פורום "משלי"

אם נניח שרצון הוא שינוי ברוצה, גם אם ה' רוצה תמיד, זה שינוי מעצם מציאותו, רק באופן תמידי
הדיון בזה מתאים לנושא "רצון ה׳"

@אספ כתב בדברים שחז"ל היו גוזרים עליהם - האם יש עניין לקיים גם כשאין גזירה?:

@אספ
בעצם נראה מדבריו שגם לגבי דין דאוריתא יש לדון מה המחייב, וכמו שידועה השאלה לגבי החוק הכתוב בספר החוקים לקיים את החוקים הכתובים בו.
ונראה מדבריו שהוא מאותו טעם, הכרת השכל שזהו האמת והטוב

כן אבל השאלה מה הכרת השכל שלך שהטוב הוא כי חז"ל גזרו או מספיק שהם היו גוזרים

אילו היה בעל ההגדה כותב "ביום זה יצאנו לפני כך וכך שנים", היינו הופכים את הסדר לטקס זיכרון היסטורי. אבל חז"ל קבעו: "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא" ההגדה לא אומרת "היום יצאנו" בלשון עבר, כי היא רוצה שנחיה בלשון הווה. המילים "עבדים היינו... ויוציאנו" בלי תאריך ובלי "היום הזה", הופכות את היציאה לאירוע נצחי שקורה עכשיו, ברגע זה, סביב השולחן. הראיה היא שאנו אומרים "ואילו לא הוציא... הרי אנו ובנינו משועבדים" – כלומר, אנחנו עדיין בתוך התהליך לכן הרמב"ם בהלכותיו, כפוסק, חייב להגדיר את זמן המצווה (בלילה הזה), אבל בעל ההגדה כ"מביים" של החוויה, משמיט את היום כדי שלא נרגיש שאנחנו חוגגים אירוע מהעבר, אלא יוצאים ממצרים בעצמנו ברגע זה ממש.

המצב הוא שבכניסה לרובע עד סביבות 5 בבוקר אין שום בעיה הכניסה היחידה היא משער יפו ושער ציון שאר השערים חסומים באמצע השוק יש מחסומים ששם מכניסים בקבוצות הם עובדים בראש גדול היה היום לפני הנץ סביב 300 מתפללים בגברים כל קבוצה שיוצאת הם מכניסים קבוצה יותר גדולה בשאר היום צריך לומר כתובת ברובע בשוק למטה במחסום אפשר לומר שהולכים להתפלל באהל יצחק ואז אפשר לעבור עד המחסום של הכניסה משער שכם הכותל הקטן פתוח כרגע כרגיל

@מנחם כמדומה שאף הספרדים שנוהגים לומר בבהילו בתחילת ליל הסדר כמובא ברמב"ם זכר ליציאה בחיפזון נוהגים בנוסף ג"כ להניח את האפיקומן במפית, ויש להבין מדוע מחלקים את הזכר לחיפזון בין המצה לבין האפיקומן, שלמצה די באמירת בבהילו ועבור האפיקומן בעינן מעשה ממש. ועוד י"ל כיצד ההנחה במפית מזכירה את עצם היציאה בחיפזון.

הדיון כאן נוגע בשאלה האם שלטון שאינו פועל מכוח בית דין מוסמך להרוג מחבלים. נראה שיש להבחין בין 'משפט התורה' הרגיל לבין 'משפט המלך' שנועד לתיקון העולם.
הרמב"ם (הלכות מלכים ג, י) כותב:
"כל ההורג נפשות שלא בראיה ברורה, או בלא התראה... יש למלך רשות להרגו ולתקן העולם כפי מה שהשעה צריכה; והוא הורג רבים ביום אחד, ותולה ומניחן ימים רבים, להטיל אימה ולשבר יד רשעי העולם."
מכאן עולים שני יסודות:
סמכות הריבון: סמכות הענישה של המלכות (הממשלה בימינו) אינה יונקת מדיני הראיות של סנהדרין, אלא מהצורך הפונקציונלי במיגור הרשע והשלטת סדר.
הגדרת 'מנוטרל': אם השארת המחבל בחיים מהווה תמריץ לטרור או בסיס לסחיטה עתידית (עסקאות שחרור), הרי שהריגתו אינה 'נקמה' אלא כלי הרתעתי מלחמתי. במלחמה, המטרה היא "לשבר יד רשעי העולם" כהגדרת הרמב"ם, והיא לא פוקעת ברגע הנטרול הפיזי אם האיום הכללי עודנו קיים.
לכן נראה כי חוק עונש מוות הינו מימוש של חובת הריבון להגנה על הכלל, ויש בו בהחלט משום שמחה על ביעור הרע מהעולם.

@תם עד כמה שהפח עומד להתפנות מצד עצמו קשה להגדיר שהמצב הנתון בתוך הפח מוגדר כך.

אני לא בטוח שאני מבין את הריטב"א ואני לא מונח בסוגייא אבל הוא מדבר על מקרה שהריבית באה על ידי מכר לא שיש מלוה שמלוה כסף נפרד אפשר לנהל דיון על 'ירדה תורה לסוף דעתם' אבל זה קצת נושא אחר.