מכירת חמץ
-
׳בונה׳ באיזה מובן
כלומר זה שאני ׳צופה׳ שהוא לא יקח, לא אומר שאני ׳מצפה׳ שהוא לא יקח
או במילים אחרות - אם יש לך טיעון שמבוסס על הטענה הזו, אתה יכול לומר, לא התכוונתי שרק טיעונים של חו״מ אני שומע, אלא שדעתי ששם הדיון - אבל אם לדעתך יש דיונים נוספים במישורים אחרים - בכבוד -
פוסט זה נמחק!
-
הנושא הוא שהסיבה שאתה מוכר כי הוא לא ייקח או בעצם לא יממש את זכותו במכירה.
זה ממש לא נכון
כל החמץ שיש לי בבית אני מוכן למכרו למרות הסיכון שהגוי יקח את זה
גם אם היה סיכון גבוה מאד שהגוי יחליט שלא למכור לי בחזרה הייתי מוכר. איזה ברירה יש לי?
זה שאני ׳צופה׳ שהגוי לא יממש למה זה רלוונטי?
התורה אסרה שחמץ שעומד מבחינה משפטית ליהודי יהיה בפסח. לא חמץ שיהודי חושב שבעתיד הוא יהיה שלו -
הנושא הוא שהסיבה שאתה מוכר כי הוא לא ייקח או בעצם לא יממש את זכותו במכירה.
לכאו' כיון שאתה יודע שאם זה לא יימכר אתה תצטרך לבער את זה אז המכירה שלך היא מוחלטת ואתה באמת רוצה למכור את זה כי הרי זה האפשרות היחידה שלך לכך שהחמץ שלך יישאר,
(ובאמת במכירה של אדם שאינו שומר תומ"צ שהוא לא היה מבער את החמץ אם הוא לא היה מוכר אולי אפשר לטעון שהוא לא רוצה למכור, אבל באדם השומר תומ"צ א"א לומר שהוא לא מתכוון למכור) -
א. אני חושב שאם אתה מוכר באופן שאתה צופה שהגוי לא יממש את זכותו אז המכירה לא חלה, כמובן שזה לא כלל משפטי אלא נוגע לעצם העניין שהמכירה היא באופן שהסיכוי שהגוי יממש את זכותו היא אפסית ורק בגלל זה אתה מוכן למכור.
ב. נכון שאין לך ברירה כי 'מה אם לא היית מוכר' אבל עכשיו אתה מוכר כדי להשאיר ואתה לא מוכר כדי שהגוי ייקח אלא כדי שתוכל להשאיר את זה אצלך וכיוון שאתה רוצה שזה יישאר אצלך ולכן אתה מוכר, השאלה מה אם לא היא לא רלוונטית. -
-
וגם @תם אודה אם תביא מקור למקרה שבו עסקה לא חלה, למרות שהמתחייב - א׳, מעוניין שהיא תחול, ב׳ - אמר זאת במפורש וללא עוררין בלשון
המונח ׳ליבו ולב כל אדם׳, עוסק בתנאים, הסתייגויות או תוספות, האם יש מקור לסתירה מפורשת - שגם אז נלך אחר ליבו?
וגם, מדוע כל כך וודאי אצלך שיש כאן ליבו ולב כל אדם? ברור שהיהודים מתכוונים למכירה בצורה מוחלטת [ומספיק שרק חלק כדי שלא יהא ליבו ולב כל אדם], והאם זה וודאי שהגוי - שמסבירים לו בצורה ברורה מה הכוונה ומה המטרה - בטוח במאה אחוז מתכוון לא לקנות? למה?
והאם היית מתיר אשה לשוק על סמך זה? (נניח שהגוי הגיע לבית היהודי, לקח את חמצו ונתנו לישראל אחר (לאחר הפסח), והישראל קידש בזה אשה. לדעתך היא מותרת ללא פקפוק? כי אם יש לך נערווין בזה, זה כבר לא ליבו ולב כל אדם -
ו@חיים, שמא תפרש דברך
המונח הערמה יכול להתפרש בשני מובנים:
א׳ - הערמה על איסור ׳בל יראה׳. התורה אמרה ׳בל יראה לך חמץ בכל גבולך׳, וכוונתה לחמץ שעומד לך. אז נכון שבמישור ההלכתי הפורמלי הכוונה דבר שעומד לך במובן המשפטי, אבל כל דבר שהוא בוודאות יהיה שלך בעתיד (ונמצא ברשותך) לדעתך מתקיים בו עניין התורה
ב׳ - הערמה בהקשר של המכירה - שהמכירה לא חלה כיון ש- לא יודע -
-
@שמואל-סתיו כתב במכירת חמץ:
ו@חיים, שמא תפרש דברך
המונח הערמה יכול להתפרש בשני מובנים:
א׳ - הערמה על איסור ׳בל יראה׳. התורה אמרה ׳בל יראה לך חמץ בכל גבולך׳, וכוונתה לחמץ שעומד לך. אז נכון שבמישור ההלכתי הפורמלי הכוונה דבר שעומד לך במובן המשפטי, אבל כל דבר שהוא בוודאות יהיה שלך בעתיד (ונמצא ברשותך) לדעתך מתקיים בו עניין התורה
ב׳ - הערמה בהקשר של המכירה - שהמכירה לא חלה כיון ש- לא יודעא. לא רק שהוא וודאי יהיה שלך אלא העובדה שגם כעת הוא עומד לשימושך מכוח זה, מצוי הוא ביותר שבעת הצורך 'גונבים' מהגוי משהו שמכרו לו.
ב. שהמכירה לא חלה כיוון שהיא בנויה על כך שהגוי לא יממש את זכותו במכירה כנ"ל, רצון המוכר למכור הוא רק בגלל שהגוי לא יממש את זכותו וזאת דרך להשאיר אצלו (היהודי) את החמץ בפסח. -
@שמואל-סתיו כתב במכירת חמץ:
האם יש פוסק, שכשיגיע לפניו יהודי שמצא בביתו חמץ בפסח, יאסור עליו לשרפו כיוון ששייך לגוי
למה לא?
בוודאי שאסור לו משום גזל (אם כלל את זה בשטר המכירה)
אנשים מוכרים דברים שהם היו שורפים אותם בלי זהשמעתי סיפור שהרבה הורו לו שוודאי ישרוף. תשאל אותם למה
@שמואל-סתיו כתב במכירת חמץ:
עי' נדרים מח. "כל מתנה שאם הקדישה אינה מקודשת אינה מתנה"
ועי' תוספתא פסחים ב יב ויג. תשובות גאוני מזרח ומערב קי בשם רב עמרם, רשב"א בתשובה א ע, ריטבא פסחים כא א, טור ב"י וב"ח שוע ואחרו' תמח ב וגשמא תפרש שיחתך
מה אתה מביא מכל מקורבכל המקורות (חוץ מנדרים) מבואר שלמכירת חמץ יש הגבלות, כמו לעשות את זה בדרך שלא תקבע לשנים רבות, או למסור את החמץ או המפתח לגוי
וזה בעצם גם מקור לכך שיכול להיות עסקה מפורשת שלא חלה.
כשיש עסקה, שלא ישלמו עליה לעולם כמסתבר מתוכה עצמה, ולקונה לא יהיה שום רווח או שליטה על החפץ, מצטרפים פה מידי הרבה דברים בשביל לראות את זה כמשמעותי -
בעלות זה לא מילה ריקה, יש מאחוריה תוכן, והוא, שהחפץ עומד אלי, וזה מתבטא א. בשליטתי, ב. ברווח וההפסד שיהיו שלי - אחריות בלשון חזל.
אם נתייחס לבעלות כצבע, למשל אדום, שצובע את החפץ, יש מקרים שמבחינת תוכן הבעלות צבע החפץ יהיה אדום בוהק, ולפעמים ורוד חלש. אבל מ"מ יש כללים והגדרות - פורמליות, שכל חפץ שצבוע באיזשהוא אדמימות, נחשב עם בעלות.
כשרק עם זכוכית מגדלת רואים זהרורי אדמימות, כשהחפץ בשליטתי ובאחריותי רק באחוז אפסי, הבעלות בטלה ברוב, וגם פורמלית אין אותה.
כל צבע שבני אדם לא רואים בעין בלתי מזוינת, או במקרה שלנו בעין לא משפטית פילוסופית, נחשב ללא קיים. -
חשבתי על משל יפה לעניין, והוא מעביר את הדיון למקום שונה, אף שלא סותר את הטענה הקודמת, וגם עדיין נצרך לה
מצאנו הרבה ממלכות שהמדינה כולה הייתה שייכת למלך מבחינה חוקית, האם בהם מותר להשאיר החמץ בפסח אצל היהודי כיוון שהחמץ שייך למלך הגוי?
שם מובן לכולם שבעלות המלך היא לא סותרת לכך שיש בעלות לכאו"א, בעלות המלך היא עליונה ובעלות כאו"א היא מתחתיה, ואפשר לנסח שבעלות כאו"א בסקלה של "שלו/ברשותו", היא בעלות יותר בצד של "ברשותו", יותר עכשווית, ובעלות המלך היא יותר בצד "שלו" יותר רחוקה ועקרונית.
אבל באמת אותו דבר הוא במכירת חמץ, לכולם ברור שאם ישאלו את בית המשפט האם מותר ליהודי להזיז את החמץ בפסח ולהחליט החלטות לגביו, יותר לו, ואף הגוי יתן לו בשמחה, ומעצם המצב מוגדר שהיהודי הוא גם בעלים, והמכירה לגוי היא עקרונית בלבד.
