; ואת כל הטירוף כולו, ובכלל זה שריפת האסמים, הוא תולה בשמעון בר גיורא לבדו ובאנשי אגריפס שהזמינוהו. ואולם גם לפי התמונה שהוא עצמו מצייר, הרעיון של מלחמת חורמה ברומא לא היה מופקע — כך שדעת הקנאים מובנת גם לשיטתו.
(אגב היסטורי מעניין: "בר קמצא" אחד נזכר ב"חיי יוסף" כבן בריתו של אגריפס — וכצדוקי.)

לסיכום, היציאה למרד לא הייתה טירוף. רומא עמדה בנקודת השפל הפנימית החמורה בתולדותיה; מרידות מוצלחות נגדה כבר אירעו בדור ההוא; עמים כבושים רבים חיכו להזדמנות; וכוחה הצבאי של יהודה, על חומות ירושלים ומחסניה, היה ממשי. די היה בקצת סייעתא דשמיא — אילו זכינו — כדי שהמאזן ישתנה.
הטירוף האמיתי לא היה במלחמה ברומאים, אלא במלחמת היהודים אלו באלו: בשריפת האסמים, במלחמת הכנופיות בתוך העיר הנצורה. טירוף — גם כשקבוצות נלחמות זו בזו.
ממרחק הזמן, אני יכול להבין אנשים שחשבו כך.

[כאחד הצביים אשר בשדה]

אכן בתחילה הובל קו של מרד מתון בראשות רבן שמעון בן גמליאל ויהושע בן גמלא [שלחלק מדעות הראשונים והחוקרים הוא יהושע בן גמלא הזכור לטוב], מרד מתון זה בהחלט יכל להצליח בהתחשב בכל העובדות שציינת.
חז"ל כבר העמידו לנו שכישלון המרד לא היה גורל כתוב מראש אלא נכשל בגלל שנאת חינם, אילו היו כולם מכופפים את ראשם בפני ממשלת המרד המתון יכל המרד להצליח, אלא שהקנאים לקחו את המאבק לצידה הקיצוני ונלחמו הן בכל מי שניסה להוביל קו מתון והן ברומאים בצורה חסרת סיכוי המתבססת על קיצונות דתית בלבד.
ניתן לראות בסיפור מצדה [שאמנם היה לאחר נפילת ירושלים, אך ניתן לראות בו חלק מהמרד הגדול, ואף המורדים שם היו מפליטי ירשלים] דוגמה מובהקת למלחמה שמתרחשת לא עבור שאיפת ניצחון וניתוח רציונלי של המציאות הגיאופוליטית, כפי שעשית אתה, אלא מאבק חסר סיכוי הנעשה מתוך יאוש מחד ורצון להירואיות ומות גיבורים מאידך, סיפור זה מראה לנו מעט את הלך הרוח של הקנאים שמן הסתם פעל גם בתוך ירושלים הנצורה.
בנוסף את המרד הבריטי דיכא אספסיינוס בהצלחה רבה והוא זה שהגיע לדכא גם את המרד ביהודה עם הצבא החזק ביותר ונסיונו בדיכוי מרידות, אל לנו לשכוח שאף אם המרד בתחילה היה רעיון שאפשר להעלות על הדעת, לאחר שכל ביצורי המורדים שהיו בגליל נפלו בידי רומי במהירות משפילה, היה על המורדים לשקול את צעדיהם מחדש, ולא לדבוק ברעיון המרד באובססביות חסרת פשרות.

[מלכת שבא]

שלום @שרגי וברוך שובך, מקווה שתמשיך להיות איתנו פה, ושהפורום ימשיך לצמוח ולשגשג.

אני חפץ לבקר את מאמרך משתי בחינות.

האחת היא עצם התפיסה מכוחה באת לבקר, שהיא לעניות דעתי שגויה, וכן אני חפץ לבקר מבחינה היסטורית את הטענות שהעלית, ואשמח לשמוע את תגובתך.

במאמרך אתה חפץ לבקר תפיסה אשר לדבריך נחשבת התפיסה הרווחת בפי ההמון, אך אני חושב שאין זה כך. מעטים הם אלו המתעסקים בהיסטוריה של ימי החורבן. התפיסה ההשקפתית המלווה את סיפור החורבן מבוססת בעיקר על כך שהמורדים "לא פעלו על פי חכמים", ותו לא.

להפך, ספרות חז"ל ועל פיה כל הספרות החרדית העוסקת בסיפור החורבן מציגה גישה שונה מהספרות המחקרית, בכך שמציגה ניצחונות חריגים של המורדים על הרומאים, ומחשבות ייאוש מצד טיטוס שחושב להתייאש מהמלחמה, ואף לשים קץ לחייו. רעיון זה לא יכול להתקבל בספרות המחקרית הכופרת שלא תקבל לעולם אפילו רעיון של ניצחון של המורדים היהודים, בשונה מספרות חז"ל המכירה את האלוקים אשר יכול לתת רבים בידי מעטים.

ומהבחינה ההיסטורית - המאמר מתבסס על מספר הנחות שאני חפץ שתבהיר את מקורן.
המאמר מתיימר לנתח ולפרשן בצורה כמעט מדויקת את המצב בימי החורבן, אמנם לא הובאו מקורות מספקים לטענות העולות, ויש מקרים שהוא אף מביא עובדות לא מדויקות בעליל לצורך חיזוק התזה.

נתחיל מכך שהמרד התחיל לפני תחילת התקופה הקצרה שבה התערער השלטון הרומאי, מה שהביא להשהיית השתקתו של המרד.

בעוד המרד התחיל בשנת 66 למניינם, שנת ארבעת הקיסרים התחילה לאחר שהקיסר נירון, שדווקא מלכותו הייתה יציבה למדי, התאבד בשנת 68. עד אז המלכות הייתה יציבה, וכן מאז המלכות עמדה יציבה כשלושים שנה.

אין ספק ששנת ארבעת הקיסרים החלישה את עוצמת המרד, וגרמה לאספסיאנוס (שבסופה של השנה התמנה לקיסר בעצמו, והעביר את המלאכה לטיטוס) להמתין בשקט. ואכן כפי שנאמר, לבינתיים לא לקחו המורדים את הזמן הזה לחיזוק שורות המורדים, אלא רק למריבות פנימיות בין הפרושים למורדים ובעיקר בין הפלגים השונים של המורדים עצמם.

ייתכן אולי לומר, כי המורדים זיהו את הפוטנציאל בכך שהשלטון הרומאי גם בימי נירון היה פחות מבוסס, אבל מי שעוקב אחרי תחילת המרד (בשונה ממה שהיה במרד בר כוכבא ולהפך מכפי שהמאמר מציג זאת) הוא התפתח די שלב אחרי שלב. לא בטוח שאלו שרצו לערער את יציבותו של פלורוס חפצו להיכנס למלחמה חסרת סיכוי עם הקיסרות הרומאית.

ניסיון ההשוואה בין מעצמות ענק שניהלו קרבות עם רומי ונחלו לעיתים הצלחות בעייתי מאוד. נכון שהיו באותה התקופה נפילות כלשהן לקיסרות הרומאית בשדה הקרב, אבל הן קרו מול מלכויות ומדינות שונות ולא מול פרובינציה כבושה וקטנה יחסית, שבה כבר היו סלולות דרכים רומאיות עם נציבויות רומאיות בכל מקום. כמו כן, שטחי יהודה היו חבלי ארץ אסטרטגיים ורומי לא הייתה מוותרת עליהם כל כך מהר, בשונה מהמוצג במאמר.

@שרגי-שהם כתב בעיון מחודש בסיכויי המלחמה ברומא במרד הגדול:

הבה נצייר את התרחיש שהיה אפשרי — לא בדרך נס, אלא בדרך הטבע:
עם ישראל מאוחד תחת הנהגה חזקה ויציבה. המרד מאורגן עד פרטיו האחרונים, בתיאום מדיני עם הפרתים, עם הבריטים, אולי אף עם השבטים הגרמאניים. ההכנות יסודיות: ייצור נשק גלוי (לא הישענות על אספקה פגומה כבימי בר כוכבא), אלף מערות גרילה חפורות ומצוידות באזורים שבהם צפויים הרומאים לתקוף, והון נאגר בירושלים — מזון, כסף ואנשי מלחמה.

תרחיש זה הינו תרחיש היפותטי לחלוטין. זה בערך כמו להציע לחמאס לפנות לרוסיה ולהצטרף אליהם למלחמה נגד ישראל, ארצות הברית והמערב.

אם ניקח ציטוט שמצאתי מתוך מלחמת היהודים שמדבר על המתנות ששלח מלך פרת לכבוד השתקת המרד:
"וטיטוס לא נשאר הפעם באנטיוכיה, כי מיהר ללכת למסעיו עד בואו אל זִיגְמָה אשר על נהר פרת, ושם יצאו לקראתו צירים שלוחים מאת ווֹלוֹגֶז מלך הפרתים והביאו לו נזר־זהב לכבוד ניצחונו על היהודים, והוא קיבל את התשורה ועשה משתה לצירי המלך" (מלחמת היהודים ספר ז, פרק ה, פסקה ב), נבין כמה רעיון של איחוד עם מלך הפרתים מגוחך.

ומכאן להשוות למרד בר כוכבא, ההשוואה היא למיטב הבנתי הפוכה לחלוטין. המרד הגדול היה מרד מתגלגל, שהתחיל בחוסר הסכמה לאומית, והתגלגל ללא החלטה מודעת למרד כולל נגד השלטון הרומאי שהיה חסר סיכוי.

מרד בר כוכבא היה מרד מאורגן להפליא. נמצאו ממצאים ארכאולוגיים משמעותיים מאוד על מקומות מסתור והיערכות צבאית, וישנו דיון מחקרי משמעותי אודות מידת הצלחתו של המרד.

המרד התחיל לא מאירוע פוליטי שהתגלגל, אלא מניסיון של מלכות רומי למחוק את זהותה הלאומית של יהודה (הסמל המרכזי שגרם לפריצת המרד היה בהקמת העיר איליה קפיטולינה במקומה של העיר ירושלים).

מידת ההצלחה של המרד אינה ברורה אף בין החוקרים, וייתכן שהם הצליחו אף לכבוש את ירושלים בחזרה (ישנם מטבעות שנמצאו עם הטבעה של שנה אחת לשחרור ירושלים), אך גם הוא נפל בידי הרומאים ששלחו כוח מסיבי פי כמה ממה ששלחו במרד הגדול.

במרד בר כוכבא כידוע היו מחכמינו שסברו שבן כוכבא הוא המשיח, וכפי שמתארת הגמרא, המרד החל לשקוע כאשר בר כוכבא פנה כלפי שמיא וביקש שלא יעזרו ולא יפריעו, עפ"ל.

לסיכום, לא הובאו מקורות מספקים המשכנעים כי אכן פעולת המורדים הייתה רציונלית. מלבד ההתנהגות הפוליטית שלהם וההתנגדות אצל שאר העם, המורדים היו קבוצת מעפילים אשר כהמעפילים בזמנם האמינו בזכותם הדתית על יהודה ופעלו שלא על פי חכמים וכנגד כל הסיכויים.
וכפי שהבאתי בתחילת דבריי, לטעמי חוסר הרציונליות של המרד היהודי אינו מהווה חלק משמעותי בהצגת סיפור החורבן.

עד כאן, ואשמח לתגובתך.

[שרגי שהם]

שלום @מלכת-שבא, ותודה על התגובה המושקעת.

1. על "התפיסה הרווחת". ייתכן שבספרות המסודרת הדגש הוא על "לא פעלו על פי חכמים" ותו לא, אבל את התפיסה שביקרתי - שהמרד היה הרפתקה חסרת סיכוי מעצם הגדרתה - פגשתי אצל מספיק אנשים כדי להטריח את עצמי לכתוב. אם אצלך הדברים מונחים אחרת, זה נהדר; המאמר מכוון למי שכן חושב כך.

2. את המשפט "מעטים הם אלו המתעסקים בהיסטוריה של ימי החורבן. התפיסה ההשקפתית המלווה את סיפור החורבן מבוססת בעיקר על כך שהמורדים "לא פעלו על פי חכמים", ותו לא" לא הבנתי כלל.

3. ניצחונות המורדים אינם עניין "אמוני". אין כאן מחלוקת בין חז"ל ל"מחקר הכופר". תבוסת קסטיוס גאלוס במורד בית חורון (סתיו 66), שבה נמחץ חלק ניכר מן הלגיון השנים-עשר ואף עיט הלגיון נפל שלל, מתועדת אצל יוספוס ואצל סווטוניוס, ומקובלת על כל חוקר. לגיון רומי המאבד את נשרו זו חרפה נדירה בעיני הרומאים (והלגיון נענש על זה, תוכל לקרוא ע"ז בויקי). דווקא כאן חז"ל ויוספוס אומרים דבר אחד: לכוח היהודי היו הישגים ממשיים, וכל השאלה הייתה שאלת ההנהגה והאחדות.

4. "מלכותו של נירון הייתה יציבה למדי" כן? באמת? אתה בטוח בזה? נפרוט את "היציבות" הזאת לשנים שסביב פרוץ המרד: בשנת 64 השרפה הגדולה ברומא ומשבר כספי שאילץ את נירון להפחית לראשונה את תכולת הכסף שבדינר; בשנת 65 נחשפת קנוניית פיסו: עשרות סנטורים וקצינים, ובהם ממפקדי המשמר הפרטוריאני, שזממו לרצוח את הקיסר. יציבות, כן? בשנים 66–67 נירון מחסל את טובי מצביאיו, ובראשם קורבולו גיבור המלחמה בארמניה, שנצטווה לשלוח יד בנפשו. קיסר הרוצח את מצביאיו המנוסים ערב מלחמה ביהודה ממש לא מבטא "מלכות יציבה", לי זה הרבה יותר מזכיר סיר לחץ, שאכן התפוצץ ב68. המרד אמנם קדם בשנתיים לשנת ארבעת הקיסרים, אך סימני ההתפוררות היו גלויים לעין כבר בפרוץ המרד, אבל זה בדיוק מה שטענתי, שמי שמתבונן בשנת ס"ו רואה אימפריה רקובה למדי.

5. ואת עצם התקופה, בה יושב צבא בחוסר מעש ובחוסר פיקוד, תקופה שאתה מזלזל בה בלי שום סיבה הגיונית, אי אפשר לבטל. בין קיץ 68 לסתיו 69 קפאה המערכה הרומית ביהודה כמעט כליל, כי אספסיאנוס עצר והמתין. שנה שלמה שבה הצבא הגדול במזרח יושב ואינו נלחם מפני שלא ברור לו למי הוא נאמן, וואו! מנקודת מבט המורדים זו שעת כושר היסטורית, והם בזבזו אותה על מלחמת אחים. זו בדיוק הטרגדיה שעליה כתבתי. הזלזול שלך בתקופה המטורפת הזאת הוא פשוט לא מובן.

6. "פרובינציה קטנה"??? בעיני מי??? ראשית, גם בריטניה שכתבתי עליה הייתה פרובינציה כבושה, עם דרכים רומיות ומושבות רומיות, ומרד בודיקה החריב שלוש ערים רומיות והשמיד חלק ניכר מן הלגיון התשיעי. ההבחנה "ממלכות מול פרובינציות" פשוט אינה מחזיקה. ושנית, ראה כיצד רומא עצמה הציגה את הניצחון על יהודה: נחגג עליו טריומף מלא - חגיגה שכמעט אין לה אח ורע על דיכוי מרד בפרובינציה (בד"כ היו חוגגים על כיבוש ולא על דיכוי); נטבעה סדרת מטבעות "יהודה השבויה" שנמשכה שנות דור; הקולוסיאום נבנה על פי המקובל מכספי שלל המלחמה ביהודה; ועל שער טיטוס שבקרקס מקסימוס נחקק כי טיטוס הכניע את ירושלים, "שכל המצביאים, המלכים והעמים לפניו צרו עליה לשווא או שכלל לא העזו לתקפה". תעמולה? ודאי. אבל תעמולה מלמדת איך רומא רצתה שהניצחון ייראה, והיא בחרה להציגו כמשימה שגדולי ההיסטוריה נכשלו בה.

7. הראיה ממתנת מלך פרת היא ממש קשקוש. הנזר נשלח אחרי ההכרעה, וכלום יש צפוי מזה? מה אתה בכלל חושב שהיה עושה ההורדוס התורן אם טיטוס היה מנצח בפרתיה? הוא לא היה שולח נזר? מנצחים מקבלים מתנות גם מהשונאים שלהם, ולזה קוראים דיפלומטיה. ולכן, השאלה היא ממש לא מה עשה וולוגז אחרי הניצחון, אלא מה היה עשוי לעשות אילו נראתה רומא מתמוטטת. ועל כך יש בידינו עדויות של ממש: (א) יוספוס מספר בפתח "מלחמת היהודים" שאת הנוסח הראשון כתב ארמית בשביל יהודי בבל וחדייב, העורף שמעבר לפרת היה חלק מן הסיפור מלכתחילה; (ב) בנאומו המפורסם של אגריפס (מלחמות ב, טז) הוא נדרש להתווכח עם התקווה לעזרת האחים שמעבר לפרת, סימן שזו הייתה טענה חיה בפי המורדים בשנת ס"ו, ולא המצאה שלי; (ג) ולא תקווה בלבד: בני מלכות חדייב, קרובי המלך מונבז, מכיר אותו מחז"ל? הוא שלט במלכות וסאלית של פרת, נלחמו בפועל בשורות המורדים והצטיינו בקרב בית חורון (מלחמות ב, יט), ובני בית המלוכה נזכרים בירושלים עד שלהי המצור; (ד) ומאה שנה קודם לכן, בשנת 40 לפנה"ס, פלש צבא פרתי ליהודה והכתיר בירושלים מלך חשמונאי, תקדים חי בזיכרון. ואגב: כשרומא אכן נראתה מתמוטטת, בשנת 69, הציע וולוגז לאספסיאנוס ארבעים אלף קשתים רוכבים (טקיטוס; סווטוניוס). הפרתים עקבו מקרוב וידעו להציע צבא כשהאימפריה רעדה — למי להציעו, זו שאלה של נסיבות. ההשוואה לחמאס ורוסיה היא סתם ג'יבריש של ai.

8. בר כוכבא - כאן נראה לי שממש לא קראת את מה שכתבתי. לא טענתי שהמרד הגדול היה מאורגן כמרד בר כוכבא, אלא ממש להפך: כתבתי בפירוש שההכנות בימי בר כוכבא היו טובות לאין ערוך, ושבמרד הגדול חסרה בדיוק האחדות הזאת. הטיעון שלי הוא קל וחומר: אם לוחמים יהודים עם נשק שהרומאים פסלו, בלי חומות ירושלים, בלי מקדש ואוצרותיו, החזיקו מעמד שנים מול רומא מאוחדת ויציבה, עד שנאלצה להזעיק את יוליוס סוורוס, טוב מצביאיה, מבריטניה, לרכז ביהודה כוח גדול מזה של המרד הגדול, ועד שאדריאנוס השמיט מאיגרתו לסנאט את נוסח הפתיחה "שלום לי ולצבאותי" (דיו קסיוס), קל וחומר שכוח גדול ומבוצר, מול רומא מפולגת וחסרת ראש, לא היה חסר סיכוי. בר כוכבא הוא הראיה לדבריי, לא הפרכתם.

9. "פעלו שלא על פי חכמים". רבן שמעון בן גמליאל נזכר ב"חיי יוסף" (לח–לט) כדמות מרכזית בהנהגת ירושלים בימי ממשלת המרד — ויוספוס, שלא היה מאוהביו, מתארו כאיש רב-תבונה שבכוחו להציל עניינים מקולקלים. ממשלת המרד הראשונה, זו שמינתה את יוספוס עצמו למפקד הגליל, קמה בשיתוף ראשי הכהונה והפרושים. זכותך שלא לסמוך על יוספוס, אבל אי אפשר להשליך את עדותו כלאחר יד. ואם כוונתך שבשלב מסוים חכמים — או חלקם, שהרי חז"ל אינם איש אחד ודעה אחת — התייאשו מן המרד, זה ודאי נכון; השאלה כולה היא מה הייתה דעתם בראשיתו, והעדות כאן מורכבת הרבה יותר מ"פעלו שלא על פי חכמים".

בכל אופן, אביא בהמשך את הדברים שכתבתי על בר כוכבא, שגם נלחם במעצמה והתמודד מול אתגרים דומים, ועל הסיכויים הריאלים שלו להצליח.

[רפאל ויהודה שימל]

השיחה נסבה סביב ספרו החדש של שטראוס (מהמומחים הבולטים בעולם לתולדות רומא) – "יהודה נגד רומא: מאתיים שנות מרד נגד האימפריה החזקה בעולם" שיצא בהוצאת שיבולת. דיברנו על הלקחים שהחברה הישראלית של 2026 יכולה וצריכה לקחת מהמאורעות ההם, וגם על הדפוסים התרבותיים המדאיגים שהוא מוצא בין שקיעתה של רומא למצבו של המערב כיום.
ריכזתי כאן כמה נקודות שעלו בשיחה - לא חייבים להסכים עם הכל, כמובן, אבל יש כאן בהחלט חומר למחשבה:

• המרד הגדול לא היה נידון לכישלון מראש: בניגוד למיתוס הרווח, למורדים ביהודה היה סיכוי ממשי להחזיק מעמד ואף להביס את הכובש הרומי. לצבא הרומי היו קשיים לוגיסטיים עצומים (כמו מחסור בעץ למכונות מצור ומחסור חמור במים), בעוד שלמורדים בירושלים היו מעיין טבעי ואספקת מזון. היה סיכוי ממשי שהמרד יצליח; זה אמנם היה הימור לא קטן, אבל היו עוד מרידות בתולדות האימפריה הרומית שדווקא כן הצליחו: הסקוטים, השבטים הגרמאנים והנוביים (סודאן של ימינו) הן דוגמה טובה לכך.
• אז מה הייתה הבעיה העיקרית? כאן, לצערי, אין הפתעות גדולות: מה שהוביל למפלה לא היה כוחו של האויב, אלא בעיקר מלחמת האחים שהתחוללה בתוך ירושלים. המורדים הרעיבו והרגו זה את זה, ולמעשה הסגירו את עצמם לידי טיטוס. לו היו מציגים חזית מאוחדת – ייתכן שהרומאים היו מתייאשים ממצור ארוך ומתיש מול עיר נחושה ומבוצרת.
• הקשר גיאופוליטי (ברית עם פרס?): המרד לא היה רק "שיגעון משיחי", אלא נשען על היגיון אסטרטגי. יהודה הייתה כלואה בין שתי מעצמות-על: רומא ממערב והאימפריה הפרתית (איראן של ימינו) ממזרח. בניגוד לעוינות השוררת כיום בין ישראל לאיראן, בעת העתיקה דווקא שררו יחסים חמים בין היהודים לפרסים, והמורדים ניסו להישען על פרתיה כמקור סיוע אסטרטגי מול הדיכוי הרומאי. כך גם בנוגע למרד בר כוכבא - שלדברי שטראוס (ובניגוד, למשל, לדעתו המפורסמת של יהושפט הרכבי), לא היה "התאבדות לאומית פוחזת". בר כוכבא היה מנהיג שלקח סיכון היסטורי מחושב מול מעצמה חזקה, בדומה למהפכנים מודרניים שהצליחו גם הם כנגד כל הסיכויים. הבחירה למרוד הייתה מגובה בלחימה הרואית ולא הייתה משוללת היגיון בנסיבות הזמן.
• מכה טראומתית לאימפריה הרומית: בניגוד לאלו המבקשים לטעון כי המרד ביהודה לא ממש הזיז לרומיים, ההתנגדות היהודית גבתה מרומא מחיר דמים כבד. האימפריה נאלצה לגייס כ-60 אלף חיילים רק כדי לדכא את המרד הגדול (והקולוסיאום עצמו נבנה מכספי השלל!). במרד בר כוכבא, האבדות הרומיות היו כה קשות עד שהקיסר אדריאנוס נמנע מלפתוח את נאומו בסנאט בנוסח המסורתי "לי ולצבא שלום". הוא ידע שהוא לא יכול לשקר.
• הפרדוקס של ההיסטוריה: למרות הכישלון המובהק של המרד, והאבדן העצום בנפש וברכוש אחרי חורבן הבית ובוודאי אחרי מרד בר כוכבא - דווקא הלחימה היא זו שהצילה אותנו מכליה: אילו היהודים היו נכנעים ללא קרב, סביר להניח שהיו נטמעים ונעלמים מדפי ההיסטוריה כמו עמים עתיקים אחרים. החורבן אילץ את העם לפתח "מכונת הישרדות" – תשתית רוחנית, דתית וקהילתית (בדמות התלמוד וההנהגה הרבנית) שטיפחה "די-אן-איי לאומי" בלתי שביר ושמרה על הלכידות שלנו לאורך אלפי שנות גלות. שטראוס ציטט בפניי את האמירה (המיוחסת) לצ'רצ'יל ב-1940: "אומות שנפלו בעודן נלחמות עד חורמה קמו מחדש, אך אלו שנכנעו ללא קרב – תם דרכן". המרידות גבו מחיר דמים מבהיל, אך לולא התרחשו, ספק רב אם היו יהודים היום.
• הדפוסים של שקיעת המערב בזמננו, אל מול החוסן הישראלי: שטראוס מזהה כיום נורית אזהרה אדומה המהבהבת ברחבי המערב. אירופה וארה"ב סובלות מדקדנס תרבותי, צניחה בילודה וחינוך לשנאה עצמית — תופעות שלקוחות ישר מהאזהרות של חכמי יוון ורומא, להם היה פתגם: 'השפע הורג' (ולדעתי, אפשר לגמרי להוסיף את מה שמופיע כמעט לכל אורכו של ספר דברים על סכנת ה"וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט"). שטראוס, כמשקיפים שמרנים רבים בזמננו - סובר כי בעוד שהמערב סובל מאותה פתולוגיה של 'שפע קטלני' שסימנה בזמנו את ראשית הסוף של אתונה ורומא, החברה הישראלית מציגה מודל הפוך: היא חזקה, משפחתית, מסורתית, ובעלת נכונות להיאבק על הישרדותה.
• לקח אקטואלי: אחדות. הפילוג הפנימי מזמין מתקפות מבחוץ (כפי שחמאס ואיראן זיהו את הקיטוב אצלנו ערב ה-7 באוקטובר). לצד החובה לצופף שורות, שטראוס קורא לישראל לא להזניח את דעת הקהל העולמית – ולא לתת מתנות חינם לשונאי ישראל ברחבי העולם. ודי לחכימא ברמיזה.
  *הכתבה כולה כבר עלתה לרשת – קישור לקריאה באתר 'מקור ראשון' מחכה לכם בתגובה הראשונה!

מתן חסידים

[יושב אוהלים]

@רפאל-ויהודה-שימל מאיפה אתה מצטט?

[הלבלר]

במקור ראשון יש את הכתבה עם פרופ' שטראוס

[שרגי שהם]

וכמו שהבטחתי, הדברים שכתבתי על בר כוכבא.

ישנה הרצאה נהדרת של אהרן הורביץ ממכון מגלי"ם על הנושא.
סיכמתי נקודות של ההרצאה, להלן, אך בטרם אביא אותם - אני כותב את המסקנות שלי.

המסקנות שלי מהנתונים שהוא מביא הם
היציאה למלחמה תוך תקווה לעצמאות מדינית או לחלופין להסדרים רחבים היה לה על מה לסמוך.

1. הדריאנוס היה קיסר שנחשב "רך" כזה שנמנע ממלחמה ומכיבושים, ואף נסוג משטחים שכבשו קיסרים קודמים מתוך רצון לשלום. בנוסף הוא היה פילוסוף יפה נפש, שקרא ואהב ספרות יוונית - ולכן גם היה קיסר עם זקן - ממש לא איש מלחמות. אם כן, מבחינה אישית, היה מקום לחשוב שהדריאנוס יתקפל ויציע הסדר.
2. הכוח הצבאי של בר כוכבא היה עצום בייחס לסביבתו.
   א. ההשמדה המהירה של יחידות האיזור בתחילת המרד, כולל לגיון שלם, הייתה אמורה להביא מנהיג ריאלי, או אפילו איש כבוד, אבל לא איש מלחמות - מי שהיה הדריאנוס, להגיע להסדר מדיני.
   ב. על כוחו העצום של צבא בר כוכבא נוכל ללמוד מכך שבתחילת המלחמה מול הממלכה הפרתית, כשרומא ספגה הפסד אחרי הפסד, עדיין לא היו הפסדיה של רומא קרובים אפילו להפסדיה ביהודה.
   ג. בהמשך המלחמה הביא הצבא הרומי את הכוח הצבאי הגדול ביותר שרוכז אי פעם בתולדות הצבא למקום אחד, תוך שהוא מצווה על גיוס חובה באיטליה עצמה!
   ד. הבסת המלחמה הייתה נחשבת למשהו מכובד לרומא. זה ממש לא דומה למלחמת וייטנאם, שם ארצות הברית סתם עשתה פדיחות במאבק במדינה חלשה בהרבה. לפי התיאורים של דיו קאסיוס, תחושת הניצחון והעוצמה היו גבוהים, והייתה אמירה של "הבסנו אויב חזק ועוצמתי"

הקמת מדינת ישראל לא הייתה מסוכנת פחות

1. כך חשב יגאל ידין.
   כששאלו אותו לדעתו על בר כוכבא, השיב שגם בן גוריון עמד בפני אותה דילמה. יגאל מספר, ששלושה ימים לפני ההכרזה, פנה אליו בן גוריון, ושאל אותו ואת ישראל גלילי, שהיה אז הרמטכ"ל, האם יש סיכוי? וידין עונה לו "חמישים חמישים" ובן גוריון שמע והחליט לקחת את הסיכון. יגאל ידין הוסיף שחמישים הייתה הגזמה, שכן לא היה כמעט כלום.
   והוא כן ניצח.
2. ישנן כמה נקודות קריטיות במלחמות ישראל, שהמצב היה גרוע בהרבה אילו לא הדברים לא היו מסתדרים על הצד הטוב.
   א. מבצע מוקד - אילו לא היה מצליח ישראל הייתה מאבדת שליש מחיל האויר שלה, מאבדת את העליונות האוירית, וככל הנראה ניגפת מול כוחות עדיפים.
   ב. קרב החוה הסינית ביום כיפור - אילו לא היה מצליח, המצרים היו מתקדמים ללא הפרעה. סיכויי ההצלחה שלו לא היו גבוהים במיוחד.
   ג. בלימת הסורים בגולן - אילו הסורים היו מעט יותר מאורגנים, היו כוחות סורים מסתובבים חופשי באיזור הכינרת.
   ד. מלחמת העצמאות כולה - כדבריו של יגאל - לא ברור בכלל סיכוייו של המחנה היהודי לזכות בהצלחה. גם אם נניח שהמוכנות הלחימתית שלהם הייתה גבוהה, ,כמו גם הלכידות וכו' אין שום ספק שהיה לפחות 50% סיכוי של מחיקת היישוב היהודי לחלוטין.
   ה. מבצע נחשון - היה קריטי לשחרורה של ירושלים, והיה נכשל לחלוטין עם מעט עזרה מירדן או מסוריה.
3. השלכות שליליות של הקמת המדינה היו יכולות להיות גרועות לא פחות ואולי יותר מתוצאות מרד בר כוכבא.

היציאה למלחמה הייתה מוכרחת מבחינה רוחנית
עם ששותק אל מול הפיכת המקדש וקודשיו, שיש לו יכולת סבירה להציל אותם - הוא עם שמנתק את עצמו מהאכפתיות אל אותם מקומות. באותו הזמן, זמן לא רב אחרי החורבן, עדיין לא שכחו את ירושלים, "וביהדות שלהם" כמו שאוהבים לומר, יהדות שעדיין לא הסתגלה לחורבן והעמידה יהדות חילופית בלי מקדש וסנהדרין וכו' - ויתור עליה לטובת הקמת עיר נוכרית אלילית, גרוע בהרבה מויתור שלנו היום, מחשש מלחמה, על שמירת השבת, ברית מילה ואוכל כשר.
ולכן, גם אם הם הפסידו במלחמה, הם צרבו בתודעת היהודים שבאותו הדור את הצורך להלחם ולמות על היהדות, ואולי בזכות זה, היהדות אחרי אלפיים שנה לא הגיע למצב הדפוק שהיא הייתה בו אחרי גלות בבל.

סיכום שלי- נקודות. הדגשתי קטעים מעניינים במיוחד.
הצבא הרומי בימי הדריאנוס מנה 400 אלף חיילים לעומת צבא יהודי קטן יותר, בתמיכה עממית רציפה.
(צבא אוקראינה 209 אלף, צבא רוסיה מונה מיליון חיילים)
ויכוח לוהט במכון ון ליר אחרי מלחמת יום כיפור. באותה תקופה נשפטו דמויות לאומיות שוב. המתווכחים הם – פרופסור יהושפט הרכבי, ופרופסור ישראל אלדד, שהיה בוגר של הלח"י, וכתב רבות על מחשבת הימין.
הרכבי מטיח – "מרד בר כוכבא הביא את השואה הצבאית והחורבן הגדולים שבתולדותינו, ומחוללי המרד לקו בחולשה בחשיבה ריאליסטית, שכן ליהודים לא היה סיכוי להביס את הצבא הרומי"
הרכבי אמר ועשה, הוא דאג להפיץ את הדימוי החדש בבתי הספר "פנאט משיחי" "הרפתקן יהיר וחסר אחריות" "לאומן קיצוני" דימוי שמזכיר מאד את החברה הימנית בעצמו.
היסטוריונים יחסית מתונים כמו יואל רפל כתבו "בר כוכבא הוא מפקד המרד הכושל ביותר בתולדות ישראל" (יכול ללכת על המרד)
קסיוס דיו נמצא על כל הספריות והדו"חים והוא כותב לנו על המרד מנקודת מבט רומית – יוספוס לא נמצא כבר כדי לספר לנו.
ההשלכות היו קטסטרופליות.
50 מצודות, אלף כפרים נשרפו – הממצאים רעים מאד, והממצא מראה באופן מובהק חורבן או נטישה.
קסיוס טוען שחצי מהאוכלוסיה היהודית נכחדה, 580 אלף במלחמה עצמה, ועוד למליון – בטבח וברעב.
"שבוי יהודי נמכר במנת מספוא לסוס"
וכמובן, למשחקים ולמטרות רעות נוספות.
בנוסף – ביטול הסנהדרין, הוצאה להורג של המנהגים הרוחניים, ואיסור הסמכת דיינים.
וגזירות שמד – איסור התכנסות בבתי כנסת, איסור לימוד תורה, ואיסור קריאת התורה.
ועל כל יהודי – ברית מילה, שמירת שבת, אכילת מצה, נטילת לולב, תקיעה בשופר, הנחת תפילין, לבישת ציצית, תליית מזוזה, ועוד. הגזירות נמשכו למשך שנתיים אחר המרד, עד מותו של הדריאנוס.
רבים נהרגו על קידוש ה'.
דיו קיסוס ממשיך – כתוצאה מכך התרוקנה מתושביה יהודה כולה.
ובנוסף – בפעולה חסרת תקדים – פרובינציה יהודייה משתנה לפרובציה פלסטינה – על שם הפלשתים הקדמונים.
על חורבות ירושלים – נבנית איליה קפיטולינה – מקדש אלילי ליופיטר – עיר רומית לתפארת, שעל פי החוק אין בה אף יהודי, ואסור לאף יהודי להכנס בה.
קסיוס מספר שגם "הקבר של שלמה שאותו הם מעריצים מבין הקברים המקודשים, התמוטט והתפרק מאליו, וזאבים וצבועים רבים התפרצו מייללים לעריהם"
ובהחלט ניתן לומר שתוצאות מרד בר כוכבא הביאו לאסון הגדול ביותר שפקד את העם היהודי עד השואה הנאצית.
אבל, האם לבר כוכבא היה סיכוי להצליח?
סיפורנו מתחיל באדרייאנוס, שנחשב לנאור, מתעניין בפילוסופיה ובמוזיקה, ואולי אפילו מנסה להפסיק את המלחמות בזמנו, שוחר אפילו תרבות. (מזוקן, כי הוא אוהב תרבות הליניסטית ומחקה אותם)
ב130 לספירה אדריינוס מגיע לירושלים, כדי לייסד עיר.
כולם מתרגשים, ב2014 התגלתה כתובת הקדשה לכבודו במשקל של 2 טון מהליגיון העשירי – הלגיון שהחריב את ירושלים בימי טיטוס, לגיון שעדיין יושב שם.
גם היהודים מתרגשים, מאד, כי ירושלים עומדת בהמתנה 60 שנה, והתודעה של כולם – במהרה יבנה המקדש –
כמעט 70 שנה עברו מהחורבן!
מקום המקדש נשאר לא בנוי! כל אלה סימנים נהדרים לבנייה עתידית.
האימפריה הרומית, גם אחרי החורבן – לא בנו שם פסל או מקדש אלילי.
ואדריינוס הוא אפילו נחמד, ואולי גם נאור.
אפשר אפילו לראות במטבעות – מטבע שלאחר המרד בת יהודה יושבת בוכה, ליד עץ דקל. עומד לידה חייל רומאי.
מטבע שנטבע לרגל ביקורו של אספסייאנוס – בת יהודה קמה וניצבת, ומגישה תמרים כמנחה לאדרייאנוס.
ואפילו יש דיבורים, כמו הסיפור על יהושע בן חנניה, והמשל שעל האריה והחסידה.
ואז בט' באב של אותה שנה מתבררת האמת המרה – הדריאנוס לא בא לבנות את ירושלים, הוא בא לקבור אותה! לנגד עיניהם טיניאוס רופוס, יוצא עם שור ופרה, וחורש את גבולות העיר החדשה – זהו ציון המשנה בתענית ד ו – נחרשה העיר! החרישה הטקסית הזאת היא טקס אפומריום הרומי – טקס שבו מסמנים את הקמתה של קולוניה חדשה, ואספייאנוס אף טובע מטבע לאירוע הזה, שבו רואים בצד אחד את פניו, ובצד השני את טיניאוס רופוס חורש את גבולות ירושלים, וזה בעצם אומר ליהודים – זה לא יבנה יותר. ולכן גם הם מתאבלים – ציון שדה תחרש – נבואת מיכה.
היהודים חווים אכזבה קשה, וזעם.
קאסיוס מבין זאת וכותב: "דבר זה גרם למלחמה לא קטנה ולא קצרת זמן, כיוון שהיהודים לא יכלו לשאת את העובדה שנוכרים נוחלים את עירם, ופולחנות זרים קונים בה שבות"
היהודים עושים הכנות של שנתיים, ממש לא הכנות אימפולסיביות, יחד עם תשתית אדירה של מנהרות סתר, ודיו קאסוס כותב: הם תפסו את המקומות הנוחים של הארץ וחיזקו אותם במחילות ובחומות, כדי שישמשו להם כמקלטים בעת מצוקה כדי שיוכלו לנוע בחשאי, אלה לקראת אלה, מתחת לפני הקרקע.
לאחרונה, החלו להתגלות במקומות רבים מנהרות עצומות – תל גודד, תל מדרס, חרבת עתרי, בית גוברין, ובעוד הרבה מאד מקומות, כמעט 500 מקומות התגלו ביהודה, וגם בגליל התגלו לא מעט, ומי יודע כמה עוד יתגלו – וכשמשווים את כולם יחד מגלים ש"הן זהות כמעט לגמרי בצורתן, גודלן, ובטכנולוגיה בה השתמשו החוצבים הן בשפלת יהודה והן בגליל, דבר המלמד על יד אחת מכוונת שבנתה אותן" (עמוס קלוזנר, "מערכות המסתור בשפלת יהודה" קתדרה 26).
המנהרות הללו הן לא רק למסתור – אלא לתקיפה. טקטיקה של מלחמת גרילה.
ליחידות קומנדו צריך לוחמים מובחרים, ובירושלמי תענית ד (מעטפת אגדתית, אבל נושאת גרעין היסטורי) יש דיבור על מבחני קבלה ללוחמים של בר כוכבא.
הערת אגב – המבחן שמזכיר בגירסא אחת "מטיפי אצבע" יכול להיות מוסבר על דימום באצבע כתוצאה מירי אינטנסיבי.

דיו קאסוס: "והיהודים בכל אתר ואתר התחילו מתפרעים כשהם מתאגדים כתף אל כתף ומפגינים איבה גלויה לרומאים, הן בסתר והן בגלוי, ואף נוכרים רבים התחברו עמהם וגרמו פורענויות הרבה לרומיים... עד שנדמה היה שכל העולם כולו רועש וגועש"
להגיד שמחוללי המרד לקו בחוסר חשיבה ריאליסטית – לא נשמע נכון. היה תכנון מדוקדק וחכם.
אך האם היה סיכוי למרד?
בא נאמר – המרד היה צריך להסתיים תוך מספר שבועות, ובפועל הוא נמשך 3 וחצי שנים!
מושל ירושלים היה בטוח שהוא יהיה יכול עם שני לגיונות לדכא את המרד תוך שבועות.
אך לבסוף הייתה נדרשת עזרה דחופה ממושלי פרובניקות סוריה, מצרים, ערביה, ועוד, וגם זה לא הספיק!
בפועל הובא אוסף הכוחות הגדול ביותר שהאימפריה אי פעם ריכזה במקום אחד!!!
החוקר הדגול ורנר אקי (היסטוריון גרמני) חקר דיפלומות צבאיות – תעודות שחרור של חיילים רומיים – ומתוך הדיפלומות הוא מגלה שכ3000 חיילים הועברו מהצי הרומי בשנת 133 לספירה ללגיון ה10 ביהודה בשל אבדות שספגו, בליקיא שבאסיה הקטנה נשמר תיעוד של גיוס חובה למשלוח חיילים לפרובנציה סוריה, ובאיטליה נערך גיוס חובה לטובת המלחמה בשני מוקדים.
וגם מחבל הדנובה, וגם מהצי הרומי – שלא מאומן בכלל בלחימה רגלית – וכל זה כי המצוקה גוברת, והרומאים סופגים מספר עצום של אבדות – יחידות שלימות נעלמות, והלגיון 22 נעלם מדפי ההיסטוריה.
קאסיוס דיו כותב: "רומאים רבים נפלו במלחמה. משום כך לא פתח הדריאנוס את מכתבו לסנאט בנוסחה השגורה בפי הקיסרים: "אם לכם ולבניכם שלום, מה טוב, לי וללגיונותי שלום".
"אז שלח אליהם הדריאנוס את המעולים שבמצביאיו, ובראשם יוליוס סוורוס שנשלח מבריטניה, שם שימש כמושל – נגד היהודים.
אם נסכם את הלגיונות שהשתתפו:
הלגיון ה6 וה10, שכבר היו בארץ
שנים מגיעים ממצרים – הלגיון ה2 וה22
עוד אחד מסוריה – הלגיון ה3
עוד אחד מערביה – לגיון ערביה
עוד לגיון מחבל הדנובה
סוורוס מביא 3 לגיונות מבריטניה
ועוד 2 מגיעים ממקומות שונים – כשליש או יותר מכל הצבא הרומי.
12 לגיונות, 30 יחידות עזר, 100,000 חיילים – הצבא הרומי מעולם לא ריכז כל כך הרבה חיילים במקום אחד!
כמו שכתבה פרופסור חנה כותן מהעברית: המרד היהודי השני טלטל את האימפריה הרומית עד היסוד.
הדריאנוס כל כך התלהב מהניצחון של סוורוס שהוא מחלק פרסים ועיטורים. עד לאותה העת הוא לא חילק את עיטור הטריומף, כעת הוא מחלק שלושה כאלה.
בעקבות הניצחון הדריאנוס מכתיר את עצמו בתואר אימפרטור – ומקים לעצמו שער ניצחון ענק ליד בית שאן – גובה 15 מטר ורוחב 11.
בחזרה לשאלה – האם היה להם סיכוי:
כך כתב ורנר הק:
"בדיקה מדוקדקת של דבריו של קסיוס דיו בשילוב עם שחזורים של כתובות ישנות וחדשות מוכיחות שהמרד היהודי השני היווה אתגר עצום עבור הכוח הצבאי הרומי ופגיעה משפילה ליוקרה ולכבוד העצמי שלו. עם קטן בפרובינקיה קטנה העז למרוד בפעם השניה נגד רומא הגדולה. היהודים הצליחו להדוף את האימפריה כמעט 4 שנים כשהם מסיבים אבדות עצומות לכוחות הרומיים. יתירה על כך הממצאים מכוונים אותנו למסקנה שהמרד התרחב מעבר לגבולות יהודה לתוך ערביה ואולי גם לגליל"
כששאלו את יגאל ידין על עניינו של בר כוכבא, יגאל ענה: "גם בן גוריון עמד בפני אותה דילמה, והחליט את אותה החלטה". הוא הרי ידע היטב שהתוצאות של ההכרזה הם מלחמה עם כל ארצות ערב.
יגאל מספר, ששלושה ימים לפני ההכרזה, פנה אליו בן גוריון, ושאל אותו ואת ישראל גלילי, שהיה אז הרמטכ"ל, האם יש סיכוי? וידין עונה לו "חמישים חמישים" ואחר כך צוחק ואומר – חמישים הייתה הגזמה – לא היה לנו כלום.
והוא כן ניצח.
אז מה אפשר לומר?
נקודה חשובה מאד:
מחיקת ירושלים שביצע הדראינוס היה ה'פתרון הסופי' של המשטר הרומי לבעיה היהודית. וזו הייתה מלחמה אידאולוגית.
והעמידה העיקשת של בר כוכבא ור' עקיבא אולי הייתה מוכרחת. גם במחיר של הפסד.
יגאל עצמו כתב:
"נניח שמחר, במין מהפך שקשה לנו לתאר לעצמנו עתה, אם כי אין לפסול אותו לחלוטין באופן תיאורטי – מהפף אמריקני-רוסי פלוס ארצות-ערב וכו', כשהכול אומרים: "לב הבעיה היא פה – ירושלים, נכפה אפוא בכוח על העם בישראל – או על העם היהודי – את בינאום ירושלים" ... האם נצא להילחם בכוחות הללו, שרוצים לכפות עלינו פתרון העושה את ירושלים לא בירת ישראל, או שנגיד: קודם-כול נעשה חשבון מה בדיוק הוא הכוח שלנו כנגד כוחות גוג ומגוג? במצב כזה אני אישית אומר: אני הולך להלחם, בשביל לחיות בישראל כעם בלי ירושלים, אין אלה חיים, ועל כך אני מוכן לתת את נפשי!"
(מוזר שיגאל החילוני דיבר כך. אבל נוכל להבין טוב יותר את דורו של בר כוכבא, שעדיין לא התרגל לצורת יהדות הפסיבית שלנו, ללא מקדש וקודשיו, וסנהדרין מתוקנת יושבת כגורן עגולה וכו', שאולי אם לא היו יוצאים למלחמה – ולא היו מנחילים את חשיבות התורה בדם וביזע – מי יודע מה היה עולה בגורלהאומה כולה, שמקדשה לאלילים, והם מחרישים בבתיהם? האם לא דברים גרועים ממה שאירע בזמנם של עזרא ונחמיה?)
לטווח הארוך – איליה קפוליטינה – כבר איננה וירושלים ישנה.
סיריה פלסטינה –איננה, ובמקומה מדינת ישראל
גזירות השמד אינם, ובמקומם פריחה של תורה ומצוות.
ואיסור הכניסה לירושלים – חיים היום בירושלים יותר יהודים מאשר בכל תקופה אחרת בהיסטוריה.

קוריוז: מדי שנה היה הולך פרופסור ישראל אלדד למוזיאון ישראל, ומצדיע לפסל של הדרייאנוס אותו גילו כאן בישראל לאמור – ניצחת בקרב אז אבל הדרייאנוס – איפה אתה ואיפה אנחנו?

תודה ל@@@ על ההפניה
זה הקישור להרצאה
https://www.youtube.com/watch?v=QhfHWRP1uO0

כמה הפניות.
טקס הפומריום: https://he.wikipedia.org/wiki/פומרי...ורי שחרש רומולוס מייסד רומא סביב העיר המקורית.
הויכוח של אלדד והרכבי, האשמת הימניים במשיחיות, הצדעתו של אלדד, מכאן https://he.wikipedia.org/wiki/אדריאנוס#:~:text=בליל תשעה באב,[33]
ורנק אק - https://he.wikipedia.org/wiki/ורנר_אק

ובתגובה להשגות על דבריי:
כמו בכל ויכוח על תקופות היסטוריות, יש את מה שמסתבר בראי היסטורי, ויש את מה שרואים בני אותה התקופה.

1. מרידות על רקע חולשה קיסרית שהצליחו, או כמעט הצליחו, התרחשו מאות שנים לפני המרד ביהודה, ושנים רבות אחריו.
   האם אתה מכיר את הסיפור על יוליוס במצרים, כשתלמי ה13 החליט עם 20,000 חיילים להרוג את קיסר האימפריה הרומית, הגדולה ממנו פי עשר?
2. כאמור - מן המלחמה אנחנו רואים שבפועל הכוח היהודי היה חזק מן הכוח הפרתי.
3. גם אני מדבר בעיקר על הסדר מדיני עם הרומאים, שהיה סביר מאד.
4. כשאין לנו תיעוד, אנחנו לא יכולים לומר -
   "בר כוכבא היה איש הזוי, כי הוא יצא לקרב"

• לא נכון, הוא היה מגיע להסדר מדיני כמעט בטוח
  "כן, אבל מסתבר שהוא היה קנאי משיחי שעלה על עץ גבוה"

5. זה ברור שהרומאים נלחמו בהרבה קרבות וספגו הרבה אבידות. אך כאמור, לא הייתה בתולדות רומא אומה שמרדה בסמיכות שנים קרובה כל כך ובשתי המרידות הצליחה כל כך, וכמו כן, מעולם לא היה צבא גדול כל כך באיזור אחד.

6. אני חוזר על כך שבכל ימי הדריאנוס - זו הייתה מלחמתו היחידה. המרד הגיע זמן לא רב אחרי שהדריאנוס מחליט להקים חומה באיזו בריטניה - מה שמסמל את העובדה שהוא לא מעוניין יותר במלחמות ובכיבושים. וואפילו - הוא בעצם נסוג משטחים שאביו טריאנוס כבש. הוא אדם יפה נפש שמתעניין בפילוסופיה ובאמנות, וגורם לאויבים שלו לחשוב שיש פרצה פוטנציאלית.

7. האם כיבוש עבר הירדן היה הזיה? נוח וקל לומר זאת, אך אפילו במבט עכשווי מפוכח, לא ברור מדוע הייתה זו הזיה.
   אני מתייג את @@@ שאולי ידע יותר ממני על הנושא.

[יושב אוהלים]

@שרגי-שהם כדאי לדעתי שתעבוד קצת לסדר את הדברים שהבאת ממקום אחר, לא ברור על מה נסוב כל קטע, ככלל אני חושב שכדאי להעתיק את הקטע על בר כוכב לנושא חדש, ל