@יושב-אוהלים
שאלתך חדה, אך התשובה עליה פשוטה ונובעת בדיוק מההבחנה שהצגנו:
יש הבדל עצום בין הבנה ועיבוד שכלי (אפילו אם לאחר מכן אינם נחרטים בזיכרון לטווח ארוך) לבין קריאה טכנית בלבד.
כאשר אדם יושב, מעמיק, מפלפל, מבין את הסוגיה ומנסה לרדת לעומק דעת התורה – גם אם מסיבות שונות (שכחה, קוצר זמן או מוגבלות אנושית) הדברים אינם נשארים חקוקים בזיכרונו לצמיתות – הוא ביצע פעולה של "לימוד והבנה". עצם העיבוד השכלי, הניסיון לפצח את הסוגיה וההתחברות לחכמת התורה באותו רגע הם עצמם קניין התורה והדביקות. המעשה הזה שונה בתכלית מהשוואתך לקריאה בעלמא שאין בה עיבוד שכלי.
ולמען האמת, איני יורד ממש לעומק דעתך: אם ההגדרה של לימוד הוא לעצם הלימוד עצמו - הדבקות שכלית בחכמה האלוקית (כמבואר בכמה וכמה ראשונים, וכנ"ל) - שאלתך אינה במקומה: אכן, אחד היורד לעומק התורה וחכמה מקיים מצוות לימוד תורה בכל רגע ורגע, גם אם לא יזכור רגע לאחר מכן דבר ממה שלמד (ואיני נכנס כאן בעניין זה של 'ידיעת התורה' שהיא כנראה מצווה בפני עצמה שאינה קשורה למצוות לימוד תורה); לעומתו הקורא בעלמא אינו 'לומד' ואינו יורד לעומקה של החכמה האלוקית, בוודאי שאינו אלא כקוף בעלמא.
הקושיא שלך נובעת מכך אתה ממשיך למדוד את הלימוד במשקפיים של 'תוצאה תועלתנית' (כמבואר: מהו הרווח או הידע שנשאר לי מעיקר הלימוד). ברגע שמבינים שמטרת הלימוד היא התהליך השכלי-רוחני של ההתחברות לתורה (לימוד לשם הלימוד), השאלה "האם זכרים זאת אחר כך?" מאבדת את מרכזיותה. העיקר הוא עצם ההתייגעות וההפעלה של השכל בתוך עולמה של תורה.
