אורח חיים סימן א
-
בע"ה, סימן א
**השכמת הבוקרא] יתגבר כארי**
שו"ע א א: יתגבר כארי לעמד בבוקר, לעבודת בוראו. ובמשנה הלשון הוא: וגבור כארי, לעשות רצון אביך שבשמים.
וחילוקי הלשון נזקרים, בפתיחת הטור: יהודה בן תימא אומר, הוי עז כנמר וקל כנשר ורץ כצבי וגבור כארי לעשות רצון אביך שבשמים. פרט ארבעה דברים בעבודת הבורא יתברך.
פתח בעשיית רצון וסיים בעבודה, פתח ב'אביך' וסיים 'הבורא' .
ואכן שני דרכים הם בעמידה והליכה לפני ה', במשנה לשעתה מכוונת הגבורה 'לעשות רצון אביך שבשמים' ובטור לשעתו מכוונת היא 'לעבודת הבורא'.
והחכם בעיניו בראשו, להתבונן בדרכיו ולחשב מעשיו, אם לקיים המשנה כפשוטה ולהתגבר כארי לעמד בבקר 'לעשות רצון אביך שבשמים', וכחפץ הבן באהבתו, לעשות כל הנרצה לפני אביו. או לקבל עצת בעל הטורים 'לעמוד בבקר לעבודת בוראו'. וכדפי' המשנ"ב על שם הכתוב, כֹּל הַנִּקְרָא בִשְׁמִי וְלִכְבוֹדִי בְּרָאתִיו יְצַרְתִּיו אַף עֲשִׂיתִיו. וראה הערה .
וראה עוד להלן (סק"ד).
ב] בהגה
שֶׁיְּהֵא הוּא מְעוֹרֵר הַשַּׁחַר. הגה: וְעַל כָּל פָּנִים לֹא יְאַחֵר זְמַן הַתְּפִלָּה שֶׁהַצִּבּוּר מִתְפַּלְּלִין.
הגהות הרמ"א כמיתוק לחסדים של השו"ע (הגה בגי' אהבה), 'ועכ"פ לא יאחר...'.ג] שיהא הוא מעורר השחר.
העצה היא שתהא מעורר מרצונך את השחר, שתהיה קורא אליו שיבוא.
והוא עצה כללית, שתזמן לעצמך עלילות. שתקרא אתה אל החיים, ולא שתיקרא אליהם.
ובזאת אתה הולך לפני ה', ולא ככתוב אצל יוצאי מצרים ויסע משה את העם.
והוא העניין הנסמך: הליכה לפני האלהים.ד] הליכה לפני האלהים
הגה: שִׁוִּיתִי ה' לְנֶגְדִּי תָמִיד הוּא כְּלָל גָּדוֹל בַּתּוֹרָה וּבְמַעֲלוֹת הַצַּדִּיקִים אֲשֶׁר הוֹלְכִים לִפְנֵי הָאֱלֹהִים וגו' וּבְשָׁכְבּוֹ עַל מִשְׁכָּבוֹ יֵדַע לִפְנֵי מִי הוּא שׁוֹכֵב, וּמִיָּד כְּשֶׁיֵּעוֹר מִשְּׁנָתוֹ יָקוּם בִּזְרִיזוּת לַעֲבוֹדַת בּוֹרְאוֹ יִתְעַלֶּה וְיִתְרוֹמֵם.
כאמור, יש דרך ויש דרך הדרך.
דרך ראשונה, זו דרך אל היעד, ודרך אחרונה זה היעד עצמו, כמו לך לך הראשון אצל אברהם, שהוא מצד יראה וסור מרע, ולך לך אחרון של אברהם, שהוא מצד אהבה ועשיית הטוב. וכמו כן בשיננא א נתבאר הגמ' בקידושין דף ב בהא דאיכא דרך ואיכא דרך הדרך, ונתבאר לגבי האישות, שהביאה זה הדרך והקידושין זה דרך הדרך.
היעד הוא 'לעשות רצונך', לעשות מרצוני את אשר נרצה לפניך, תרגום רצון רעוא, ל' רעות וידידות. ואהבת לרעך כמוך.
והוא יסוד גדול השגור על פיהם של עמך ישראל, כי עיקרה של היהדות והמחויבות שבתורה, זה "לעשות רצון ה'", והרי זו תת-נביאות בהבנת סודותיה של תורה, שכל המצוות הן התפרטות של הדברות היוצאות מהרצון העולה לפניו.ה] אופן העמידה לפני הוי' אלהינו
כִּי אֵין יְשִׁיבַת הָאָדָם וּתְנוּעוֹתָיו וַעֲסָקָיו וְהוּא לְבַדּוֹ בְּבֵיתוֹ כִּישִׁיבָתוֹ וּתְנוּעוֹתָיו וַעֲסָקָיו וְהוּא לִפְנֵי מֶלֶךְ גָּדוֹל, וְלֹא דִּבּוּרוֹ וְהַרְחָבַת פִּיו כִּרְצוֹנוֹ וְהוּא עִם אַנְשֵׁי בֵּיתוֹ וּקְרוֹבָיו כְּדִבּוּרוֹ בְּמוֹשַׁב הַמֶּלֶךְ, כָּל שֶׁכֵּן כְּשֶׁיָּשִׂים הָאָדָם אֶל לִבּוֹ שֶׁהַמֶּלֶךְ הַגָּדוֹל הָקָּבָּ''ה אֲשֶׁר מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ עוֹמֵד עָלָיו וְרוֹאֶה בְּמַעֲשָׂיו, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: אִם יִסָּתֵר אִישׁ בַּמִּסְתָּרִים וַאֲנִי לֹא אֶרְאֶנּוּ נְאֻם ה', מִיָּד יַגִּיעַ אֵלָיו הַיִּרְאָה וְהַהַכְנָעָה וּפַחַד ה' יִתְבָּרַךְ וּבָשְׁתּוֹ מִמֶּנּוּ תָּמִידנשאלת השאלה, המשל הזה, שאין ישיבת אדם וכו' והוא לבדו בביתו כישיבתו וכו' לפני מלך גדול.
ולא הבנתי, מאיפה המשל הזה, מהגויים. הרי אצלנו אין הבדל, תמיד אני לפני ה'.
ואטו באמת אדם נברא לא תואם, שיש לו את הצורה הפשוטה, והוא צריך להתבייש מעצמו ולפחד ולירא כל היום.
אלא מה, ברור שעמידה זו אינה אלא בגלות, בה באמת האדם בוש בעצמו כאדם, וגעלה נפשי אתכם, כל היום הוא הפחד בושה והכנעה, אבל כאשר מתקיימת בנו הברכה של ולא תגעל נפשי אתכם, א"כ אין לנו במה להתבייש. האדם הוא מושלם על כל מה שהוא, ובאמת אנו לא רואים את עצמנו כעומדים לבני הבורא א"ס, אלא אנחנו נסיכי המלך החיים בביתו שלו, אנו בניו ושריו והוא אבינו מלכנו. -
ברוך הבא לפורום @נגוהות . דברים מתוקים ומלאים הערכה אבל נראה שהסלמת את דברי הרמ"א למקומות שלא התכוון אליהם בכלל
א. לגבי החילוק בין 'אביך' ל'בוראו':
הניסיון לייצר מחלוקת בין המשנה באבות לטור/שו"ע כאילו המשנה עוסקת ב"בחינת בן" והטור ב"בחינת עבד" הוא מבריק דרושית, אך א"א כ"כ להעמיד את זה עם הפשט. הרי המשנה באבות עצמה שאתה מצטט פותחת ב: "פרט ארבעה דברים בעבודת הבורא יתברך". כלומר, התנא של המשנה עצמה ראה ב"לעשות רצון אביך" את עצם העובדה של "עבודת הבורא", ואין כאן שתי דרכים נפרדות אלא שני פנים של אותה המציאות [ועיין שם ברע"ב]
ב. לגבי הטענה שביראת הרמ"א יש "תפיסה גלותית":
תמהתי מאוד על משפטך כאילו הרמ"א הביא משל "מהגויים" או מתוך תפיסה גלותית של "געלה נפשי אתכם" יראת הרוממות זה לא יראת העונש הרמ"א לא מבקש מהאדם להיות בדיכאון או לבטל את עצמיותו הנסיכית. המשל של "המלך" בא להגדיר את רוממות המציאות. גם נסיך ובן מלך, כשהוא עומד לפני אביו המלך בשעת מלכותו, אינו מתנהג בקלות ראש ובפריקת עול כאילו הוא לבדו בחדרו. זו אינה "בושה עצמית" של גלות, אלא תרבות של רוממות ("יראת הרוממות").
יסוד התורה והפסוקים: הכלל של "שויתי ה' לנגדי תמיד" (שמביא הרמ"א מתהילים) הוא שנפסק כפסק מוחלט בגמרא ובכל הראשונים הרמב"ם כותב את זה מפורשותבמורה נבוכים הניסיון להציג את יראת השם ובושת הרוממות כ"סימפטום גלותי" חוטא לעיקר יסוד התורה, כי דווקא בארץ ישראל ובבית המקדש – מקום גילוי השכינה – מדרגת היראה והעמידה לפני המלך היא בשיאה "למען תלמד ליראה את ה' אלהיך" לסיכום, להפוך את 'שוויתי ה' לנגדי תמיד' לסימפטום של 'תפיסה גלותית מהגויים' זו חשיבה מעניינת מאוד אבל נראה לי שגם כ שנזכה בעז"ה לבניין בית המקדש ונהיה 'נסיכים', עדיין נצטרך ללבוש מכנסיים ולעמוד באימה כשאבינו המלך נכנס לחדר