רצון ה׳
-
כן. ידיעה - נתון עובדתי, אדם פשוט יודע עצם הקיום לא פעולת הרישום.
פעולת הרישום - למידה. הנרשם - ידיעה.
אחד מהכלים שלנו ללמוד זה המפגש, אבל אלו כלי למידה זאת לא הידיעה בעצמה. ואפילו לא הלמידה זה הכלי שבו תכונת הלמידה משתמשת.
(וחוץ מזה יש הבדל בין המפגש לבין התחושה/רגש של המפגש.) -
כשמסבירים מילה, לא עושים זאת על ידי שימוש במילה עצמה.
(משום מה אתה חוזר כל הזמן ומקשר בין תחושה לרגש אע"פ שסיכמנו שזה לא קשור)
אתה לא מסכים עם כך ש - ידיעה=מפגש=תחושה.
אני טוען שלו יצויר ישות פשוטה, היא לא תוכל לדעת, כי היא תמיד תישאר היא ללא מידע הרשום בה.
ובעצם המידע הוא חיצוני ליודע, והוא פוגש בו, וחש בו בשעת המפגש ולכן יודעו. -
א. אם המידע הוא חיצוני, חייבים פגישה, והכרה=תחושה של המידע בו נפגשים, כדי לדעת אותו
ב. מה שאצל ה' הידיעה היא לא חיצונית, לא הכוונה שהוא יודע את עצמו כפשוטו, כי א"כ אתה בעצם אומר שיש רק אותו ואנחנו אשליה - הדעה המפורסמת וחסרת הפשר.
אלא הכוונה לכאו' היא כמו שכתבתי בפוסט 27, שהוא לא צריך רישום של המידע אצלו, כיון שהוא פוגש בכל כל הזמן. אבל המידע הוא חיצוני לו. -
החלק בהכרה או בתחושה האנושית שמעורר את החש, וודאי אין אצל ה', אשר לא ינום ולא יישן, אבל החלק שמכיר בדבר בו נפגשים, ודאי יש אצל ה'.
ובזה ההבדל בין הכרה לתחושה הוא הבדל של מילים ולא של תוכן, ההכרה שאתה מחלק מתחושה, ושכולנו מחלקים בדרך כלל מתחושה, היא הכרה של מידע יבש, שאנו לא יודעים אלא מה קרה, ולא פגשנו בו, מידע בו פגשנו הוא תחושה ו"חוויה"=ידיעה בלשון המקרא
אם ה' מכיר בכל דבר מחמת שהוא האלוקים הכח והמניע של הכל, ממילא הוא לא מכיר את הכל מבחוץ, הכרה יבשה, אלא פוגש בכל דבר וחווה "יודע" אותו, אלא שהוא לא מתעורר ממנו ולא מאבד אנרגיה אליו, כיון שהוא אין סופי