לעבור בד' אמותיו של המתפלל לאחר סיום תפילת הציבור
-
ל@תם :ההסבר על "התפשטות הגשמיות" הוא רעיון יפה, אך הלכתית הוא הופך את הגדרים לפסיכולוגיה. שתי הוכחות שזה דין במרחב ולא רק שאלה של ריכוז: א) דין סומא: המגן אברהם (סימן ק"ב) אוסר לעבור לפניו למרות שאינו רואה. מוכח שהאיסור קיים גם כשאין הפרעה ויזואלית ל"עולם הרוחני". ב): אם הכל תלוי בניתוק מהגשמיות, הרי שלפני חסידים עליונים היה מותר לעבור וודאי ואפילו יעבור לפניהם פיל הם לא יראו כי הם "לא פה". להיפך, דווקא בהם שכינה שורה יותר. הגרשז"א פשוט מגדיר שזכות היחיד להחיל "שם תפילה" על המרחב הציבורי פוקעת כשהציבור מסיים, ומאז הוא נחשב כמי שמתפלל במעבר שדינו "בא בגבולו".
-
כבר כתבתי שבהרבה אחרונים לא נראה כן בביאור הטעם ש"שכינה כנגדו"
בפשטות בזמן חז"ל "החסידים העליונים" לא עצמו עינים אלא פתחום, כפשטות הסוגיא ביבמות קה ב האם המתפלל צריך לתת עיניו למטה או למעלה, ולא נקטו פניו.
התפשטות הגשמיות נעשתה מאז שהעולם הגשמי לא ביטא את שם ה' כמתבטא בנושאים רבים אחרים -
-
ל@אספ ול@תם :
יישר כוח על שימת הלב, אך דייקתם בדברי המג"א (ס"ק ו') בדיוק את ההיפך מכוונתו. המג"א שם דן בהרחבת האיסור מעבר לד"א, ושם אכן התנאי הוא ראייה. אבל בתוך ד"א - האיסור מוחלט. עיין בפמ"ג (אשל אברהם ס"ק ו') שמפרש את דברי המג"א שהבאת בלשון זה: "ואפילו סומא או בלילה או עוצם עיניו – בתוך ד' אמות אסור". לשון המג"א (ס"ק ו') שציטטת: "דכל שרואה אותו אסור דמתבטל כוונתו...". המילים "כל שרואה" באות להוסיף איסור גם בריחוק רב, ולא למעט בתוך ד"א. לסיכום: בתוך ד"א יש "דין מקום" אובייקטיבי של שכינה שאינו תלוי בראייה או ב"עולם הרוחני" של המתפלל. החידוש של הגרשז"א הוא רק שזכות היחיד להפקיע את המרחב הזה פוקעת עם סיום תפילת הציבור. -
שמעתי כן מפוסק חשוב בן זמננו (אשמח גם למקור מהגרש"ז כמובן), ועיקר ההיתר כמדומה בנוי על מה שאין לו רשות עוד לעכב הציבור ודמי למתפלל במעבר
-
לכאו' ברור שכוונת הגרש"ז כמו שכתבו זה מדין בא בגבולו שאין לו רשות לזה.
[ולא מדין שבסיום תפילת הציבור פקע שם התפילה מהמקום.]
אלא שיש לעיין במה שהעיר @מנחם שלכאו' ברוב בתי המדרש ובתי הכנסת בימינו יש זכות למתפלל להמשיך בתפילתו עוד איזה זמן כל שהוא. וכל מה שאין זכות זה לתקוע את המרחב. ויש לדון הרבה אי גם בזה יש את הדין של בא בגבולו. ולע כן לגבי מעבר, מי שאינו מתפלל במעבר אלא לפניו.
יש נידון נוסף אי שייך הפרעת כוונה. מה שעוצם עיניו לכאו' אין לזה משמעות. צורת התפילה המבוארת בפוסקים אי בעצמת עניים, ובכ"ז דנו על הפרעה למתפלל.
רק ילע במה שהעירו השמתפלל מופרע ממה שאנשים מחכים בגללו, [ונ"מ למתי נחשב שנגמרה התפילה] וילע שאילו היו מחכים בכבוד הראוי, ובהרגשה הנכונה, לא היה מופרע בזה כוונתו. -
@אומר-דרשני כתב בלעבור בד' אמותיו של המתפלל לאחר סיום תפילת הציבור:
רק ילע במה שהעירו השמתפלל מופרע ממה שאנשים מחכים בגללו
נראה דקשה לדון מצד זה דהרי הוא דבר חיצוני וכל מה שאסרו הוא מצד דהעובר מפריע למתפלל ובמה שמחכה אינו מפריע למתפלל אלא המתפלל חושש מעצמו
ובפשטות אינו יכול להתיר את ההפרעה של לעבור לפניו