הדיון כאן נוגע בשאלה האם שלטון שאינו פועל מכוח בית דין מוסמך להרוג מחבלים. נראה שיש להבחין בין 'משפט התורה' הרגיל לבין 'משפט המלך' שנועד לתיקון העולם.
הרמב"ם (הלכות מלכים ג, י) כותב:
"כל ההורג נפשות שלא בראיה ברורה, או בלא התראה... יש למלך רשות להרגו ולתקן העולם כפי מה שהשעה צריכה; והוא הורג רבים ביום אחד, ותולה ומניחן ימים רבים, להטיל אימה ולשבר יד רשעי העולם."
מכאן עולים שני יסודות:
סמכות הריבון: סמכות הענישה של המלכות (הממשלה בימינו) אינה יונקת מדיני הראיות של סנהדרין, אלא מהצורך הפונקציונלי במיגור הרשע והשלטת סדר.
הגדרת 'מנוטרל': אם השארת המחבל בחיים מהווה תמריץ לטרור או בסיס לסחיטה עתידית (עסקאות שחרור), הרי שהריגתו אינה 'נקמה' אלא כלי הרתעתי מלחמתי. במלחמה, המטרה היא "לשבר יד רשעי העולם" כהגדרת הרמב"ם, והיא לא פוקעת ברגע הנטרול הפיזי אם האיום הכללי עודנו קיים.
לכן נראה כי חוק עונש מוות הינו מימוש של חובת הריבון להגנה על הכלל, ויש בו בהחלט משום שמחה על ביעור הרע מהעולם.
