ישנם המון דינים שהם מוגדרים בהלכה כמנהגים ולא כדין דרבנן (כגון המתנה בין בשר לחלב 6 שעות וכדו') ואפ' שניתן לומר ששייך בהם טעם תקנה כפי שמובא בפוסקים שם החששות שלכן נהגו להמתין
ומקומות שלא נהגו לא חייבו אותם לנהוג כן מחמת "הסבירות שאולי היו מתקנים תקנה כזו" (ואל תאמר שראיה מזה שלא תקנו שהרי הרבה תקנות היו במהלך כל מיני שלבים ובתחילה חלקם לא היו ואפ"ה אחכ תקנו אותם אפ' שלא היו שינויים במציאות
עכ"פ מוכח מזה שלא שייך חיוב או הנחיה לנהוג בדין שבהסתברות חזל היו מתקנים אותו (כמובן יש דברים שהשכל הישר מחייב לקיים אותם גם בלא תקנה וכעין כל חיובי שותפים כך הכלל מחוייב זה לזה ואכמל בזה)

@שרגי-שהם כדאי לדעתי שתעבוד קצת לסדר את הדברים שהבאת ממקום אחר, לא ברור על מה נסוב כל קטע, ככלל אני חושב שכדאי להעתיק את הקטע על בר כוכב לנושא חדש, ל

לכאו' אי"ז מעשה מצווה חשוב.
כאשר אדם נותן צדקה לעני זהו חלק טבעי בחיים, (וזו מטרת המצווה שתחיה חיים טבעים ע"פ התורה והמצוות) אין כאן מצווה שוברת שגרה, וע"כ אין עליה ברכה.

@יושב-אוהלים
שאלתך חדה, אך התשובה עליה פשוטה ונובעת בדיוק מההבחנה שהצגנו:

יש הבדל עצום בין הבנה ועיבוד שכלי (אפילו אם לאחר מכן אינם נחרטים בזיכרון לטווח ארוך) לבין קריאה טכנית בלבד.

כאשר אדם יושב, מעמיק, מפלפל, מבין את הסוגיה ומנסה לרדת לעומק דעת התורה – גם אם מסיבות שונות (שכחה, קוצר זמן או מוגבלות אנושית) הדברים אינם נשארים חקוקים בזיכרונו לצמיתות – הוא ביצע פעולה של "לימוד והבנה". עצם העיבוד השכלי, הניסיון לפצח את הסוגיה וההתחברות לחכמת התורה באותו רגע הם עצמם קניין התורה והדביקות. המעשה הזה שונה בתכלית מהשוואתך לקריאה בעלמא שאין בה עיבוד שכלי.

ולמען האמת, איני יורד ממש לעומק דעתך: אם ההגדרה של לימוד הוא לעצם הלימוד עצמו - הדבקות שכלית בחכמה האלוקית (כמבואר בכמה וכמה ראשונים, וכנ"ל) - שאלתך אינה במקומה: אכן, אחד היורד לעומק התורה וחכמה מקיים מצוות לימוד תורה בכל רגע ורגע, גם אם לא יזכור רגע לאחר מכן דבר ממה שלמד (ואיני נכנס כאן בעניין זה של 'ידיעת התורה' שהיא כנראה מצווה בפני עצמה שאינה קשורה למצוות לימוד תורה); לעומתו הקורא בעלמא אינו 'לומד' ואינו יורד לעומקה של החכמה האלוקית, בוודאי שאינו אלא כקוף בעלמא.

הקושיא שלך נובעת מכך אתה ממשיך למדוד את הלימוד במשקפיים של 'תוצאה תועלתנית' (כמבואר: מהו הרווח או הידע שנשאר לי מעיקר הלימוד). ברגע שמבינים שמטרת הלימוד היא התהליך השכלי-רוחני של ההתחברות לתורה (לימוד לשם הלימוד), השאלה "האם זכרים זאת אחר כך?" מאבדת את מרכזיותה. העיקר הוא עצם ההתייגעות וההפעלה של השכל בתוך עולמה של תורה.

@מלכת-שבא כתב בתפילת הקב״ה ומה ניתן ללמוד ממנה על תפילה,:

מאוד לא נראה בנוסח התפילה שזה כך, התפילה גם בכל המקורות מוזכרת כבקשה של צרכים

ודאי שצורת התפילה היא בקשת רחמים על הצרכים, אין שום דרך אחרת להתפלל. הדרך לבן אנוש להתחבר לאלוהיו בתקשורת איתו היא ע"י הבעת נזקקות
ודבריי לא מבעיא לד' רמב"ם שלומד מקרא דלעבדו בכל לבבכם וחזי' שזה חלק מהותי בעבודת ה' עד שנקרא בסתמא לעבדו, וודאי מורה זה על חשיבות התפילה כדרך להתקשר באל ולא ככלי להשגת צרכים. ואף לרמב"ן ייתכן לומר כן (תלוי איך לומדים את הרמב"ן, אמנם יל"ד בזה, דבפס' אי' "והרעתם בחצצרת ונזכרתם לפני יהוה אלהיכם ונושעתם מאיביכם" וחזי' קשר הדוק בין התפילה לישועה)
אבל כיון שעינינו רואות שתפילה לא תמיד מתקבלת, לדעתי זה די מקטין דבר גדול כמו תפילה לומר שכל מהותה הוא תוצאת תקבול שפעמים בא ופעמים לא. ותשובות משונות בענין זה לא הניחו את דעתי (שמקבלים דברים אחרים וכיו"ב), וייתכן שזה המכוון במאמר הזוהר שהובא כאן בפורום שתפילה פועלת בכל העולמות, שהרי האדם עצמו גדל והשתנה על ידה.

@יהודי-חושב

המחויבות בתורה היא יען כי אמת אמת
ומשם מחויבתנו בקיום השבועות, באשר הנשבע מאמת את שבועותו בה' אמת
ובכלל זה השבועה שבהר סיני לקיים את התורה

ודע כי כל חכמה ואמת שבעולם
היא בכלל התורה הקודמת לעולם
שהרי בה אסתכל קב"ה וברא עלמא
בצירוף אותיותיה

ולכן כל אמת שבעולם
שורשה בדבר ה' העומד לעולם

@רפאל-ויהודה-שימל כתב במקום המקדש הטענות החדשות - הספר ״נויו של עולם״:

הטענות שלו לא מתחילות משום כיוון.
הוא מניח שהביהמ"ק נמוך ממפלס הר הבית כיום ב17 מטר, והוא מביא ראיה לכך מחללים שנמצאו במקום, בפוועל וורן שהוא היחיד שהייתה לו גישה בללתי אמצעית למקום אומר שאלו בורות חצובים באבן מתחת לסלע האם, מה שאומר שביהמ"ק שלו היה בחציבה מתחת לפני הקרקע. (הוא מתעלם מכך).
כמו"כ יש אצלו סלע שבולט באמצע העזרה.
זה לא מסתדר עם פתחי הכניסה ששניהם גבוהים ממנו.
ועוד

אם זה נכון אז יש בעייה הרבה יותר רצינית אם הטענות, אי אפשר גם לומר שאבן השתיה זה לא סלע האם של ההר כי כתוב אבל אבל סלע האם הוא גבוה יותר ב17 מטר, ולו מהסיבה הפשוטה שזה כבר לא שאלה של גובה פני ההר שיכולה להשתנות 17 מטר סלע אולי יכולים לרדת אבל (כלומר אפשר להניח תיאורטית שההר היה יותר גובה) אבל לא יכולים לגבוהה.
ושמא לזאת הייתה הכוונה.

אפשר להוסיף פה לנידון דבסוכה כ"ט א' מביאה הגמ' ברייתא וז"ל "וְאֵין לְךָ כׇּל אוּמָּה וְאוּמָּהּ שֶׁלּוֹקָה, שֶׁאֵין אֱלֹהֶיהָ לוֹקֶה עִמָּהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּבְכׇל אֱלֹהֵי מִצְרַיִם אֶעֱשֶׂה שְׁפָטִים״"
ופירש רש"י "אלהיה - שרה המליץ בעדה כגון סמאל שהיה שר של עשו:"
ולבאר מקום זה ביחס לשאר המקורות נראה דהוא לשון כוח עקרוני כלומר דלכל אומה יש את הכוח העקרוני שלה ועוד צ"ע

שאלה מעולה.

מעניין גם להוסיף שאמירת ׳ענינו׳ היא רק כאשר יש עשרה שמתענים, משמעות הדברים שהיא אינה הזכרה על היום אלא תפילה שנאמרת מתוך התענית עצמה,

וכל זאת למראות שהתעניות הם מוקדמות מאוד וזכריה כבר מתנבא עליהן (ג׳ י״ט)

כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת: צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הַחֲמִישִׁי וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי וְצוֹם הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה לְבֵית יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה וּלְמֹעֲדִים טוֹבִים וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ

בתשעה באב כן מצינו הזכרה כלשהי בתפילה וכל זאת רק בקשת על הנחמה

א. "התנחומא" בפרשת נח [אות יט'] כבר מזכיר
ב. הגמ' ביומא [י' ע"א] ממש מרחיבה בעניין [גרממיא,קנדיא,יון,כוש וכו']
ג. עיין "אברבנאל [בראשית י'] על החלוקה ועניינה
ד. "כוזרי" [מאמר שני אות יד']
ה. ביוסיפון [פרק א'] הוא מדבר בעיקר על התיישבות בני יפת באירופה וכן בספרו ראשית [פרק ו'] הוא מפרט על כל מדינה ולמה זה קרה ולמה בחרו דווקא את מדינות אלו

צודק, לא זכרתי
אבל שם זה רק על הצדק והעוול, לא על רמה

@מלכת-שבא כתב בבין חסד לניצול:

(לי זה לא כזה פשוט שלא, יש מושג של מציל עצמו בממון חברו)

אני חושב שאפשר לחלק הרבה בין ממון חברו לבין גופו

יותר משמע דבשהיה בקרבתו יותר מקבלים את האמיתיות שאומר מצד שאכילה ושתיה זה חיבור מסוים לאדם והדברים יותר מתקבלים בצורה זו
וכך מסתבר יותר דאל"כ האייך הוא דרך דבקות ולא שייך כלל להמשך דבריו
אלא שאינו מחוור כל הצורך ואשמח לשמע דעת חברי הפורום

@אספ כתב בבחירה וכפייה:

@מלכת-שבא
נראה שלא הבנת את כוונתי, שם מבואר שב״ש לא נהגו הלכתית כשיטתם אלא כשיטת ב״ה. לא קשור לענין נהיגת כבוד.

שומע, אבל עדיין לא רלוונטי, כי הם הכירו במושג פסיקת הלכה, ולא ע״ז נסוב הדיון (למרות שאתה יכול להסב אותו כמו שאני עשיתי)

ההגדרה של מעשה כחסד, הוא כל מקום שבו השני נתרם יותר מההפסד שלך. [כשזה אינו אין כאן כלל חסד, אולם לא נמדד לפי שווי כספי, אלא לפי השימוש שלו, ולכן מאתים שקל לאדם עמיד שווים פחות מאשר אצל עני, וכשייתן לו אותם, יתקיים בזה מצוות חסד.] ולכן בכל המקרים שלעיל יש כאן מצווה וחסד.
אבל, גם לחסד יש גבולות, ואין אדם מחוייב לבזבז כל ממונו, או שעותיו לחסד, ואף שלא שמענו בזה גדרים ברורים, ממ תלוי בדעת האדם, וכל א' כפי דרגתו.
[כללו של דבר, אני לא רואה כאן שאלה חדשה יותר מכל שאלה כמה להשקיע מכספי וזמני עבור חסד, רק שכאן זה נשמע יותר טוב כי זה ממון שעדיין לא בא לידי].

@הלבלר כתב בהגרלות והימורים:

לגבי צורת ההגרלה אפשר לקנות אוטמטי וכשאתה שם מספרים לבד אתה מהמר שזה מה שיצא בעצם. במיוחד כאלה ששמים "מספרי מזל" [עפ"י ת.ז תאריך לידה וכדו']

מי שמאמין במשמעו של מספרי מזל זה בעיה של ניחוש, אבל כל בר דעת מבין שאין להם משמעות.

@הלבלר כתב בהגרלות והימורים:

זה לא עסק אלא גוף ציבורי שאתה יכול לקבוע את המדיניות שלו

מה זה משנה. הנידון הוא לאסור לקנות אצלהם כי הכסף הולך לדברים לא טובים, ועל זה אמרתי שכשאתה קונה אצל אדם [או גוף ציבורי] לא אמרוה להיות משמעות מה הוא עושה עם הכסף.

@אחד-חכם כתב בהצמדות לדבר אמת:

אנסה לבאר את הוויכוח @חיים. המחלוקת ביני לבין @יאמרו-המושלים היא בשאלה פשוטה אחת: מהו העוגן?
לשיטתי, העוגן הוא המציאות כפי שהיא. המחויבות לעובדות (מה שכיניתי 'אמת אונטולוגית') היא לא רק כלי לאמון חברתי, היא הבסיס לכל הכרה דתית או שכלית. אם המילים שלנו לא כבולות לעובדות, הן מפסיקות להיות 'שפה' והופכות ל'שיווק'. (אני לא נכנס במסגרת זו ך'אמת' פילוסופית, אלא לעובדתיות)

ההכרה הדתית שלך היא בגלל המציאות כפי שהיא מתוארת לך באופן שאתה חושב שיש כאן מקום לשקר, כאילו אם בני אדם שקרנים זה משמעותי?

לשאלת @יאמרו-המושלים, למה אני טוען שערכים הם גמישים? התשובה בגוף הדיון שלנו: ערכים הם גמישים לא כי הם לא חשובים, אלא כי הם נתונים לפרשנות אנושית.

זה לא נקרא שערכים הם גמישים אלא שיש עליהם וויכוח ואני לא מבין איך זה קשור לדיון.

כשאתה אומר ש'אמת' היא 'מה שמשרת את התכלית', אתה בעצם אומר שהאמת תלויה בשאלה מהי התכלית הנכונה. ומי מחליט מהי התכלית? האדם. אחד יגיד שהתכלית היאכך, והשני יאמר להפך. ברגע שהאמת הופכת לשרת של ה'תכלית', כל שקרן יכול לצבוע את השקר שלו בצבע של 'ערך נעלה'.

אם אתה חושב שיש ערכים משמעותיים יותר (מה שעשוי להיות נכון גם אחרי ההסבר שלך) אז עדיין אמת תהיה תלוית ערכים המחבל בעיקרון היה אמור לשקר על פי סולם הערכים שלו.

המציאות, לעומת זאת, אינה גמישה. או שהמחבל נושא נשק או שלא. ברגע שאנחנו מאפשרים לעקם את הדיווח על המציאות בשם ה'תכלית', איבדנו את הכלי היחיד שמאפשר לנו להתווכח, להסכים או לבדוק אחד את השני.

נניח שזה כך, לדעתי המציאות מדי מורכבת בשביל זה. הרב מהוויכוחים הם תלויי פרשנות והכלים שלנו לבדוק אחד את השני היא בין השאר לבדוק אם מישהו משקר. (מובן שזה לא נוגע למצב בו נהפוך את כל המציאות למשקרת בין רגע.)
אני חוזר רגע לשאלה הראשונה שלי, אתה מתכוון לומר שלכן אמת היא הערך העליון?

לסיכום הנקודה:
אמון בין-אישי הוא תוצאה, לא הסיבה. הסיבה היא שהתורה מצווה אותנו להיות אנשי אמת. איש אמת הוא לא מי שמחליט מה נכון שיקרה, אלא מי שיש לו את היושרה לתאר את מה שקרה בפועל, גם כשזה לא משרת את ה'תכלית' הפרטית שלו באותו רגע.

כאן איבדתי לגמרי מה אתה רוצה, אני לא מצליח להבין איך זה מסכם את ההודעה שלך, ואפילו כמעט מה הקשר.

@חיים כתב בפשט ודרש:

איך אתה מפרש את הנושא של הסתירות בין הפשט לדרש?

התורה ניתנה לנו לקיום ע"פ איך שהיא מתפרשת אצלנו, התורה שבכתב מביעה את הערכים האלוקיים, אך הצורה שבה אנו מיישמים את ערכים אלו בעולמינו היא על פי התפיסה הסובייקטיבית שלנו, ולמשל בפסוק "עין תחת עין" הערך הוא שהמזיק יאבד את עינו כמו שאיבד הניזק, אך חז"ל הבינו בדעתם שהצורה הנכונה ליישם ערך זה היא איבוד העין ע"י תשלום ממוני של המזיק לניזק ולכן דרשו זאת בגז"ש, וכן בפסוק "ולדבקה בו" בודאי שהערך שהפסוק מביע הוא להידבק בקב"ה עצמו, אך בשלב היישום של ערך זה חז"ל הבינו שאין זה כפשוטו שהרי "וכי אפשר לאדם להדבק בשכינה. אלא כך אמרו חכמים בפרוש מצוה זו, הדבק בחכמים ותלמידיהם" שאין זה ערך לעצמו להידבק בחכמים, אלא זו הצורה המעשית ליישם את הערך של הידבקות בשכינה.

@חיים כתב בפשט ודרש:

מה המטרה של רעיונות הדרש אם הם דעתו של הפרשן (וזו לא הפרשנות הפשוטה) אז הם רעיונות בעלמא ולמה הן צריכות דרש?

תורה שבע"פ אינה רעיונו הבלעדי של הפרשן, אלא, כמו שכתבתי, היא הצורה בה מבין הפרשן את התורה האלוקית, ותפיסה זו של הפרשן מחייבת אותו ותובעת אותו להתנהג כפי שהתורה מתקבלת אצלו.