הפשטות במשנה שהקורא בספרים החיצוניים, זה מי שקורא בהם כאילו הם חלק מכתבי הקודש. וכמו שיטת הכתות הפורושות. (ויל"ע אם זה נכנס בדברי התל' בסנה').
ובאמת עיקר הבעיה בבן סירא שזה שיש לך רעיונות זה נחמד אבל אסור להפוך את זה כאילו זה בדיוק התורה, אלא רק כהסבר חיצוני.
ולכאו' ת"ח שמציג את שיטתו כאילו רק היא התורה, וכל מי שסוטה ממנה הרי הוא אפיקורס הוא בכלל ספרים חיצונים.

@אומר-דרשני כתב בלעבור בד' אמותיו של המתפלל לאחר סיום תפילת הציבור:

רק ילע במה שהעירו השמתפלל מופרע ממה שאנשים מחכים בגללו

נראה דקשה לדון מצד זה דהרי הוא דבר חיצוני וכל מה שאסרו הוא מצד דהעובר מפריע למתפלל ובמה שמחכה אינו מפריע למתפלל אלא המתפלל חושש מעצמו
ובפשטות אינו יכול להתיר את ההפרעה של לעבור לפניו

מסברא נראה שחזירים הם בהמה דקה, וצ"ע, ויש לעיין בדין מכירתו לנכרי

וכמובן לא לשכוח את מחברת מנחם [והשגות דונש ותשובות ר"ת]

הגמ' במסכת עירובין ד. ובסוכה ו. מביאה בריתא שמסמיכה את השיעורים הנמדדים בפירות שבעת המינים על מקרא, ואח"כ מפרשת ש"שיעורין" הן הלכה למשה מסיני

עוד נקודה מענינת שאף פעם לא שמתי לב איליה
ידעתם שיש מושג תשלומין בק״ש? אנוכי לא שמעתיה בלתי היום,

(ז) אם לא קראה ביום י"א שיש לה תשלומין בערבית וכן אם לא קרא ק"ש בערבית יש לה תשלומין ביום ויש חולקים:

ובמשנ״ב:

שיש לה תשלומין - אין הכונה שיצא בזה ידי ק"ש מאחר שכבר עבר זמנה ואינו אלא כקורא בתורה רק שלכתחילה צריך להשלימה כמו תפילה ע"כ מיבעי ליה לאקדומי חובת שעתא ברישא ותיכף אחר מעריב יקרא עוד שמע בשביל זה הפעם שחיסר אם בשוגג חיסרה כמו שנתבאר לקמן בסימן ק"ח:

@אלחנן-דוד-קרויזר כתב ב"וישם בלבנו אהבתו ויראתו", היתכן?, הלא הכל בידי שמים חוץ מיר"ש.:

חזו"א. לא?

כן, עיין בקישור שהבאתי.

העומר הוא קרבן ביכורים וראשית, וענין קדושת הראשית והבכור בתורה הוא שכל הבא אחריו הוא המשך לו
ממילא פשוט שימי הקציר קרויים עומר על שם ראשיתם

פעם רועים חיללו בחלילם
ומצד שני זה היה מעט ורק למנגנים עצמם

@מלכת-שבא

לדעתו של פליקס? טעות.
כשם שטעו בזיהוי עופות או שרצים המוזכרים בפרשת שמיני.

לדעתו של כסלו המסורת הזו מייצגת ידיעות אמיתיות.

@אספ כתב בתשלום נזק כשהחפץ הניזק איבד משוויו או את צורך שימושיו:

@שרגי-שהם
מה שהבאתם מהסוגיא דהני שקולאי אינו דומה כ״כ לנידון. שם מדובר שלאותו חפץ יש שני שוויויות, יש שווי של יום השוק ויש את השווי הרגיל, והנידון שם הוא לפי איזה שווי יש לשום את החפץ ולחייב תשלום לפי״ז.
אך בנידו״ד מדובר שכעת אין לחפץ שווי והנידון הוא האם יש חיוב להשלים את חסרון החפץ אף שכעת אין לו שום שוויות.
ובכל אופן עיקר הנידון הוא כשאין לניזק עוד צורך בשימושי החפץ, ובזה יש לדון האם חיוב התשלום הוא על עצם חסרון החפץ ויש חיוב להשלימו גם אם אין מה להשתמש בו כעת, או שגדר החיוב הוא להשיב את ההשתמשות הנפסדת וא״כ כיון שכעת אין הפסד שימוש כיון שאין צורך עוד בשימוש החפץ אזי אין הניזק מחויב בתשלומי נזקו

ההנחה לפיה שני תשלומים קיימים היא הסיבה לפסק מסויים של הראשונים פחות נראית.
יותר נראה שיש כאן שאלה עקרונית:
לפי איזה שלב משלמים, האם לפי זמן הנזק, או לפי זמן התשלום.

זו בהחלט גישה קיימת, יש אחרים שאומרים אחרת
אני לא בדקתי

התברר לי שהרב @תם צודק

גם אם הבעיה היא שמא ימחוק, יכול להיות מותר במחשבה, כי אפשר לאסור רק מעשים
יל"ד גם לאוסרים מכתבים, שספר לא מתחלף בשטר, כעין סברת הגמ' (קמט.) שכותל לא מתחלף בשטר

אילו היה בעל ההגדה כותב "ביום זה יצאנו לפני כך וכך שנים", היינו הופכים את הסדר לטקס זיכרון היסטורי. אבל חז"ל קבעו: "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא" ההגדה לא אומרת "היום יצאנו" בלשון עבר, כי היא רוצה שנחיה בלשון הווה. המילים "עבדים היינו... ויוציאנו" בלי תאריך ובלי "היום הזה", הופכות את היציאה לאירוע נצחי שקורה עכשיו, ברגע זה, סביב השולחן. הראיה היא שאנו אומרים "ואילו לא הוציא... הרי אנו ובנינו משועבדים" – כלומר, אנחנו עדיין בתוך התהליך לכן הרמב"ם בהלכותיו, כפוסק, חייב להגדיר את זמן המצווה (בלילה הזה), אבל בעל ההגדה כ"מביים" של החוויה, משמיט את היום כדי שלא נרגיש שאנחנו חוגגים אירוע מהעבר, אלא יוצאים ממצרים בעצמנו ברגע זה ממש.

@תם עד כמה שהפח עומד להתפנות מצד עצמו קשה להגדיר שהמצב הנתון בתוך הפח מוגדר כך.

אני לא בטוח שאני מבין את הריטב"א ואני לא מונח בסוגייא אבל הוא מדבר על מקרה שהריבית באה על ידי מכר לא שיש מלוה שמלוה כסף נפרד אפשר לנהל דיון על 'ירדה תורה לסוף דעתם' אבל זה קצת נושא אחר.