למה לא מוזכר בהגדה שיצאנו בלילה זה
-
עוררו אותי לקו' עצומה, בכל ההגדה לא מספרים ועונים לבן, שיצאנו ממצרים ביום זה, אלא רק מה שיצאנו.
[היינו על הקו' מה נשתנה, לא אומרים היום יצאנו ממצרים לפני כך וכך שנים, אלא רק מה שיצאנו ממצרים.]
ראוי לציין שהרמב"ם כן כתב שאומר שהוציאנו ביום זה. -
בנוסח האגדה המקובל ברמב"ם לא מופיע "ביום זה" וכדומה. אולם בהלכותיו כתב (חמץ ומצה פ"ז ה"ב): "מצוה להודיע לבנים ואפילו לא שאלו שנאמר והגדת לבנך. לפי דעתו של בן אביו מלמדו. כיצד אם היה קטן או טיפש אומר לו בני כולנו היינו עבדים כמו שפחה זו או כמו עבד זה במצרים ובלילה הזה פדה אותנו הקב"ה ויוציאנו לחירות."
לדעתי, סיבת דבר זה היא, כי כששואל הבן מחמת שינויי הסדר הרי הוא שואל על לילה זה "מה נשתנה הלילה הזה" ובעניית האב הרי כלולה שהיה זה בלילה הזה. אך כשפותח האב עצמו לבן, כבמקרה שדן בו הרמב"ם, צריך להגדיש כי מדובר בלילה זה.
אם כי אסייג, כי לא בדקתי עדיין בנוסחאות המדוייקות של נוסח האגדה של הרמב"ם, אולם בשינויי נוסחאות שבהוצאת 'פרנקל' לא צויין דבר. -
כששואל הבן "מה נשתנה הלילה הזה", הלילה הוא כבר נושא הדיון. התשובה "עבדים היינו" לא באה לספר מתי זה קרה, אלא למה אנו עושים את השינויים האלו עכשיו. הקישור לזמן הוא אינהרנטי – האב עונה לו על הלילה שהוא זה עתה הזכיר.
לעומת זאת, כדבריי, ברמב"ם מדובר כשהאב פותח מיוזמתו. שם, כשאין שאלה שתגדיר את הזמן, האב חייב לציין במפורש שמדובר ב"לילה הזה", כדי ליצור את הזיקה בין הסיפור למעשים שעל השולחן.
עיקר התשובה הוא המעבר מעבדות לחירות ("עבדים היינו"), והזמן (הלילה) הוא המסגרת שבה זה קורה. כשהמסגרת כבר הוגדרה ע"י הבן, אין צורך לכפול אותה. -
אילו היה בעל ההגדה כותב "ביום זה יצאנו לפני כך וכך שנים", היינו הופכים את הסדר לטקס זיכרון היסטורי. אבל חז"ל קבעו: "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא" ההגדה לא אומרת "היום יצאנו" בלשון עבר, כי היא רוצה שנחיה בלשון הווה. המילים "עבדים היינו... ויוציאנו" בלי תאריך ובלי "היום הזה", הופכות את היציאה לאירוע נצחי שקורה עכשיו, ברגע זה, סביב השולחן. הראיה היא שאנו אומרים "ואילו לא הוציא... הרי אנו ובנינו משועבדים" – כלומר, אנחנו עדיין בתוך התהליך לכן הרמב"ם בהלכותיו, כפוסק, חייב להגדיר את זמן המצווה (בלילה הזה), אבל בעל ההגדה כ"מביים" של החוויה, משמיט את היום כדי שלא נרגיש שאנחנו חוגגים אירוע מהעבר, אלא יוצאים ממצרים בעצמנו ברגע זה ממש.