ביעור חמץ בהשלכתו לאשפה
-
במשנ"ב שם (ס"ק ה) להדיא דכשאינו משליך לפני חזיר, אף כשסופו לבוא לפני חזיר, אין לחוש לכך כל עוד המעשה הנוכחי הוא השלכה למקום ביזיון.
א"כ, אין הבדל מהותי בין בית הכיסא לאשפה: בשניהם החמץ מוגדר כעת כמונח במקום אובדן. החשש בים ד'שמא תפגע בו ספינה' קיים רק כשהחמץ שט במקום שבו אין האוכל נמאס לגמרי, מה שאין כן באשפה שמוגדרת כהפקר ומקום טינופת, שם גם אם פלוני ימצאנו – אין זה גורע ממעשה הביעור של המשליך.
אלא שכאן לכאורה יש למקד את הדיון בין אשפה הנמצאת בבית לאשפה הנמצאת ברחוב. נראה בפשטות כי פחי האשפה שברחוב מוגדרים כבית הכיסא לכל דבר (מחמת טינופתם), ואין לחוש להומלסים וכדו'. -
זה בדיוק החידוש במשנ"ב (ס"ק ה): הוא מתיר להשליך למקום טינופת אף שסופו לבוא לפני חזיר.
מכאן מוכח שביעור לא מחייב שהאוכל יהיה פסול מאכילה (שהרי חזיר אוכל רק מה שראוי לו), אלא די בכך שהשלכת אותו ל'מקום אובדן וביזיון'. ברגע זה הפקעת ממנו שם 'אוכל' והפכת אותו ל'אשפה', וזהו ביעורו. -
לגבי החשש מהפינוי שהעלה @חיים - נראה שזה רק מחזק את הדימוי למקום אובדן. בים החשש הוא שהחמץ יצוף במקום גלוי וזמין ע"י ספינה', אבל בפינוי אשפה מודרני החמץ עובר מכלי קיבול סגור (פח) למכבש של משאית ומשם להטמנה עמוקה במזבלה. נראה כי זה 'מקום אובדן' הרבה יותר מוחלט מנהר.
ובנוגע לנקודה של @תם על 'חמץ שתחת המפולת':
חמץ כזה אינו צריך ביעור כי הוא מוגדר 'כמבוער'. בטמון קרקע יש לנו יתרון כפול:
א. מצד המשליך - הוא כבר ב'מקום אובדן וביזיון' (כדברי המשנ"ב).
ב. מצד המציאות - הוא נחשב 'מפולת' שאין הכלב יכול לחפש אחריו.
ממילא, גם אם סטטיסטית יש סיכוי קלוש שמישהו יחפור שם, ההלכה לא חוששת למקרים כאלו ברגע שהחמץ יצא מגדר 'אוכל' ועבר לגדר 'אשפה טמונה'. -
@אחד-חכם
אין ראיה מחזיר, כיון שנראה במ"א שם שצריך להשבית רק ממאכל אדם, והאיסור לתת לפני חזיר זה רק כי אסור להאכיל בהמה
א"כ יכול להיות שרק בבית הכסא שאדם לא יכול לאכול ממנו נקרא ביעור, בשונה מפחי אשפה אפי' רחוביים, שאף אדם יכול לאכול
גם בים ובנהרות זה די נמאס, וזה הפקר, ולא סביר שהמיאוס באשפה הוא משמעותי הרבה יותר בשביל להגדירו כמבוער -
ראשית, נראה כי בפח אשפה רחובית החמץ מושבת מאכילת אדם נורמלי, הראיה שהבאתי מחזיר היא שאין צריך לחוש לשמא רחוק של אכילת דבר מאוס.
שנית, הרעיון בהלשכה לים אינה שהחמץ נמאס אלא 'שמא תפגע בו ספינה ותטלנו'. כלומר, הבעיה בים היא שהחמץ צף וגלוי. באשפה, החמץ קבור ומבוזה.
בנוסף לומר כי 'לא סביר שהמיאוס באשפה משמעותי יותר מים' זו הנחה תמוהה. מים הם נקיים יחסית; אשפה עירונית היא הגדרה של 'דבר המאוס' לכל דעה. -
לגבי הלחם בשקית – אדם נורמלי לא יאכל לחם שהוצא מעומק פח אשפה עירוני, גם אם הוא בשקית. ברגע שהלחם הוגדר כ'זבל' והושלך למקום טינופת, הוא נמאס על דעת כל אדם ופקע ממנו שם 'אוכל'. גם אם אדם כלשהו יאכלנו – בטלה דעתו אצל כל אדם.
ולגבי המים – החשש המבואר ברש"י הוא 'שמא תטלנו ספינה', ולא בכדי: לחם הנמצא במים אינו נמאס בהגדרתו (הוא רק נרטב, וניתן לייבשו ולאוכלו באופן נורמלי), ולכן הוא עדיין מוגדר כחמץ גלוי שיש בו חשש תקלה. משא"כ באשפה, שהמקום עצמו מגדיר את החמץ כמאוס ודחוי, וברגע זה הוא נחשב למבוער, אף שבפועל ניתן אולי לאוכלו.