@אחד-חכם כתב בהאם העם האיראני אוייב לעם ישראל?:
אני רוצה לערער על ההנחה של @תם , כאילו 'אינדיבידואליזם' הוא המצאה של העת החדשה. נראה לי שגם בפרס העתיקה, בדיוק כמו בטהרן כהיום, האדם הפרטי לא תמיד הזדהה עם מלכו. הוא הרגיש רצונות אישיים, פחדים ואינטרסים שלא בהכרח עלו בקנה אחד עם 'טבע האומה' או עם רצון השלטון.
נראה כי ההבדל בין אז להיום הוא לא במהות של האדם (אשר תמיד נוטה להתנגד), אלא במעטפת: בעבר לא היו לאדם כלים להגדיר את עצמו מחוץ לקולקטיב (כמו רשתות חברתיות), ולכן הוא נתפס כחלק בלתי נפרד מהעם שלו. היום, כשהיחיד יכול להשמיע קול נפרד, קל לנו יותר לראות את הפיצול הזה.
לפי"ז נראה כי אין הבדל מהותי בין העמים בהם נלחמו בני ישראל בזמן התנ"ך לזממנו אנו. אם העם האיראני פטור מאחריות כי הוא 'אנוס' תחת שלטון עריץ, הרי שגם רוב העמים שנלחמנו בהם בתנ"ך היו אנוסים תחת מלכים אבסולוטיים. אם נבטל את המושג 'עם אויב' בגלל שיש בו פרטים שמתנגדים לשלטון בלבם, נצטרך למחוק מושגים יסודיים של אחריות לאומית המופיעים בנביאים ובהלכה.
לכן, לדעתי, השאלה היא לא מה האיראני 'מרגיש' בחדרי חדרים, אלא מה התוצאה בפועל: כל עוד העם, כישות אחת, משמש כבסיס הכוח של השלטון (בין אם מרצון ובין אם מכורח), האם ההלכה יכולה להפריד ביניהם?
לדעתי, כל זמן של"אדם אין כלים להגדיר את עצמו מחוץ לקולקטיב", הוא נתפס גם בעיני עצמו וגם בעיני אחרים כחלק בלתי נפרד מהעם שלו, וממילא הרצונות שלו היו פחות שונים ממלכו. וגם כשהיו שונים מעט, היו פחות מבוטאים אצלו וכלפי חוץ.
אתה ודאי צודק שלא תמיד הולכים אחר הרצון האישי של כל יחיד ויחיד, אבל יש רצון שמבוטא ופורץ מספיק בשביל להפוך את אויבות העם למורכבת