@שרגי-שהם כתב

יש לזה ודאי השלכות משמעותיות
השתייכות ציבורית ולרוב גם ערכית לציבור שאולי אתה לא מקבל את דרכו
וכמו שאמרו שרוב לובשי התכלת גם לא מתנגדים לעליה להר הבית

מי שחושב שהשלכות אלו אינן טובות, הרי שהדבר יזיק לו

אם כוונתך לומר שלא שייך הטעם 'אם לא יועיל לא יזיק' כיוון שהוא יזיק היזק של 'מה יאמרו', אני לא יודע עד כמה זה סיבה טובה, וכי מפני כך נוותר על ספק קיום עשה.
בכל אופן כוונתי לסיבות הלכתיות כ'קלא אילן' וכדומה.

ודאי אי"ז קשור לכך שהמניין הוא "לעומר" ולא "בעומר", שהרי בנוסח ספרד גם מונים
"לעומר" ואעפ"כ השבוע נמנה לעומר ואינו נמנה לאחר מילת "לעומר" כבנוסח עדות המזרח.

פעם רועים חיללו בחלילם
ומצד שני זה היה מעט ורק למנגנים עצמם

@מלכת-שבא

לדעתו של פליקס? טעות.
כשם שטעו בזיהוי עופות או שרצים המוזכרים בפרשת שמיני.

לדעתו של כסלו המסורת הזו מייצגת ידיעות אמיתיות.

במשנ"ב מבאר את המ"א, שמדבר על צדדים שלפניו בתוך ד', שגם הם אסורים כיוון שמתבטל כוונתו, וכן פשטות המ"א
על נידון זה הביא את הא"ר שמתיר, ואעיר שכן מוכח בראבי"ה פד

@אספ כתב בתשלום נזק כשהחפץ הניזק איבד משוויו או את צורך שימושיו:

@שרגי-שהם
מה שהבאתם מהסוגיא דהני שקולאי אינו דומה כ״כ לנידון. שם מדובר שלאותו חפץ יש שני שוויויות, יש שווי של יום השוק ויש את השווי הרגיל, והנידון שם הוא לפי איזה שווי יש לשום את החפץ ולחייב תשלום לפי״ז.
אך בנידו״ד מדובר שכעת אין לחפץ שווי והנידון הוא האם יש חיוב להשלים את חסרון החפץ אף שכעת אין לו שום שוויות.
ובכל אופן עיקר הנידון הוא כשאין לניזק עוד צורך בשימושי החפץ, ובזה יש לדון האם חיוב התשלום הוא על עצם חסרון החפץ ויש חיוב להשלימו גם אם אין מה להשתמש בו כעת, או שגדר החיוב הוא להשיב את ההשתמשות הנפסדת וא״כ כיון שכעת אין הפסד שימוש כיון שאין צורך עוד בשימוש החפץ אזי אין הניזק מחויב בתשלומי נזקו

ההנחה לפיה שני תשלומים קיימים היא הסיבה לפסק מסויים של הראשונים פחות נראית.
יותר נראה שיש כאן שאלה עקרונית:
לפי איזה שלב משלמים, האם לפי זמן הנזק, או לפי זמן התשלום.

זו בהחלט גישה קיימת, יש אחרים שאומרים אחרת
אני לא בדקתי

התברר לי שהרב @תם צודק

גם אם הבעיה היא שמא ימחוק, יכול להיות מותר במחשבה, כי אפשר לאסור רק מעשים
יל"ד גם לאוסרים מכתבים, שספר לא מתחלף בשטר, כעין סברת הגמ' (קמט.) שכותל לא מתחלף בשטר

אילו היה בעל ההגדה כותב "ביום זה יצאנו לפני כך וכך שנים", היינו הופכים את הסדר לטקס זיכרון היסטורי. אבל חז"ל קבעו: "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא" ההגדה לא אומרת "היום יצאנו" בלשון עבר, כי היא רוצה שנחיה בלשון הווה. המילים "עבדים היינו... ויוציאנו" בלי תאריך ובלי "היום הזה", הופכות את היציאה לאירוע נצחי שקורה עכשיו, ברגע זה, סביב השולחן. הראיה היא שאנו אומרים "ואילו לא הוציא... הרי אנו ובנינו משועבדים" – כלומר, אנחנו עדיין בתוך התהליך לכן הרמב"ם בהלכותיו, כפוסק, חייב להגדיר את זמן המצווה (בלילה הזה), אבל בעל ההגדה כ"מביים" של החוויה, משמיט את היום כדי שלא נרגיש שאנחנו חוגגים אירוע מהעבר, אלא יוצאים ממצרים בעצמנו ברגע זה ממש.

@תם עד כמה שהפח עומד להתפנות מצד עצמו קשה להגדיר שהמצב הנתון בתוך הפח מוגדר כך.

אני לא בטוח שאני מבין את הריטב"א ואני לא מונח בסוגייא אבל הוא מדבר על מקרה שהריבית באה על ידי מכר לא שיש מלוה שמלוה כסף נפרד אפשר לנהל דיון על 'ירדה תורה לסוף דעתם' אבל זה קצת נושא אחר.