פורום משלי

הפשטות במשנה שהקורא בספרים החיצוניים, זה מי שקורא בהם כאילו הם חלק מכתבי הקודש. וכמו שיטת הכתות הפורושות. (ויל"ע אם זה נכנס בדברי התל' בסנה').
ובאמת עיקר הבעיה בבן סירא שזה שיש לך רעיונות זה נחמד אבל אסור להפוך את זה כאילו זה בדיוק התורה, אלא רק כהסבר חיצוני.
ולכאו' ת"ח שמציג את שיטתו כאילו רק היא התורה, וכל מי שסוטה ממנה הרי הוא אפיקורס הוא בכלל ספרים חיצונים.

לכאו' אי"ז מעשה מצווה חשוב.
כאשר אדם נותן צדקה לעני זהו חלק טבעי בחיים, (וזו מטרת המצווה שתחיה חיים טבעים ע"פ התורה והמצוות) אין כאן מצווה שוברת שגרה, וע"כ אין עליה ברכה.

קודם צריך שיוציאו אותם מקול הלשון.
מן הסתם על ר"נ יש כבר מי שינסה.

צילום מסך 2026-08-10 160127.png
צילום מסך 2026-08-10 160209.png
צילום מסך 2026-08-10 160247.png
צילום מסך 2026-08-10 160318.png
צילום מסך 2026-08-10 160402.png
צילום מסך 2026-08-10 160518.png
צילום מסך 2026-08-10 160541.png

אכן צריך לדון מה המקור לציווי להקשיב לגדולי הדור, ואיך כל אחד צריך להקשיב לגדול שלו ליטאי לליטאי, ספרדי לספרדי, וכד' ועד כמה הציווי הזה מחייב
כמובן שכל הנידון הזה כפוף לחיוב שלנו שלא לזלזל בגדולי הדור וכיבוד תלמידי חכמים

@אלחנן-דוד-קרויזר כתב בדברים שנאסרו משום סכנה ובטל טעמם:

הרי שצ"ל שיש טעמים נסתרים...

והנה בסברא זו יש תמיהה דבגמ' דנו בכמה מקרים להתיר משום שהנחש לא מגיע כגון בחריף או במכוסה ואם יש עוד טעמים אמאי לא דנו בהם
או דנימא דהעוד טעמים תליא במה דשייך בזה נחשים אלא דגם אם לא מצוי נחשים אכתי קיימים שאר הטעמים וצ"ע

@אומר-דרשני כתב בלעבור בד' אמותיו של המתפלל לאחר סיום תפילת הציבור:

רק ילע במה שהעירו השמתפלל מופרע ממה שאנשים מחכים בגללו

נראה דקשה לדון מצד זה דהרי הוא דבר חיצוני וכל מה שאסרו הוא מצד דהעובר מפריע למתפלל ובמה שמחכה אינו מפריע למתפלל אלא המתפלל חושש מעצמו
ובפשטות אינו יכול להתיר את ההפרעה של לעבור לפניו

הנושא פה שונה לחלוטין,ֿ
אין ספק שעד כמה שאנו חפצים בבחירות חשאיות חלק מזכותו של בן אדם זה לא לתת את קולו לאף מפלגה ולהישאר חשאי

רק מכיון שאין אפשרות אכן להישאר חשאי כאשר ניתן לראות האם הלכת לקלפי, נשארה רק האופציה להכניס מעטפה ריקה או אף האופציה שעשו במיוחד בשביל להביע חוסר שביעות רצון מכל המפלגות שהיא ׳פתק לבן׳

מכיון שלא היתה אופציה, וממילא לא היה נסיון, להסתיר את עצם השהייה בקלפי, מזמן לזמן זה החריף עד כדי שניתן לנטר בזמן אמת כל מצביע האם הוא כבר שהה בקלפי. או לא ובאמצעות זו לשלול עד כדי הטרדה את זכותו להישאר בבית.

אין ספק שזה בעקרון דבר שלילי וההגיון הבריא אומר שרצוי למעט זאת בכל עת, בקשר לשאלה האם צריך חקיקה, יש ליתן את הדעת שלא היתה זו החלטה שיפוטית אלא החלטה של ועדת הבחירות שברור שניתן לה חופש לפחות ברמה מסויימת להחליט החלטות, גם כאשר הם מחדשים נהלים.

ברוך הבא לפורום @נגוהות . דברים מתוקים ומלאים הערכה אבל נראה שהסלמת את דברי הרמ"א למקומות שלא התכוון אליהם בכלל
א. לגבי החילוק בין 'אביך' ל'בוראו':
הניסיון לייצר מחלוקת בין המשנה באבות לטור/שו"ע כאילו המשנה עוסקת ב"בחינת בן" והטור ב"בחינת עבד" הוא מבריק דרושית, אך א"א כ"כ להעמיד את זה עם הפשט. הרי המשנה באבות עצמה שאתה מצטט פותחת ב: "פרט ארבעה דברים בעבודת הבורא יתברך". כלומר, התנא של המשנה עצמה ראה ב"לעשות רצון אביך" את עצם העובדה של "עבודת הבורא", ואין כאן שתי דרכים נפרדות אלא שני פנים של אותה המציאות [ועיין שם ברע"ב]
ב. לגבי הטענה שביראת הרמ"א יש "תפיסה גלותית":
תמהתי מאוד על משפטך כאילו הרמ"א הביא משל "מהגויים" או מתוך תפיסה גלותית של "געלה נפשי אתכם" יראת הרוממות זה לא יראת העונש הרמ"א לא מבקש מהאדם להיות בדיכאון או לבטל את עצמיותו הנסיכית. המשל של "המלך" בא להגדיר את רוממות המציאות. גם נסיך ובן מלך, כשהוא עומד לפני אביו המלך בשעת מלכותו, אינו מתנהג בקלות ראש ובפריקת עול כאילו הוא לבדו בחדרו. זו אינה "בושה עצמית" של גלות, אלא תרבות של רוממות ("יראת הרוממות").
יסוד התורה והפסוקים: הכלל של "שויתי ה' לנגדי תמיד" (שמביא הרמ"א מתהילים) הוא שנפסק כפסק מוחלט בגמרא ובכל הראשונים הרמב"ם כותב את זה מפורשותבמורה נבוכים הניסיון להציג את יראת השם ובושת הרוממות כ"סימפטום גלותי" חוטא לעיקר יסוד התורה, כי דווקא בארץ ישראל ובבית המקדש – מקום גילוי השכינה – מדרגת היראה והעמידה לפני המלך היא בשיאה "למען תלמד ליראה את ה' אלהיך" לסיכום, להפוך את 'שוויתי ה' לנגדי תמיד' לסימפטום של 'תפיסה גלותית מהגויים' זו חשיבה מעניינת מאוד אבל נראה לי שגם כ שנזכה בעז"ה לבניין בית המקדש ונהיה 'נסיכים', עדיין נצטרך ללבוש מכנסיים ולעמוד באימה כשאבינו המלך נכנס לחדר

@מלכת-שבא כתב בתפילת הקב״ה ומה ניתן ללמוד ממנה על תפילה,:

מאוד לא נראה בנוסח התפילה שזה כך, התפילה גם בכל המקורות מוזכרת כבקשה של צרכים

ודאי שצורת התפילה היא בקשת רחמים על הצרכים, אין שום דרך אחרת להתפלל. הדרך לבן אנוש להתחבר לאלוהיו בתקשורת איתו היא ע"י הבעת נזקקות
ודבריי לא מבעיא לד' רמב"ם שלומד מקרא דלעבדו בכל לבבכם וחזי' שזה חלק מהותי בעבודת ה' עד שנקרא בסתמא לעבדו, וודאי מורה זה על חשיבות התפילה כדרך להתקשר באל ולא ככלי להשגת צרכים. ואף לרמב"ן ייתכן לומר כן (תלוי איך לומדים את הרמב"ן, אמנם יל"ד בזה, דבפס' אי' "והרעתם בחצצרת ונזכרתם לפני יהוה אלהיכם ונושעתם מאיביכם" וחזי' קשר הדוק בין התפילה לישועה)
אבל כיון שעינינו רואות שתפילה לא תמיד מתקבלת, לדעתי זה די מקטין דבר גדול כמו תפילה לומר שכל מהותה הוא תוצאת תקבול שפעמים בא ופעמים לא. ותשובות משונות בענין זה לא הניחו את דעתי (שמקבלים דברים אחרים וכיו"ב), וייתכן שזה המכוון במאמר הזוהר שהובא כאן בפורום שתפילה פועלת בכל העולמות, שהרי האדם עצמו גדל והשתנה על ידה.

@יהודי-חושב

המחויבות בתורה היא יען כי אמת אמת
ומשם מחויבתנו בקיום השבועות, באשר הנשבע מאמת את שבועותו בה' אמת
ובכלל זה השבועה שבהר סיני לקיים את התורה

ודע כי כל חכמה ואמת שבעולם
היא בכלל התורה הקודמת לעולם
שהרי בה אסתכל קב"ה וברא עלמא
בצירוף אותיותיה

ולכן כל אמת שבעולם
שורשה בדבר ה' העומד לעולם

@מלכת-שבא כתב בואתחנן - "ולא תוסיפו":

אולי כוונתך לזכירת יציאת מצרים ושמירת ימי הפסח בחודש האביב

בשמות

(ג) וַיֹּ֨אמֶר מֹשֶׁ֜ה אֶל־הָעָ֗ם זָכ֞וֹר אֶת־הַיּ֤וֹם הַזֶּה֙ אֲשֶׁ֨ר יְצָאתֶ֤ם מִמִּצְרַ֙יִם֙ מִבֵּ֣ית עֲבָדִ֔ים כִּ֚י בְּחֹ֣זֶק יָ֔ד הוֹצִ֧יא יְהֹוָ֛ה אֶתְכֶ֖ם מִזֶּ֑ה וְלֹ֥א יֵאָכֵ֖ל חָמֵֽץ׃
(ד) הַיּ֖וֹם אַתֶּ֣ם יֹצְאִ֑ים בְּחֹ֖דֶשׁ הָאָבִֽיב׃

ובדברים -

(א) שָׁמוֹר֙ אֶת־חֹ֣דֶשׁ הָאָבִ֔יב וְעָשִׂ֣יתָ פֶּ֔סַח לַיהֹוָ֖ה אֱלֹהֶ֑יךָ כִּ֞י בְּחֹ֣דֶשׁ הָֽאָבִ֗יב הוֹצִ֨יאֲךָ֜ יְהֹוָ֧ה אֱלֹהֶ֛יךָ מִמִּצְרַ֖יִם לָֽיְלָה׃
(ב) וְזָבַ֥חְתָּ פֶּ֛סַח לַיהֹוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ צֹ֣אן וּבָקָ֑ר בַּמָּקוֹם֙ אֲשֶׁר־יִבְחַ֣ר יְהֹוָ֔ה לְשַׁכֵּ֥ן שְׁמ֖וֹ שָֽׁם׃

כן, הזכרתני
תודה

בסופו של דבר הדיון נסוב על עצם המשמעות העמומה של ט״ו באב,

ועל כך ישנה את הגמ׳ בתענית ל.

בשלמא יום הכפורים — משום דאית ביה סליחה ומחילה, יום שניתנו בו לוחות האחרונות.
אלא חמשה עשר באב מאי היא? אמר רב יהודה אמר שמואל: יום שהותרו שבטים לבוא זה בזה.
מאי דרוש? ״זה הדבר אשר צוה ה׳ לבנות צלפחד וגו׳״ — דבר זה לא יהא נוהג אלא בדור זה.
אמר רב יוסף אמר רב נחמן: יום שהותר שבט בנימין לבוא בקהל, שנאמר: ״ואיש ישראל נשבע במצפה לאמר איש ממנו לא יתן בתו לבנימן לאשה״. מאי דרוש? אמר רב: ״ממנו״, ולא מבנינו.
אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: יום שכלו בו מתי מדבר. דאמר מר: עד שלא כלו מתי מדבר לא היה דבור עם משה, שנאמר: ״ויהי כאשר תמו כל אנשי המלחמה למות. וידבר ה׳ אלי״. אלי היה הדבור.
עולא אמר: יום שביטל הושע בן אלה פרוסדיות שהושיב ירבעם בן נבט על הדרכים שלא יעלו ישראל לרגל, ואמר:לאיזה שירצו יעלו.
רב מתנה אמר: יום שנתנו הרוגי ביתר לקבורה. ואמר רב מתנה: אותו יום שנתנו הרוגי ביתר לקבורה, תקנו ביבנה ״הטוב והמטיב״, ״הטוב״ — שלא הסריחו, ״והמטיב״ — שנתנו לקבורה.
רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו: יום שפסקו מלכרות עצים למערכה. דתניא, רבי אליעזר הגדול אומר: מחמשה עשר באב ואילך תשש כוחה של חמה, ולא היו כורתין עצים למערכה, לפי שאינן יבשין.

@רפאל-ויהודה-שימל כתב במקום המקדש הטענות החדשות - הספר ״נויו של עולם״:

הטענות שלו לא מתחילות משום כיוון.
הוא מניח שהביהמ"ק נמוך ממפלס הר הבית כיום ב17 מטר, והוא מביא ראיה לכך מחללים שנמצאו במקום, בפוועל וורן שהוא היחיד שהייתה לו גישה בללתי אמצעית למקום אומר שאלו בורות חצובים באבן מתחת לסלע האם, מה שאומר שביהמ"ק שלו היה בחציבה מתחת לפני הקרקע. (הוא מתעלם מכך).
כמו"כ יש אצלו סלע שבולט באמצע העזרה.
זה לא מסתדר עם פתחי הכניסה ששניהם גבוהים ממנו.
ועוד

אם זה נכון אז יש בעייה הרבה יותר רצינית אם הטענות, אי אפשר גם לומר שאבן השתיה זה לא סלע האם של ההר כי כתוב אבל אבל סלע האם הוא גבוה יותר ב17 מטר, ולו מהסיבה הפשוטה שזה כבר לא שאלה של גובה פני ההר שיכולה להשתנות 17 מטר סלע אולי יכולים לרדת אבל (כלומר אפשר להניח תיאורטית שההר היה יותר גובה) אבל לא יכולים לגבוהה.
ושמא לזאת הייתה הכוונה.

ממש כמו במציאות הארץ היא ארץ של נחלים ותהומות אבל הם מתמלאים ממי גשמים ואין לה אגמים גדולים מספיק בשביל להרוות אותה

@כאחד-הצביים-אשר-בשדה
איני חי אלא מפיך
כפי שציינתי איני מכיר את הגמ' וייתכן שאתה צודק

יתכן לקרוא זאת בתמיה: שמא יאמרו "מטיל מום בקדשים יהרג?!" ויאמרו בי"ד הורגת שלא כדין.