ברשותכם, אבקש לחדד ולסכם את עיקר הנקודה שעולה מהדיון המרתק הזה:
ראשית יש להבחין בין שלב הידיעה והקנייה הבסיסית (שמטרתה אכן לדעת את ההלכה למעשה) לבין שלב הבגרות וההגייה ("ודברת בם", וכדברי הרמב"ם שמי שגדל בחכמה פונה כולה לגמרא) – היא המפתח. מצוות לימוד תורה אינה מקשה אחת בכל שלבי החיים. וכהבחנתו המדויקת שהעלה @תם.
לכן, הטענה שלי אינה שאין חשיבות לידיעת ההלכה – חלילה. ברור שצריך לדעת פסיקה. אבל הטענה היא שבעולם הישיבות של היום, המוקד של "סדר א'" אינו מכוון להוצאת פסק הלכה שולחני, אלא למה שנקרא "עסק התורה" – אותה דביקות שכלית ורוחנית בחכמתו של הקב"ה דרך המשא ומתן התלמודי.
בנוסף, גם אם נתווכח על ההגדרה המדויקת אצל הרמב"ם האם זו חובת הלכה פורמלית או רובד רעיוני עמוק (כפי שהודה @אנוכי), השורה התחתונה ברורה: עיסוק התורה העיוני אינו רק "פרוזדור" טכני שנועד לוודא שאתה לא שוכח איזה סעיף בשולחן ערוך, אלא הוא המטרה עצמה – מפגש חי בין השכל האנושי לתורה, שבו הלומד מתדבק בבורא דרך חכמתו, וכמבואר.