מאתיים לי או ארבע מאות לו

[מלכת שבא]

לפני כמה חודשים התפרסם סרטון מעניין של אדם מעניין, שמסתובב בין אנשים חרדיים בבני ברק, ובפיו הצעה לתת להם סכום כסף הוא גם מציע להם לוותר על הכסף ותמורת זה הוא יעניק לאיש אחר ברחוב סכום כפול

אותו יהודי התחיל בסכום קטן וככל שאנשים ותרו ודחו אותו הלאה הסכום עלה, כשההצעה עמדה על מאתיים - ארבע מאות הוא ניגש ליהודי הדור פנים, והציע לו ההוא ציין ש״חייו קודמים״ ונטל את הכסף

הרעיון החביב הזה עורר אותי לחשוב על השאלה המוסרית הזאת, שפוגשת אותנו פעמים רבות,

אנו נפגשים כל הזמן במקרים בהם יש לנו אפשרות בעוגמת נפש מסויימת למנוע עוגמת נפש גדולה, או מניה של תועלת מסויימת שתגרום תועלת מרובה

האינטואציה שלנו אומרת שבמקרי קיצון מצופה ממנו לוותר, ואף נראה באור שלילי את מי שימנע מחברו רווח של מליון דולר בשביל להרוויח חמישה שקלים

אך הגבול לכולנו לא ברור, האם מצופה ממני להסכים שיקטעו את ידי בשביל שלא יקטעו לאחר את כל ידיו ורגליו?

האם במקרה של ההצעה בסיפור של סכום כפול לאחר גם מצופה ממני לנהוג כפי שנהגו רוב האנשים, (דרך אגב, אני חושב שהייתי אומר לו ״מאתיים לי מאתיים לך״)

אשמח לשמוע את חוו״ד כמו״כ אם תוכלו למצוא לזה מקורות

[אומר דרשני]

ההגדרה של מעשה כחסד, הוא כל מקום שבו השני נתרם יותר מההפסד שלך. [כשזה אינו אין כאן כלל חסד, אולם לא נמדד לפי שווי כספי, אלא לפי השימוש שלו, ולכן מאתים שקל לאדם עמיד שווים פחות מאשר אצל עני, וכשייתן לו אותם, יתקיים בזה מצוות חסד.] ולכן בכל המקרים שלעיל יש כאן מצווה וחסד.
אבל, גם לחסד יש גבולות, ואין אדם מחוייב לבזבז כל ממונו, או שעותיו לחסד, ואף שלא שמענו בזה גדרים ברורים, ממ תלוי בדעת האדם, וכל א' כפי דרגתו.
[כללו של דבר, אני לא רואה כאן שאלה חדשה יותר מכל שאלה כמה להשקיע מכספי וזמני עבור חסד, רק שכאן זה נשמע יותר טוב כי זה ממון שעדיין לא בא לידי].