פורום "משלי"

כן, מנסיון.

@הלבלר כתב בהוזזת פח אשפה מלא לצורך הכנסת אשפה ממקום אחר:

ההנחה ההלכתית שהפח נחשב "בסיס לדבר האסור" אינה מוסכמת, ולמעשה הפוסקים דחו אותה מכמה טעמים:
א. פח לא נעשה בסיס: כדי שכלי יהפוך ל"בסיס", הנחת המוקצה עליו צריכה להיות כדי לשמור על המוקצה או לשרת אותו. בפח אשפה המצב הפוך – הפח משרת את האדם כדי להיפטר מהלכלוך, והאשפה עצמה היא דבר שרוצים לזרוק ושאין בו שום חפץ. לכן, הפח לא מקבל דין בסיס החמור, אלא נשאר במעמדו ככלי (שמלאכתו לאיסור או להיתר), ומותר להזיז אותו "לצורך מקומו" או לצורך שימוש בו כך מובא בשש"כ בדעת הגרש"ז

אם גמרא היא - נקבל
אבל מסברא אני לא מצליח להבין כל כלי מחזיק את מה שבתוכו לצורך שירות האדם, (חשבתי, ואולי זה כוונתך וכוונתם שלפסולת אין שום עמידה עצמאית אחרי שאין בה כל שימוש והיא לא עתידה להיות נוכחת בפנ״ע אבל זה סברא דחוקה מעט ברמת ההמצאה שבה, סוף כל סוף יש פה חפץ שהוא מוקצה

@הלבלר כתב בהוזזת פח אשפה מלא לצורך הכנסת אשפה ממקום אחר:

ב. היתר גרף של ריעי על האשפה החדשה: גם אם נחמיר כדבריך, הטלטול של הפח כעת לא נעשה עבור האשפה שכבר בפנים, אלא עבור האשפה החדשה שיש לך ביד. האשפה שבידך שאריות אוכל, קליפות וכדומה מוגדרת כ"גרף של ריעי" שמאיסה עליך את השולחן או המטבח. כיוון שמותר לך לטלטל את הגרף של ריעי שבידך כדי לזרוק אותו, מותר לך גם להזיז את הפח כדי לאפשר את הכנסת האשפה הזו, בגלל שזה צורך ישיר של פינוי הלכלוך שמפריע לך עכשיו.

מהיכ״ת? אין שום סיבה שיהיה את ההיתר של גרף של ריעי, לגבי דבר שהוא כבר לא מאוס בעמידתו, לצורך נטילת דבר מאוס אחר, אני לא חושב שיהיה היתר למשל במוקצה שלא הותר מחמת מקומו, להוזיזו בשביל להניח בו את הפסולת כשאין מקום אחר.

ההגדרה של מעשה כחסד, הוא כל מקום שבו השני נתרם יותר מההפסד שלך. [כשזה אינו אין כאן כלל חסד, אולם לא נמדד לפי שווי כספי, אלא לפי השימוש שלו, ולכן מאתים שקל לאדם עמיד שווים פחות מאשר אצל עני, וכשייתן לו אותם, יתקיים בזה מצוות חסד.] ולכן בכל המקרים שלעיל יש כאן מצווה וחסד.
אבל, גם לחסד יש גבולות, ואין אדם מחוייב לבזבז כל ממונו, או שעותיו לחסד, ואף שלא שמענו בזה גדרים ברורים, ממ תלוי בדעת האדם, וכל א' כפי דרגתו.
[כללו של דבר, אני לא רואה כאן שאלה חדשה יותר מכל שאלה כמה להשקיע מכספי וזמני עבור חסד, רק שכאן זה נשמע יותר טוב כי זה ממון שעדיין לא בא לידי].

כמה דברים
א. המכל עצמו כמדומני עשוי בדרך כלל מחומרים אחרים, ולא ממתכת כל מיני חומרי בידוד, אמנים עדין תהיה בעיה בצינורות וכו׳
ב. יש גם. נקודה נוספת שאם ישראל הרכיב את זה זה פטור מטבילה וצריך להגדיר בדיוק איזה צורך של הרכבה יש אבל כלל לא בטוח שזה לא נחשב כלי לפני שהטכנאים בארץ מתקינים את זה בפרט שכאשר הצינור לא מחובר לקרקע המים לא יכולו לעמוד יציב

@חיים כתב בתכלת - מאמרו של הרב אפריים אריאל בוקוולד:

יש ממצאים של חלזונות, אין שום ממצא של התת זן שלו, וזה אומר שכנראה לא התייחסו איליו כזן נפרד אם בכלל היה קיים.

כמדומני שהוא מתיחס לזה,

אולי כדאי שמי שיש לו את המאמר הזה שיעלה אותו, אני בזמנו קראתי אותו במוריה ואין לי את זה כרגע.

יש לי גם תגובה שכתב אחד המחברים בנושא, למאמר, אבל אני צריך לשאול אותו רשות כי בזמנו הוא אמר לי לא להעביר

הגמ' במסכת עירובין ד. ובסוכה ו. מביאה בריתא שמסמיכה את השיעורים הנמדדים בפירות שבעת המינים על מקרא, ואח"כ מפרשת ש"שיעורין" הן הלכה למשה מסיני

עוד נקודה מענינת שאף פעם לא שמתי לב איליה
ידעתם שיש מושג תשלומין בק״ש? אנוכי לא שמעתיה בלתי היום,

(ז) אם לא קראה ביום י"א שיש לה תשלומין בערבית וכן אם לא קרא ק"ש בערבית יש לה תשלומין ביום ויש חולקים:

ובמשנ״ב:

שיש לה תשלומין - אין הכונה שיצא בזה ידי ק"ש מאחר שכבר עבר זמנה ואינו אלא כקורא בתורה רק שלכתחילה צריך להשלימה כמו תפילה ע"כ מיבעי ליה לאקדומי חובת שעתא ברישא ותיכף אחר מעריב יקרא עוד שמע בשביל זה הפעם שחיסר אם בשוגג חיסרה כמו שנתבאר לקמן בסימן ק"ח:

אני ממש לא מסכים, זה הכל עניין של הרגל, גם אני בהתחלה קצת הסתבכתי, אך אחרי שהתרגלתי זה הביא לי תועלת לאין שיעור, יכול להיות שהשתמשת בגרסאות ישנות.

לענ"ד, השאלה המרכזית היא לא רק "מה האיראני הממוצע מרגיש בלב", אלא הגדרת היחס שבין העם לבין המערכת המלחמתית.
אני סבור שיש כאן הבדל תהומי בין עזה לאיראן:
בעזה, המציאות הוכיחה שהעם הוא חלק בלתי נפרד מהמערך המבצעי – בין אם כ"מעטפת חיה", בין אם באספקת תשתיות בתוך בתים פרטיים, ובין אם ברוח גבית רחבה מאוד. שם, הפגיעה הסביבתית היא 'הכרח מבצעי' במובן הכי פשוט של המושג; אי אפשר להכריע את האויב בלי לפרק את המעטפת האזרחית שלו. לכן שם, ההגדרה של 'אין חפים מפשע' מקבלת משמעות פרקטית של ניהול מלחמה.
לעומת זאת, באיראן, אני נוטה לחשוב שהמצב הפוך: שם, ההפרדה בין העם למשטר היא היא הכלי המלחמתי החזק ביותר שלנו.
אם נתייחס לכל אזרח איראני כ'אויב' ונשמח בפגיעתו, אנחנו בעצם דוחפים את מיליוני המתנגדים חזרה לזרועות האייתולות (כי כשפוגעים לך בבית, אתה נהיה לאומני, גם אם שנאת את השלטון לפני כן).
לכן, דעתי היא שהאינטרס הישראלי – שהוא גם האינטרס ההלכתי של 'לנצח במלחמה' – מחייב אותנו להגדיר את העם האיראני כשבוי ולא כאויב. אם המטרה היא להפיל את המשטר, אזי פגיעה באזרחים שאינם מעורבים היא לא רק שאלה של מוסר, היא פשוט טעות אסטרטגית שמרחיקה את הניצחון. במובן הזה, דווקא הדיוק והחמלה כלפי הציבור הפרסי הם חלק מ'כלי המלחמה' שלנו נגד השלטון בטהרן.
במילים אחרות: בעזה העם הוא ה'כוח' של האויב; באיראן, העם הוא ה'חולשה' של האויב. וממילא, היחס ההלכתי והמוסרי שלנו אליהם צריך להשתנות בהתאם.