מכירת חמץ
-
בעלות זה לא מילה ריקה, יש מאחוריה תוכן, והוא, שהחפץ עומד אלי, וזה מתבטא א. בשליטתי, ב. ברווח וההפסד שיהיו שלי - אחריות בלשון חזל.
אם נתייחס לבעלות כצבע, למשל אדום, שצובע את החפץ, יש מקרים שמבחינת תוכן הבעלות צבע החפץ יהיה אדום בוהק, ולפעמים ורוד חלש. אבל מ"מ יש כללים והגדרות - פורמליות, שכל חפץ שצבוע באיזשהוא אדמימות, נחשב עם בעלות.
כשרק עם זכוכית מגדלת רואים זהרורי אדמימות, כשהחפץ בשליטתי ובאחריותי רק באחוז אפסי, הבעלות בטלה ברוב, וגם פורמלית אין אותה.
כל צבע שבני אדם לא רואים בעין בלתי מזוינת, או במקרה שלנו בעין לא משפטית פילוסופית, נחשב ללא קיים. -
חשבתי על משל יפה לעניין, והוא מעביר את הדיון למקום שונה, אף שלא סותר את הטענה הקודמת, וגם עדיין נצרך לה
מצאנו הרבה ממלכות שהמדינה כולה הייתה שייכת למלך מבחינה חוקית, האם בהם מותר להשאיר החמץ בפסח אצל היהודי כיוון שהחמץ שייך למלך הגוי?
שם מובן לכולם שבעלות המלך היא לא סותרת לכך שיש בעלות לכאו"א, בעלות המלך היא עליונה ובעלות כאו"א היא מתחתיה, ואפשר לנסח שבעלות כאו"א בסקלה של "שלו/ברשותו", היא בעלות יותר בצד של "ברשותו", יותר עכשווית, ובעלות המלך היא יותר בצד "שלו" יותר רחוקה ועקרונית.
אבל באמת אותו דבר הוא במכירת חמץ, לכולם ברור שאם ישאלו את בית המשפט האם מותר ליהודי להזיז את החמץ בפסח ולהחליט החלטות לגביו, יותר לו, ואף הגוי יתן לו בשמחה, ומעצם המצב מוגדר שהיהודי הוא גם בעלים, והמכירה לגוי היא עקרונית בלבד. -
חשבתי על משל יפה לעניין, והוא מעביר את הדיון למקום שונה, אף שלא סותר את הטענה הקודמת, וגם עדיין נצרך לה
מצאנו הרבה ממלכות שהמדינה כולה הייתה שייכת למלך מבחינה חוקית, האם בהם מותר להשאיר החמץ בפסח אצל היהודי כיוון שהחמץ שייך למלך הגוי?
שם מובן לכולם שבעלות המלך היא לא סותרת לכך שיש בעלות לכאו"א, בעלות המלך היא עליונה ובעלות כאו"א היא מתחתיה, ואפשר לנסח שבעלות כאו"א בסקלה של "שלו/ברשותו", היא בעלות יותר בצד של "ברשותו", יותר עכשווית, ובעלות המלך היא יותר בצד "שלו" יותר רחוקה ועקרונית.
אבל באמת אותו דבר הוא במכירת חמץ, לכולם ברור שאם ישאלו את בית המשפט האם מותר ליהודי להזיז את החמץ בפסח ולהחליט החלטות לגביו, יותר לו, ואף הגוי יתן לו בשמחה, ומעצם המצב מוגדר שהיהודי הוא גם בעלים, והמכירה לגוי היא עקרונית בלבד.תוכל לדון מה מעמדו של חוק שלא הופעל ולא יופעל לעולם
-
@תם
יעויין שם שהגמ' מקשה מה החילוק בין מתנת בית חורון ל'קני ע"מ להקנות' [הקונה מקנה את הסודר למקנה רק בשביל שהוא יוכל להקנות תמורתו ומיד לאחר הקנין הסודר חוזר אליו], ומתרצת הגמ' 'התם סעודתו מוכחת עליו' ומבאר הר"ן: שבבית חורון כל העניין של המקנה זה שאביו יאכל מהסעודה שלו ולא של אדם אחר ונמצא שהמציאות סותרת את כל הרעיון של המכירה בעצם, אבל בקני ע"מ להקנות הקונה מעוניין שהמקנה יקנה כדי שיוכל להקנות לו. לפי"ז במכירת חמץ אין חשש הערמה כלל כי אין סתירה מהמציאות לכך שהגוי יהיה הבעלים על החמץ, [לגבי לשרוף ידוע בשם החזו"א להתיר או משום שאין איסור להזיק גוי או משום שהוא לא מקפיד. ועכ"פ זה לא סתירה בעצם למכירה כי שייך שאדם יסכים לשני לשרוף את החמץ גם אם הוא עצמו לא מסכים].
אמנם לפירוש השני בר"ן שם יש חשש אך הר"ן הקשה ע"ז קושיא חזקה. צריך לבדוק בפוסקים.
גם לתירוץ השני בגמ' יוצא שהערמה זה רק חומרא במודר הנאה. וצ"ב מדברי הפוסקים שדנו מצד הערמה.
למעשה השאילה צריכה אולי להיות, מה ההבדל בין מכירת חמץ והיתר עיסקא שהתקבלו בעם ישראל להיתר המכירה בשביעית שלא התקבל כ"כ.
