לעבור בד' אמותיו של המתפלל לאחר סיום תפילת הציבור
-
עיי' בשו''ע סימן ק''ב סעיף ג' בדין היושב ובא אדם להתפלל מאחוריו שאינו צריך לקום מפני שזה בא בגבולו וחזינן שכשמתפלל שלא ברשות אינו אוסר לעמוד מאחוריו
וכן הוא להדיא בהליכות שלמה בפ''ח הל''ו על המתפלל במעבר שמותר לעבור כנגדו (ואף שלכתחילה ראוי להיזהר גם בזה) -
כמדומה שזה מחודש מאוד להגדיר את המאריך בתפלתו כאינו ברשות הרי אין שום הגבלה בזמן לתפילה ולא הותנה כניסתו בזה וודאי שכל בית כנסת מסכים בשמחה למי שרוצה להתפלל כמה זמן שהוא רוצה בשונה מהמתפלל במעבר שלא הסכימו לו ולכן זה אינו ברשות
מה שאפשר לדון זה מי שמאריך וידע שיאריך ויכל ללכת למקום שבו לא צריכים לעבור שבזה שמעתי שחשיב בא בגבולו ומותר לעבור -
לא יודע כמה הבינו כן כל האחרונים, ובביאור הלכה לא נראה כן, אבל בפשטות שתי הטעמים הם אחד: יש פה פגישה בין המתפלל לה', ואסור לעבור ביניהם ולהפריע. ההדגשה של שכינה זה רק כמה הפגישה חשובה, ומי זה אחד מהצדדים בה.
ממילא במקרה שהמתפלל עוצם עיניים ודאי מותר לעבור, כי מסתבר שה' נמצא בעולם הרוחני שלו, ולא בגשמי.
דרך אגב אדגיש שהאיסור הוא בד' אמות לפני המתפלל, ולא בד' אמות של המתפלל -
לגבי מה שנטען בתגובה של @תם – הסברא שבעצימת עיניים השכינה עוברת ל"עולם רוחני" ולכן מותר לעבור, היא מחודשת מאוד וקשה להבין אותה מבחינה הלכתית. הרי האיסור לעבור כנגד המתפלל זה לא מבחן פסיכולוגי האם הוא רואה אותי או לא, אלא גדר הלכתי במרחב שבו המתפלל עומד לפני קונו. אם נתלה זאת רק בראייה, יצא שאיוור יהיה מותר לעבור לפניו תמיד? ודאי זה לא ככה. הנקודה המרכזית היא כזו: השאלה בסיום תפילת הציבור אינה האם המתפלל "ברשות" לעמוד שם (כפי שנכתב בתגובה של @מנחם , ברור שהוא ברשות), אלא האם יש לו כוח להפקיע את המרחב הציבורי מעבר לזמן התפילה הרגיל. יש לחלק בין שני סוגי "הפרעה": הפרעה לכוונה: כאן הטענה ש"בא בגבולו" חזקה. אם הציבור סיים, על המתפלל לקחת בחשבון שכוונתו עלולה להיפגע, ואין לו זכות לבוא בטרוניה על כך. הפרעה כלפי השכינה: כאן טמון החידוש של הגרשז"א. השכינה שורה כנגד המתפלל מכוח התפילה. ברגע שהסתיימה "תפילת הציבור", המציאות של "ד' אמות של תפילה" שחלה על כל שטח בית הכנסת משתנה. המתפלל שנשאר מאחור הופך מ"חלק מהמערכת" ל"יחיד במרחב". במילים אחרות: האיסור לעבור אינו "עונש" למתפלל או "זכות" שלו, אלא הגדרה של המקום. בסיום תפילת הציבור, המקום חוזר להגדרתו המקורית כ"מעבר", ודין השכינה שבו (האוסר מעבר) פוקע או נחלש מול צורך הרבים.
-
ל@תם :ההסבר על "התפשטות הגשמיות" הוא רעיון יפה, אך הלכתית הוא הופך את הגדרים לפסיכולוגיה. שתי הוכחות שזה דין במרחב ולא רק שאלה של ריכוז: א) דין סומא: המגן אברהם (סימן ק"ב) אוסר לעבור לפניו למרות שאינו רואה. מוכח שהאיסור קיים גם כשאין הפרעה ויזואלית ל"עולם הרוחני". ב): אם הכל תלוי בניתוק מהגשמיות, הרי שלפני חסידים עליונים היה מותר לעבור וודאי ואפילו יעבור לפניהם פיל הם לא יראו כי הם "לא פה". להיפך, דווקא בהם שכינה שורה יותר. הגרשז"א פשוט מגדיר שזכות היחיד להחיל "שם תפילה" על המרחב הציבורי פוקעת כשהציבור מסיים, ומאז הוא נחשב כמי שמתפלל במעבר שדינו "בא בגבולו".
-
כבר כתבתי שבהרבה אחרונים לא נראה כן בביאור הטעם ש"שכינה כנגדו"
בפשטות בזמן חז"ל "החסידים העליונים" לא עצמו עינים אלא פתחום, כפשטות הסוגיא ביבמות קה ב האם המתפלל צריך לתת עיניו למטה או למעלה, ולא נקטו פניו.
התפשטות הגשמיות נעשתה מאז שהעולם הגשמי לא ביטא את שם ה' כמתבטא בנושאים רבים אחרים -
-
ל@אספ ול@תם :
יישר כוח על שימת הלב, אך דייקתם בדברי המג"א (ס"ק ו') בדיוק את ההיפך מכוונתו. המג"א שם דן בהרחבת האיסור מעבר לד"א, ושם אכן התנאי הוא ראייה. אבל בתוך ד"א - האיסור מוחלט. עיין בפמ"ג (אשל אברהם ס"ק ו') שמפרש את דברי המג"א שהבאת בלשון זה: "ואפילו סומא או בלילה או עוצם עיניו – בתוך ד' אמות אסור". לשון המג"א (ס"ק ו') שציטטת: "דכל שרואה אותו אסור דמתבטל כוונתו...". המילים "כל שרואה" באות להוסיף איסור גם בריחוק רב, ולא למעט בתוך ד"א. לסיכום: בתוך ד"א יש "דין מקום" אובייקטיבי של שכינה שאינו תלוי בראייה או ב"עולם הרוחני" של המתפלל. החידוש של הגרשז"א הוא רק שזכות היחיד להפקיע את המרחב הזה פוקעת עם סיום תפילת הציבור.