פורום משלי

@כאחד-הצביים-אשר-בשדה אני חושב שאתה צודק, אבל אני מוטה מכיון שכך אני מקווה...

ברשותכם, אבקש לחדד ולסכם את עיקר הנקודה שעולה מהדיון המרתק הזה:

ראשית יש להבחין בין שלב הידיעה והקנייה הבסיסית (שמטרתה אכן לדעת את ההלכה למעשה) לבין שלב הבגרות וההגייה ("ודברת בם", וכדברי הרמב"ם שמי שגדל בחכמה פונה כולה לגמרא) – היא המפתח. מצוות לימוד תורה אינה מקשה אחת בכל שלבי החיים. וכהבחנתו המדויקת שהעלה @תם.

לכן, הטענה שלי אינה שאין חשיבות לידיעת ההלכה – חלילה. ברור שצריך לדעת פסיקה. אבל הטענה היא שבעולם הישיבות של היום, המוקד של "סדר א'" אינו מכוון להוצאת פסק הלכה שולחני, אלא למה שנקרא "עסק התורה" – אותה דביקות שכלית ורוחנית בחכמתו של הקב"ה דרך המשא ומתן התלמודי.

בנוסף, גם אם נתווכח על ההגדרה המדויקת אצל הרמב"ם האם זו חובת הלכה פורמלית או רובד רעיוני עמוק (כפי שהודה @אנוכי), השורה התחתונה ברורה: עיסוק התורה העיוני אינו רק "פרוזדור" טכני שנועד לוודא שאתה לא שוכח איזה סעיף בשולחן ערוך, אלא הוא המטרה עצמה – מפגש חי בין השכל האנושי לתורה, שבו הלומד מתדבק בבורא דרך חכמתו, וכמבואר.

נראה שמאוד קשה להכריע בנושא ולומר בפשטות שהמדינה 'צדקה' או 'טעתה'. המורכבות נעוצה לא רק במישור המדיני והדתי, אלא גם בפרספקטיבה הזמנית – בין נקודת המבט של שעת ההתנתקות לבין המציאות של שאחרי השבעה באוקטובר.

יש שיטענו כי האירועים הקשים לא היו מתרחשים אלמלא ההתנתקות, ויש שיטענו את ההפך הגמור; אך מדובר בסופו של דבר בהשערות שאין דרך להוכיח. לדעתי, גם הכרעה בדיעבד מנקודת המבט הנוכחית (וראיתי כבר כותבים בפלטפורמות שונות המבקשים לראות בכך ראיה ל'חכמת גודלי ישראל' שהתנגדו להתנתקות ולאוסלו) אינה פשוטה ואינה רלוונטית לדיון העקרוני.

השאלה האמיתית והעמוקה שצריכה לעמוד על הפרק היא כללית ונוקבת: כמה הפרט נדרש לשלם עבור הכלל? ובמקביל, מה גבול הסמכות של המדינה כאשר היא מקדמת ערכים שלדעתה חיוניים בשעת ההחלטה, אך המחיר שלהם כבד במספר מישורים:
א. פגיעה ביהודים וישראלים (עקירת אזרחים מבתיהם).
ב. פגיעה בביטחון העכשווי תמורת הבטחה לשלוווה עתידית.
ג. פגיעה ברגש ובזהות הלאומית-דתית.

כמובן, ניתן להרחיב ולהעמיק בנושאים הללו עוד רבות, בין היתר גם מנקודת מבט הלכתית.

@אנוכי כתב במטרת לימוד התורה - לימוד התורה בימינו:

אילו לדעת הרמב"ם היתה מצוה ללמוד לשם לימוד לא היה נצרך לומר 'וכל זמן שלא יעסוק בלימוד הוא שוכח', שהרי הוא מבטל מצוות עסק התורה.

כמו ש@תם מביא כאן בהודעה הבאה, הרמב"ם כותב מפורש כמה וכמה פעמים כי יש עניין בלימוד עצמו. כמובן שיש את החלק של הלימוד לשם ידיעת ההלכה וצורת עשייתה - אך זהו לימוד תורה מסוג שונה.

@אנוכי כתב במטרת לימוד התורה - לימוד התורה בימינו:

מה שהבאת מהרמב"ם במורה נבוכים כמדומה שהרמב"ם עוסק שם בהשגת ה' באופן כללי ולא במצוות לימוד תורה, כמובן שזה נוגע גם ללימוד תורה, אבל אין מזה ראיה לתפיסה ההלכתית-רעיונית של הרמב"ם על מצוות לימוד תורה.
דבר נוסף, לרמב"ם באופן כללי הייתה תפיסה על טעמי המצוות שהם לתקן את השכל והדעות ולאו דווקא ליישר את המעשים, וכמדומה שהראשונים חלוקים עליו בדבר זה.

ראשית, ממש לא. הרמב"ם שם מדבר במפורש על לימוד תורה. רק שהרמב"ם תופס את התורה כחלק ממכלול שמטרתו להכיר את הבורא. זה נכון.

בקשר לדברי @חיים שכתב במטרת לימוד התורה - לימוד התורה בימינו:

באופן הזה זה כמובן הרבה יותר דומה לדברי הגר"ח מוואלז'ין ובעל התניא.
אלא שהרמב"ם מבין שזה קשור לחכמה שבתורה.

הרמב"ם תפס את עסק הלימוד עצמו כהתדבקות בחכמה. התפיסה של הבעל התניא והגר"ח מוואלז'ין מושפעת במעט מתפיסת המקובלים הרואה את ה'קל' כמורכב ובעל פנים רבים יותר מההגדרה הרמבמי"ת (אריסטוטאלית). בעוד שהרמב"ם תופס את ה'קל' כחכמה (הדברים מפורשים בכמה מקומות ב'מורה הנבוכים') ולכן הוא ראה את עסק לימוד התורה כחכמה המתדבקת ב'שכל אלוהי' - החכמה. לעומת זאת המקובלים לא קיבלו לגמרי את ההגדרה הדיכוטומית הזו, ולכן הם רואים את ה'קל' כפן אחד של ביטוייו כ'חשיבה בחכמה'. הנושאים ארוכים.

@יושב-אהל

אתה צודק לחלוטין. אבל כמו שכבר ציינתי, מקור רעיון זה הוא מדברי הראשונים ששאבו רעיון זה מהפילוסופיה היוונית הקלאסית.

@אנוכי כתב במטרת לימוד התורה - לימוד התורה בימינו:

ל'אחד חכם' - אשמח שתכתוב מקורות לדבריך, ביחוד מה שכתבת שהראשונים תפסו את הלימוד כמטרה לעצמו.

כבר ציינתי בהודעות קודמות לרמב"ם במורה הנבוכים חלק ג פרק נא. אם כי כמובן שיש לרדת לעומקם של דבריו בקשר ל"המון אנשי התורה" - אין כאן המקום כמובן. יעוין כמובן בהקדמת התורה להרמב"ן, הרא"ש בנדרים סב. ועוד.
לדעתי אין צורך להביא ערימות של ציטוטים ומקורות שונים מדברי הראשונים, נקודה זו מבוארת היטב לכל מי שעסק ברצינות בהגות הראשונים, וכמו שכבר ביארתי רעיון זה נבע מהגישה הפילוסופית-אריסטוטאלית שרווחה בימי הביניים.

@אנוכי כתב במטרת לימוד התורה - לימוד התורה בימינו:

בעוד הרמב"ם מצייר את הלימוד כלימוד המביא לידי מעשה וכפי שמשמע בתורה עצמה ברוב המקומות,

אשמח לשמוע על איזה רמב"ם מדובר.

לגבי מה שכתבת על ההבחנה בין 'עסק התורה' ל'ידיעת התורה' – אני מסכים לחלוטין, וזה בדיוק משתלב עם הדברים. הרי ברכת התורה שניסחו חז"ל היא "לעסוק בדברי תורה" (ולא 'לדעת' או 'ללמוד את הלכות התורה'). העיסוק עצמו, המשא ומתן, הפלפול והיגיעה – הם גופא המצווה והם אלו שיוצרים את הקשר הנפשי והרוחני, גם אם בסוף לא יצאה מזה מסקנה הלכתית למעשה.
ההגדרה שהבאת בשם אותו חכם ("שותפות במשא ומתן") יפה מאוד. ההשוואה ל"אוניברסיטה לתלמוד" נכונה ברמה המתודולוגית והסוציולוגית – שכן המטרה היא פיתוח חשיבה, אנליזה והעמקה ולא שינון של "שולחן ערוך". אך ההבדל התהומי הוא שבשונה מהאקדמיה, שבה העיסוק הוא אינטלקטואלי גרידא, כאן התפיסה (הן השכלית של הרמב"ם והן הסגולית של ראשונים אחרים) היא שהפעולה האינטלקטואלית הזו היא אקט דתי ורוחני של חיבור לנותן התורה.

שוחחתי בעניין זה עם ראש ישיבת חברון הרב פרבשטיין שליט"א, והוא פסק לי שבדבר שאין לו דרך צריכה אחרת אלא ברכישת רישיון (כגון תוכנות מחשב כדוגמת Windows או בר אילן), ודאי שאסור להשתמש בהן ללא תשלום, שכן זהו שימוש ישיר ברכושו ובקניינו של האחר שנעול בפני הציבור.

אולם, לדעתי יש מקום לחלק בין תוכנות כאלו לבין שירים, ולדון מצד גדרי מניעת רווח:

בניגוד לתוכנה שדורשת רכישה מלאה כדי לפתוח אותה לשימוש, בשירים המצב שונה לחלוטין. כיום, היוצרים והזמרים עצמם מעלים את השירים שלהם לפלטפורמות פתוחות (יוטיוב, ספוטיפיי וכדומה), כך שהם נגישים לכל אחד להאזנה חופשית בחינם. מעשה זה מהווה "גילוי דעת" מפורש מצד הבעלים שהם מסכימים להנגיש את המוצר לציבור ללא תשלום מראש.

אמנם אפשר לטעון שהאמן מצפה שאנשים יאזינו דרך הפלטפורמות הללו כדי להרוויח מצפיות או מפרסומות, ולכן מי שמוריד את השיר למחשב או עוקף את הפרסומות גורם לו סוג של הפסד עתידי. אך מבחינה הלכתית יש לדון האם הדבר נחשב ל"גזל" של ממש או רק למניעת רווח עתידי המוגדר כ"מבטל כיסו של חברו". כאן יש להיכנס בעובי הקורה של סוגיא זו. (לפי הרא"ש בבא מציעא פרק ה סימן סט ושו"ת הרשב"א החדשות סימן שלו, דברי הגמ' בב"מ עג ע"ב אשר נראה לכאו' מדבריה לחייב על מניעת רווח, מדובר אך ורק כשסוכם בין שני הצדדים שאם לא יקנה יין ישלם לו השליח משלו, אך במניעת רווח בעלמא אין לחייב. יודעים דבריו של הקצוה"ח בסי' ש"י סק"א לחלק בין דבר העומד לרווח לבין דבר שאינו עומד לכך. ויש להאריך.)
בכל מקרה, כידוע, מניעת רווח עתידי שאינו מוגדר כחפץ גזול אינה נחשבת לגזל בידי אדם ממש, בוודאי כאשר מדובר בסכומים זעומים של שברי אגורות להאזנה בודדת שאינם מגיעים אפילו לשיעור "שווה פרוטה".

לפיכך, יש מקום לומר שאין איסור גזילה בהאזנה או בשמירת שירים שזמינים ממילא בחינם ברשת, שכן אין כאן נטילת קניין נעול אלא שימוש בתוכן שהבעלים עצמו בחר לפתוח לציבור.

@יושב-אוהלים
שאלתך חדה, אך התשובה עליה פשוטה ונובעת בדיוק מההבחנה שהצגנו:

יש הבדל עצום בין הבנה ועיבוד שכלי (אפילו אם לאחר מכן אינם נחרטים בזיכרון לטווח ארוך) לבין קריאה טכנית בלבד.

כאשר אדם יושב, מעמיק, מפלפל, מבין את הסוגיה ומנסה לרדת לעומק דעת התורה – גם אם מסיבות שונות (שכחה, קוצר זמן או מוגבלות אנושית) הדברים אינם נשארים חקוקים בזיכרונו לצמיתות – הוא ביצע פעולה של "לימוד והבנה". עצם העיבוד השכלי, הניסיון לפצח את הסוגיה וההתחברות לחכמת התורה באותו רגע הם עצמם קניין התורה והדביקות. המעשה הזה שונה בתכלית מהשוואתך לקריאה בעלמא שאין בה עיבוד שכלי.

ולמען האמת, איני יורד ממש לעומק דעתך: אם ההגדרה של לימוד הוא לעצם הלימוד עצמו - הדבקות שכלית בחכמה האלוקית (כמבואר בכמה וכמה ראשונים, וכנ"ל) - שאלתך אינה במקומה: אכן, אחד היורד לעומק התורה וחכמה מקיים מצוות לימוד תורה בכל רגע ורגע, גם אם לא יזכור רגע לאחר מכן דבר ממה שלמד (ואיני נכנס כאן בעניין זה של 'ידיעת התורה' שהיא כנראה מצווה בפני עצמה שאינה קשורה למצוות לימוד תורה); לעומתו הקורא בעלמא אינו 'לומד' ואינו יורד לעומקה של החכמה האלוקית, בוודאי שאינו אלא כקוף בעלמא.

הקושיא שלך נובעת מכך אתה ממשיך למדוד את הלימוד במשקפיים של 'תוצאה תועלתנית' (כמבואר: מהו הרווח או הידע שנשאר לי מעיקר הלימוד). ברגע שמבינים שמטרת הלימוד היא התהליך השכלי-רוחני של ההתחברות לתורה (לימוד לשם הלימוד), השאלה "האם זכרים זאת אחר כך?" מאבדת את מרכזיותה. העיקר הוא עצם ההתייגעות וההפעלה של השכל בתוך עולמה של תורה.

@יושב-אוהלים כתב במטרת לימוד התורה - לימוד התורה בימינו:

כפי שאמרתי אני חושב שצריכים אנו לחלק בין הדיון על ׳מטרת הלימוד׳ לבן ׳אופי הלימוד׳,
וטענתי באה על החלק השני, מי שלומד ומייד לאחר מכן שוכח, או ששונה דברים שאין שום מטרה לא לרכישת ידע ולא לחיזוק הזכרון והאחיזה בידע שכבר רכש, אינו עושה פעולה שמוגדרת בעיני כ״לימוד״, הוא מתעסק בדברים קדושים, אבל הוא לא לומד

איני מסכימך על חילוק זה. אופי הלימוד נגזר אוטומטית ממטרת הלימוד. אתה קובע שמי שאינו זוכר אינו מוגדר בעינך כלומד. ב"ה שהגדרה זו אינה כתובה בשום מילון. 'לימוד' משמעותו לפי מטרתו. וכדברי לעי' - ישנו לימוד שמטרתו הוא עצם הלימוד בלי קשר לידיעה כלשהי. הלימוד בישיבות כהיום בנוי על עיקרון זה. 'אופי' הלימוד שאינו משרת באופן מודע את הידע מכוון הוא ע"פ 'מטרת' הלימוד - לימוד לשם לימוד ולא לשם ידע וזיכרון.

@מנחם
מחוק כוכביות. לי הוא עבד

@תם

אני חושב שיש פה בלבול מסוים.

תואר אקדמי כיום מונע בראש ובראשונה ממניעים מעשיים ותועלתניים. גם כאשר לומדים כדי להיות "אדם משכיל" או כדי לרכש תואר, המטרה הכללית היא להשתלב בשוק העבודה, להוכיח מומחיות מקצועית, או לשפר את יכולות התפקוד המחשבתי-מקצועי. הרעיון הוא שההשכלה משמשת ככלי או ככרטיס כניסה פרגמטי, ואין מדובר בלימוד לשם עצמו במובן הטהור.

לעומת זאת, כאשר מדברים על להיות "תלמיד חכם" בעולם התורה, ההגדרה שונה לחלוטין. אין מדובר בתעודת הסמכה מקצועית או בכרטיס כניסה לשוק העבודה, אלא בקניין רוחני-מהותי ובדביקות בה' דרך עסק התורה (כפי שהתבארו הדברים באריכות בראשונים ובגדולי הדורות).

לכן, ההשוואה בין תואר אקדמי (שעיקרו הכשרה ותועלת) לבין מעמד של תלמיד חכם אינה מדויקת. הדברים שאמרתי לגבי השורש ההיסטורי והמהותי של לימוד התורה עומדים בעינם, ואינם דומים למבנה הלמידה האקדמי בן זמננו.

@יושב-אוהלים
סליחה אם נשמעתי כמתקיף, זו ממש לא הייתה כוונתי.

איני מתקנך בהצגת המציאות הישיבתית. שוב, אני חוזר ואומר כי גישתך שגויה – לא שגויה בתוכנה, שכן אתה אכן מתאר במדויק את המציאות וההתנהלות כפי שהן מתרחשות בפועל בעולם הישיבות, אלא שאל שורש הדברים לא ירדת.

בשביל לבאר זאת, צריך להבין את שתי הגישות המהותיות שיש בלימוד באופן כללי (שתי גישות שתמיד עמדו כתיגר אחת מול השנייה, גם אם נסתכל על ההיסטוריה של עולם הלמידה בכלל). ישנה צורת הלימוד התועלתנית, שבה הלימוד הוא אך ורק לשם צבירת ידע; וישנו הלימוד לשם הלימוד עצמו.

אם ניקח לדוגמה את לימוד המתמטיקה שהבאת, הרי שישנם רבים וטובים שלמדו מתמטיקה לשם המתמטיקה עצמה, ולא רק כדי להגיע למסקנה הנדסית או שימושית מיידית. אפשר לראות יסוד לכך אצל הרמב"ם (מורה הנבוכים חלק ג', פרק נ"א, ועוד שם בספרו במקומות רבים), שבו הוא מבאר כיצד לימוד חכמות כגון מתמטיקה ואסטרונומיה מהווה דרך להבין את ה', להתדבק בשכלו ובחכמתו. כלומר, גם בתחומים כלליים הלימוד אינו נמדד בתוצר תועלתני, אלא עצם העיסוק השכלי בחכמה הוא הערך. הלימוד הוא הערך עצמו. ע"י הלימוד האדם מתדבק בחכמת ה'.

אולם, יש הבדל חד בין התקופות: תפיסת עולם הישיבות בנויה על הלימוד הנ"ל – לימוד לשם הלימוד, ולא לשם הידע. לעומת זאת, בעולם האקדמי הכללי של ימינו, התפיסה הפכה לתועלתנית מובהקת, זאת בעקבות תהליכים מודרניים שונים שאינם נוגעים לענייננו (גישות פילוסופיות חילוניות, והמהפכה התעשייתית). לימוד המתמטיקה באוניברסיטה כיום (ושוב, בעבר זה היה שונה לחלוטין!) נעשה אך ורק למען הידע והתכלית המעשית, ואין כמעט עניין ללמוד אם לא יישאר בידך ידע מוגדר (למעט פיתוח שולי של חידוד השכל או הנאה פרטית).

לעומת זאת, הלימוד הישיבתי יונק מהשורש העתיק שבו מטרת הלימוד היא עצם הלימוד עצמו, הדביקות השכלית לחכמת התורה, ואינו רואה בידע הזיכרוני את המטרה הבלעדית אלא נדבך משני לעומת עצם העיסוק והקניין הרוחני.

התפיסה הישיבתית בנושא הזה שונה לגמרי מהתפיסה שהצגת @יושב-אוהלים. ההלכה המעשית אינה המטרה של הלימוד הישיבתי, ומטרתו מוגדרת באופן שונה בתכלית.
הדבר דורש אריכות מרובה שאין בידי כעת (אולי בהמשך הדיון), אבל הרעיון הוא שהדביקות בהקב"ה מגיעה מתוך עצם הלימוד.
תפיסה זו התפתחה והעמיקה בצורה משמעותית כבר אצל הראשונים (היא אולי אינה מופיעה כך במפורש בכל סוגיות הגמרא, אך יש לה בסיס רחב להוכחות לכאן ולכאן). הם ראו את לימוד התורה לא כאמצעי, אלא כעיקר וכהשגת מטרה בפני עצמה של דביקות בה' – בלתי תלויה בתוכן הלכתי מיידי.
הרעיונות בין הראשונים חלוקים. הרמב"ם למשל לקח עניין זה לעניין של התבוננות שכלית והתדבקות השכלים של האדם עם ה'. ראשונים אחרים שפחות נקטו בשיטה האריסטוטלית השכלית משכו עניין זה לנקודות אחרות. וניתן להרחיב בזה עד אין סוף.
בכל מקרה, השורה התחתונה לענייננו היא שהלימוד בישיבות נתפס כמטרה עליונה של "לימוד תורה" מצד עצמו, ולא כאמצעי או שלב בדרך להשגת מטרה חיצונית כלשהי.

נראה כי זהו בדיוק נקודת התורפה של קרח. חז"ל לא שוללים את העובדה שהיה פיקח או שהשתמש בטיעונים לוגיים מרשימים – להפך, הם מדגישים זאת כדי להבהיר את חומרת החטא.
הטענות של קרח על 'שוויון' וכדומה היו יכולות להיות אידיאולוגיות טהורות, אבל ברגע שהן נועדו לשרת אינטרס אישי של כבוד, הן הופכות למסווה מתוחכם למחלוקת שאינה לשם שמים. הפיקחות של קרח לא זיכתה אותו בנקודות זכות, אלא הפכה את הניסיון שלו לערער על מנהיגות משה למסוכן ומורכב הרבה יותר. הדרשנים אינם אלא מנתחים את הדינמיקה שבה מניעים אידאולוגיים כביכול משמשים ככלי להסוואת התאוות האישיות.

נראה כי עיקר ההבדל הוא לשוני ולא הגדרתי. נראה כי כל סוגי הבקר (שוורים, פרות, בופאלו) הוגדרו כ'גסה' וסוגי הצאן (כבשים, רחלים, עיזים) הוגדרו כ'דקה'.

• ספר השרשים לרבי יונה אבן ג'נאח (ספר הרקמה/ספר השרשים) [מופיע באתר היברובוקס, ובכל מקום שמכבד את עצמו]

• כדאי להשוות באופן כללי בין 'ספר השורשים' של הרד"ק ל'ספר המכלול' של הרד"ק.

• וכמובן: ספר הערוך לרבי נתן מרומי. (אמנם הוא מילון על התלמוד, אך הוא עושה השוואה מקיפה בין העברית לארמית ובין לשונות חז"ל למקרא.)

@חיים כתב בתכלת - דו"ד בענין הטלת תכלת בטענת 'אם לא יועיל לא יזיק':

השאלה היא אחרת, כמה מהם היו הולכים בלי זה עם התכלת? בוא נשער שרובם לא.

לא הבנתי. אשמח אם תבאר דבריך

ראשית:

@הלבלר כתב בתכלת - דו"ד בענין הטלת תכלת בטענת 'אם לא יועיל לא יזיק':

אילו היו שומעים להם בשם ה"זיכרון הקולקטיבי", היום לא היית יודע לקרוא פסוק אחד בתורה.

א"א לדעת מה היה קורה אילו לא היו מקבלת המסורת את הניקוד. זו קביעה המבוססת על הסתכלות עכשיות ומצומצמת. לא ניתן לקבוע מסמרות בענין 'מה היה אילו'. זו נקודה ראשונה.
שנית, לגוף עצם הטענה, אין שום קשר בין הדברים. ברור כי ההלכה צריכה להתקדם ככל האפשר ולהשתנות באופן תמידי לפי המקום והזמן. אולם כל זאת כשיש לנו קביעה, כלומר - החלטה חד-משמעית שזוהי ההלכה.
אם אכן כהיום יחליטו עם ישראל וחכמי ההלכה כי התכלת המצוי כהיום הוא-הוא התכלת האמיתי שעליו דברה תורה (או הצריך להיקבע ככזה) ברור כי אין לטענתי כל תוקף. אולם המצב כהיום אינו כך. ישנם שאלות רבות בנושא (שאף הסבורים כי יש ללכת עם תכלת יסכימו עמם, ובכל מקרה זה לא הדיון באשכול זה) ורבים חלוקים וסבורים כי אין זה התכלת המוזכר בתורה. משכך, לדעתי, טענתי תקיפה וחזקה. אין לאפשר כל קביעה קולקטיבית (לא הלכתית!) בכך שכולם יילכו עם תכלת שאינה נקבעה הלכתית רק מטעם 'אם לא יועיל לא יזיק', שהרי בכך אנו מאבדים את הנידון, וכדבריי למעלה.

מחובתי לציין, כי אישית אני סבור כי הסיבה שאין הציבור הולך עם תכלת שונה בתכלית, וסיבתו נעוצה בסיבות קבליות או משחיות (כוונתי למדרשי חז"ל כי התכלת נגנזה ואינה עשויה לחזור אלא בגאולה עתידית.) הנוהגים ללבוש תלכת היום סבורים באופן כללי בצורה המנוגדת לאופן הפאסיבי הכללי לחכות לביאת המשיח ולגאולה וסבורים כי פעולה אקטיבית היא זו שתחיש לביאת גואלנו. אין זה מעניינו כעת.
טענתי היא נקודתית על האדם הפרטי, מדוע לא להטיל תכלת מסיבה 'אם לא יועיל לא יזיק', אני מקווה שבהרתי את דבריי.

אנסה לבאר את הוויכוח @חיים. המחלוקת ביני לבין @יאמרו-המושלים היא בשאלה פשוטה אחת: מהו העוגן?
לשיטתי, העוגן הוא המציאות כפי שהיא. המחויבות לעובדות (מה שכיניתי 'אמת אונטולוגית') היא לא רק כלי לאמון חברתי, היא הבסיס לכל הכרה דתית או שכלית. אם המילים שלנו לא כבולות לעובדות, הן מפסיקות להיות 'שפה' והופכות ל'שיווק'. (אני לא נכנס במסגרת זו ך'אמת' פילוסופית, אלא לעובדתיות)
לשאלת @יאמרו-המושלים, למה אני טוען שערכים הם גמישים? התשובה בגוף הדיון שלנו: ערכים הם גמישים לא כי הם לא חשובים, אלא כי הם נתונים לפרשנות אנושית.
כשאתה אומר ש'אמת' היא 'מה שמשרת את התכלית', אתה בעצם אומר שהאמת תלויה בשאלה מהי התכלית הנכונה. ומי מחליט מהי התכלית? האדם. אחד יגיד שהתכלית היאכך, והשני יאמר להפך. ברגע שהאמת הופכת לשרת של ה'תכלית', כל שקרן יכול לצבוע את השקר שלו בצבע של 'ערך נעלה'.
המציאות, לעומת זאת, אינה גמישה. או שהמחבל נושא נשק או שלא. ברגע שאנחנו מאפשרים לעקם את הדיווח על המציאות בשם ה'תכלית', איבדנו את הכלי היחיד שמאפשר לנו להתווכח, להסכים או לבדוק אחד את השני.

לסיכום הנקודה:
אמון בין-אישי הוא תוצאה, לא הסיבה. הסיבה היא שהתורה מצווה אותנו להיות אנשי אמת. איש אמת הוא לא מי שמחליט מה נכון שיקרה, אלא מי שיש לו את היושרה לתאר את מה שקרה בפועל, גם כשזה לא משרת את ה'תכלית' הפרטית שלו באותו רגע.

ההלצה על המחבל רק מוכיחה את הטענה שלי: המאבטח לא שאל על 'תכלית', הוא שאל על עובדה: 'יש לך נשק?'. ברגע שאתה קורא לרמאות הזו 'אמת תכליתית', ביטלת את היכולת של החברה להתגונן מפני שקרנים.
התורה לא אמרה 'משקר שאין בו תכלית תרחק', אלא 'מדבר שקר תרחק'. ברגע שהמילים שלנו מפסיקות לתאר את העובדות כפי שהן, הן מפסיקות להיות שפה והופכות לכלי נשק.
הטענה שדביקות בעובדות גורמת ל'הקצנה' היא הפוכה מההיגיון: השקרן מקצין דווקא כשהוא מבין שהאמת היא פלסטלינה שאפשר לעצב לפי הצורך. אם האמת היא 'קיר בטון' עובדתי, הוא יצטרך להתמודד איתה. אם היא 'ערך גמיש', הוא פשוט יזייף אותה כדי להצדיק את עצמו. בלי בסיס עובדתי משותף – אין לנו תורה ואין לנו חברה.