פורום "משלי"

@אומר-דרשני כתב בתכלת - הסיבה שהטעם להטיל תכלת בטענת 'אם לא יועיל לא יזיק' אינו שייך:

א. אף אי יש עניין ללכת באותו צבע זה וודאי אינו מעכב.

הדיון לא היה על מעכב, הדיון היה האם יש סיבה כלשהי שלא ללכת,

@אומר-דרשני כתב בתכלת - הסיבה שהטעם להטיל תכלת בטענת 'אם לא יועיל לא יזיק' אינו שייך:

ב. די ברור בסוגיות שדין זה אינו שייך בחוטי תכלת.

תחכים אותנו, היכן משמע כן בסוגיות, דרך אגב אספר סיפור חמוד אדם שאני מכיר רצה להוציא מכתב מהגרח״ק זצ״ל שאין את הבעיה הזו, הוא שלח לו מכתב ובתוכו השאלה על ידיד שלו שהולך עם תכלת האם יש למחות בו על כך שמפסיד את העניין הזה או שמא אין טעם משום מה שכתב החזו״א שנסוב רק על החוטים של הלבן,
למעשה התשובה שהוא קיבל במכתב היא ״טובה שתיקה לחכמים וד״ל״

בכל מקרה במכתב של הגריש״א, כן מופיעה הבעיה הזו עד כמה שזכור לי

בכל מקרה הייתי ממליץ ל@אספ לשנות את השם הקוטבי של הנושא, כעיון שודאי שהדברים אינם פשוטים כ״כ

@אספ כתב במדוע בנוסח עדות המזרח ממניין השבועות אינו ״לעומר״:

"לעומר" ואעפ"כ השבוע נמנה לעומר ואינו נמנה לאחר מילת "לעומר" כבנוסח עדות המזרח

מישהו יודע להסביר מה כן המשמעות של החלוקה בקידומת, ע״פ נראה שבנוסח ספרד מתיחסים לקורבן, ובנוסח אשכנז מתיחסים למניין עצמו,
וקצת משונה הצורה לקרוא למנייןמ עצמו ״עומר״

אין למידים מדברי אגדה.

@שרגי-שהם אין לי בעיה עם זה שזה נראה כמו עובש, רק שההתנהלות של הצרעת עם הפשיון ושאר הדינים היא ניסית, ולכן זה כבר לא משנה אם זה דומה לעובש או לא, כי בפועל כל ההתנהלות והעניין כאן הוא ניסי.

@תם כתב בטהרת המניע בעבודת ה':

הנושא מאוד קשור לנושא שכבר פתחת "אם מטרת הבריאה היא להתענג על ה' או לכבדו, ושמא שניהם משמשים כמטרה מאוחדת"

אמנם שני הצדדים בנידון זה דומים לשני הצדדים שהוזכרו בנידון שהבאת, אלא שאין הכרח לקשר בין שני הנידונים. הנידון שם הוא על תכלית הבריאה, ויתכן שאף אם התכלית היא לכבוד ה', שהיא בעצם תכלית יותר 'לשמה', עדיין המניע בעבודת ה' יכול להיות ויתכן שאף ראוי שיהיה לצורך הנאת ההתקרבות של העובד אל קונו. ומאידך יתכן שאף אם התכלת היא להתענג על ה' ולהדבק בו ע"י התורה והמצוות, מ"מ המניע בעבודת ה' צריך להיות טהור ולא לשום פניה אחרת מלבד קיום רצון הבורא.

@אנוכי
מאמר יפה, כתוב בצורה ברורה ובהירה.
אוסיף לדבריך, שהשימוש של בעל ספר שופטים עם הלשון "שופטים" בודאי בא להתכתב עם ספר דברים - שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך. ושם, הכוונה לכאורה לזקני העיר, הם הזקנים המוסרים את התורה, הם השופטים את העם.
ואף על פי כן, שופטים רבים עשו מעשים תמוהים למדי, ולעיתים אף רעים ולא מכובדים.

ונראה שהיה לשופטים רמה מסויימת של שלטון, אך עניינם עדיין אינו ברור ונהיר.

ויש להניח שהשופטים שפטו בכוח הפרקטי, לפי שהיו אנשי חיל ויכלו לכפות את האיש אשר הישר בעיניו יעשה.

ולעומת זאת, דין התורה, והדבר האסור והמותר, הלא היה בערי הלווים, ובמשכן.

כללו של דבר, מידי ספק לא יצאנו, והתקופה אינה נהירה.

פעם רועים חיללו בחלילם
ומצד שני זה היה מעט ורק למנגנים עצמם

א. הבאתי משם דוגמא לכך שיכולה להיות מכירה רשמית שלא חלה, לא שזה מוכח משם
ב. ההלכה היא שאסור להזיק גוי
ג. אם אדם לא מקפיד על מה שהוא קנה זאת אומרת שהוא לא רצה לקנותו

@מלכת-שבא

לדעתו של פליקס? טעות.
כשם שטעו בזיהוי עופות או שרצים המוזכרים בפרשת שמיני.

לדעתו של כסלו המסורת הזו מייצגת ידיעות אמיתיות.

@יאמרו-המושלים כתב בתרבות יוון מזווית אחרת...:

וכגון מה שכתב @משלי-המשלים כל מיני אופנים לחיזוק הירא''ש וכגון הרעיון להחדיר באנשים את הרקע לחייהם של צדיקים ודברי ימיהם של גדו''י ועוד הרבה רעיונות יפים,

נראה לי ש@משלי-המשלים התכוון לרעיון יותר עמוק, שלימוד דבריהם של גדו״י, אינו יכול להעשות ללא הבנה של המקום והתרבות בה היו, ונמצאו, ולמה התיחסו דבריהם,
וזה מתקשר לנקודה הראשונה שהעלה, והוא הניתוק של הלימוד התורני מהחיים המציאותיים, שאם הבעיה הזאת אני מאוד מסכים איתו, מאוד,

(דרך אגב אציין אנקדוטה, אני ביקרת מספר פעמים בישיבת אדרת אליהו בעיר העתיקה, ושמתי לב לכך, שבגזרת הבחורים היותר פתוחים והיותר מתענינים בעוה״ז, יש להם עליונות מסויימת על הציבור הכללי, בכל הקשור ליראת השמים, והדקדוק בהלכה, של אותם בחורים,

איך שהסברתי זאת לעצמי, זה מאוד קשור לכך שאצלם החיבור בין העיסוק התורני לחיים הוא מאוד משמעותי, ומאוד מצויה אצלם השקה והסקת מסקנות ישירות מהחומר הנלמד, להשקפת עולמם, הצורה בה הם תופסים את מאורעות החיים, והמצב הכללי, (מבלי להיכנס לאתגרים והבעיות שמעוררת התנהגות זו)
וממילא כל עוד בחור עוסק בתורה כל יומו, או אפילו חצי מהיום זה יעמוד בסתירה לחיות ברמת רוחנית נמוכה.
בישיבות הרגילות זה מאוד מחולק, יש את החיים הרוחניים, - עבודת המידות, בין אדם לחבירו, ובין אדם למקום, מידות טובות, דרך ארץ, תפילה, התמדה, ויש את הנושא של הלימוד עצמו, שהוא הרבה פעמים הולך למקום של הישגים, בד״כ לומדים נושאים לא רלוונטים לחיים עצמם, לנושא עבודת השם קובעים עיתות נפרדות, ובד״כ ממש קצת, את השקפת העולם המנהג לקבל יותר משיחות ייעדיות במקרה הטוב, או מעיתונים מפלגתיים במקרה הפחות טוב,

אני לא חושב שזה כך. כלומר התחושה של הידיעה היא דבר נפרד מההכרה, היא כמובן מושפעת ממנה. אבל היא מישור אחר מישור תחושתי.

במשנ"ב מבאר את המ"א, שמדבר על צדדים שלפניו בתוך ד', שגם הם אסורים כיוון שמתבטל כוונתו, וכן פשטות המ"א
על נידון זה הביא את הא"ר שמתיר, ואעיר שכן מוכח בראבי"ה פד

@אספ כתב בתשלום נזק כשהחפץ הניזק איבד משוויו או את צורך שימושיו:

@שרגי-שהם
מה שהבאתם מהסוגיא דהני שקולאי אינו דומה כ״כ לנידון. שם מדובר שלאותו חפץ יש שני שוויויות, יש שווי של יום השוק ויש את השווי הרגיל, והנידון שם הוא לפי איזה שווי יש לשום את החפץ ולחייב תשלום לפי״ז.
אך בנידו״ד מדובר שכעת אין לחפץ שווי והנידון הוא האם יש חיוב להשלים את חסרון החפץ אף שכעת אין לו שום שוויות.
ובכל אופן עיקר הנידון הוא כשאין לניזק עוד צורך בשימושי החפץ, ובזה יש לדון האם חיוב התשלום הוא על עצם חסרון החפץ ויש חיוב להשלימו גם אם אין מה להשתמש בו כעת, או שגדר החיוב הוא להשיב את ההשתמשות הנפסדת וא״כ כיון שכעת אין הפסד שימוש כיון שאין צורך עוד בשימוש החפץ אזי אין הניזק מחויב בתשלומי נזקו

ההנחה לפיה שני תשלומים קיימים היא הסיבה לפסק מסויים של הראשונים פחות נראית.
יותר נראה שיש כאן שאלה עקרונית:
לפי איזה שלב משלמים, האם לפי זמן הנזק, או לפי זמן התשלום.

זו בהחלט גישה קיימת, יש אחרים שאומרים אחרת
אני לא בדקתי

דחוק לומר כן,

@אלחנן-דוד-קרויזר תודה

לכאורה אם הסברה של הצער היא משום מעשי ידי טובעים בים א"כ גם על המחבל עצמו צריך להצטער כי גם הוא מעשי ידיו של הקב"ה ואפ' שהוא שההרג הוא על פי הדין והצדק
אבל לכאורה כמו שכתב @אומר-דרשני זה דבר שבו הקב"ה מצטער ואיני יודע אם אנו בני האדם יש ממידותיו של הקב"ה וצריכים אנו להצטער מזה