פורום "משלי"

@תם כתב במבט תורני - מבט אזרחי, הילכו שניהם יחדיו? והאם הם בכלל שניים?:

חז"ל לומדים מ"ועשית הישר והטוב" מצוות חדשות, כמו דין בר מצרא
וכן מ"והלכת בדרכיו" - מה הוא חנון אף אתה, וכו'
כמובן [כמעט?] בכל נושא אפשר ללמוד מהתורה מה הוא "הישר והטוב", בדרך של דימוי דבר לדבר

אני מסכים איתך, אבל זאת לא הוכחה, הוא יגיד לך שזה דרשה ספציפית על המצוות הללו.

האם יש ת״ח כלשהו שתומך בעלייה הבלתי ליגאלית?

וא״כ מסתמא זה מסברא שיש צורך להלחם על עצמאות בעל אופי דתי

@חיים כתב בתכלת - מאמרו של הרב אפריים אריאל בוקוולד:

יש ממצאים של חלזונות, אין שום ממצא של התת זן שלו, וזה אומר שכנראה לא התייחסו איליו כזן נפרד אם בכלל היה קיים.

כמדומני שהוא מתיחס לזה,

אולי כדאי שמי שיש לו את המאמר הזה שיעלה אותו, אני בזמנו קראתי אותו במוריה ואין לי את זה כרגע.

יש לי גם תגובה שכתב אחד המחברים בנושא, למאמר, אבל אני צריך לשאול אותו רשות כי בזמנו הוא אמר לי לא להעביר

@תם כתב בתפילת הקב״ה ומה ניתן ללמוד ממנה על תפילה,:

נראה לי שכל אדם לפעמים פונה לעצמו, וגם ה' כמו שהבאתי מפרשת נח.

אכן גם שם זה קשה אבל להבין שם שמידת הדין מלעיזה למול מידת הרחמים, (נניח שזה הפירוש) אין זה דומה לתפילה, ודאי שכתוב כאן משהו יותר קיצוני מאשר שמידת הרחמים מתעוררת.

ושוב אציין את ההקשר לברכת ההדיוט של ישמעאל כהן גדול באותו הנוסח בדיוק

הגמ' במסכת עירובין ד. ובסוכה ו. מביאה בריתא שמסמיכה את השיעורים הנמדדים בפירות שבעת המינים על מקרא, ואח"כ מפרשת ש"שיעורין" הן הלכה למשה מסיני

@אחד-חכם כתב בהצמדות לדבר אמת:

אנסה לבאר את הוויכוח @חיים. המחלוקת ביני לבין @יאמרו-המושלים היא בשאלה פשוטה אחת: מהו העוגן?
לשיטתי, העוגן הוא המציאות כפי שהיא. המחויבות לעובדות (מה שכיניתי 'אמת אונטולוגית') היא לא רק כלי לאמון חברתי, היא הבסיס לכל הכרה דתית או שכלית. אם המילים שלנו לא כבולות לעובדות, הן מפסיקות להיות 'שפה' והופכות ל'שיווק'. (אני לא נכנס במסגרת זו ך'אמת' פילוסופית, אלא לעובדתיות)

ההכרה הדתית שלך היא בגלל המציאות כפי שהיא מתוארת לך באופן שאתה חושב שיש כאן מקום לשקר, כאילו אם בני אדם שקרנים זה משמעותי?

לשאלת @יאמרו-המושלים, למה אני טוען שערכים הם גמישים? התשובה בגוף הדיון שלנו: ערכים הם גמישים לא כי הם לא חשובים, אלא כי הם נתונים לפרשנות אנושית.

זה לא נקרא שערכים הם גמישים אלא שיש עליהם וויכוח ואני לא מבין איך זה קשור לדיון.

כשאתה אומר ש'אמת' היא 'מה שמשרת את התכלית', אתה בעצם אומר שהאמת תלויה בשאלה מהי התכלית הנכונה. ומי מחליט מהי התכלית? האדם. אחד יגיד שהתכלית היאכך, והשני יאמר להפך. ברגע שהאמת הופכת לשרת של ה'תכלית', כל שקרן יכול לצבוע את השקר שלו בצבע של 'ערך נעלה'.

אם אתה חושב שיש ערכים משמעותיים יותר (מה שעשוי להיות נכון גם אחרי ההסבר שלך) אז עדיין אמת תהיה תלוית ערכים המחבל בעיקרון היה אמור לשקר על פי סולם הערכים שלו.

המציאות, לעומת זאת, אינה גמישה. או שהמחבל נושא נשק או שלא. ברגע שאנחנו מאפשרים לעקם את הדיווח על המציאות בשם ה'תכלית', איבדנו את הכלי היחיד שמאפשר לנו להתווכח, להסכים או לבדוק אחד את השני.

נניח שזה כך, לדעתי המציאות מדי מורכבת בשביל זה. הרב מהוויכוחים הם תלויי פרשנות והכלים שלנו לבדוק אחד את השני היא בין השאר לבדוק אם מישהו משקר. (מובן שזה לא נוגע למצב בו נהפוך את כל המציאות למשקרת בין רגע.)
אני חוזר רגע לשאלה הראשונה שלי, אתה מתכוון לומר שלכן אמת היא הערך העליון?

לסיכום הנקודה:
אמון בין-אישי הוא תוצאה, לא הסיבה. הסיבה היא שהתורה מצווה אותנו להיות אנשי אמת. איש אמת הוא לא מי שמחליט מה נכון שיקרה, אלא מי שיש לו את היושרה לתאר את מה שקרה בפועל, גם כשזה לא משרת את ה'תכלית' הפרטית שלו באותו רגע.

כאן איבדתי לגמרי מה אתה רוצה, אני לא מצליח להבין איך זה מסכם את ההודעה שלך, ואפילו כמעט מה הקשר.

אני מסכים לגמרי והנקודה האם לתקן יום חג או לא היא פחות רלוונטית [ונכנסת לדיון האם בדורות שלנו אפשר להתקין דברים חדשים קינות על השואה אפי' לא אומרים] השאלה היא האם אנחנו מכירים בסבב הניסים המופלאים שהתרחשו ומתרחשים כאן באדמה זו ומלבד הנקודה ההלכתית [שהיא שכלעצמה מרתקת ומעניינת] אני לא מצליח להבין סיבה ללמה לא

אני ממש לא מסכים, זה הכל עניין של הרגל, גם אני בהתחלה קצת הסתבכתי, אך אחרי שהתרגלתי זה הביא לי תועלת לאין שיעור, יכול להיות שהשתמשת בגרסאות ישנות.

@חיים כתב בפשט ודרש:

איך אתה מפרש את הנושא של הסתירות בין הפשט לדרש?

התורה ניתנה לנו לקיום ע"פ איך שהיא מתפרשת אצלנו, התורה שבכתב מביעה את הערכים האלוקיים, אך הצורה שבה אנו מיישמים את ערכים אלו בעולמינו היא על פי התפיסה הסובייקטיבית שלנו, ולמשל בפסוק "עין תחת עין" הערך הוא שהמזיק יאבד את עינו כמו שאיבד הניזק, אך חז"ל הבינו בדעתם שהצורה הנכונה ליישם ערך זה היא איבוד העין ע"י תשלום ממוני של המזיק לניזק ולכן דרשו זאת בגז"ש, וכן בפסוק "ולדבקה בו" בודאי שהערך שהפסוק מביע הוא להידבק בקב"ה עצמו, אך בשלב היישום של ערך זה חז"ל הבינו שאין זה כפשוטו שהרי "וכי אפשר לאדם להדבק בשכינה. אלא כך אמרו חכמים בפרוש מצוה זו, הדבק בחכמים ותלמידיהם" שאין זה ערך לעצמו להידבק בחכמים, אלא זו הצורה המעשית ליישם את הערך של הידבקות בשכינה.

@חיים כתב בפשט ודרש:

מה המטרה של רעיונות הדרש אם הם דעתו של הפרשן (וזו לא הפרשנות הפשוטה) אז הם רעיונות בעלמא ולמה הן צריכות דרש?

תורה שבע"פ אינה רעיונו הבלעדי של הפרשן, אלא, כמו שכתבתי, היא הצורה בה מבין הפרשן את התורה האלוקית, ותפיסה זו של הפרשן מחייבת אותו ותובעת אותו להתנהג כפי שהתורה מתקבלת אצלו.

לענ"ד, השאלה המרכזית היא לא רק "מה האיראני הממוצע מרגיש בלב", אלא הגדרת היחס שבין העם לבין המערכת המלחמתית.
אני סבור שיש כאן הבדל תהומי בין עזה לאיראן:
בעזה, המציאות הוכיחה שהעם הוא חלק בלתי נפרד מהמערך המבצעי – בין אם כ"מעטפת חיה", בין אם באספקת תשתיות בתוך בתים פרטיים, ובין אם ברוח גבית רחבה מאוד. שם, הפגיעה הסביבתית היא 'הכרח מבצעי' במובן הכי פשוט של המושג; אי אפשר להכריע את האויב בלי לפרק את המעטפת האזרחית שלו. לכן שם, ההגדרה של 'אין חפים מפשע' מקבלת משמעות פרקטית של ניהול מלחמה.
לעומת זאת, באיראן, אני נוטה לחשוב שהמצב הפוך: שם, ההפרדה בין העם למשטר היא היא הכלי המלחמתי החזק ביותר שלנו.
אם נתייחס לכל אזרח איראני כ'אויב' ונשמח בפגיעתו, אנחנו בעצם דוחפים את מיליוני המתנגדים חזרה לזרועות האייתולות (כי כשפוגעים לך בבית, אתה נהיה לאומני, גם אם שנאת את השלטון לפני כן).
לכן, דעתי היא שהאינטרס הישראלי – שהוא גם האינטרס ההלכתי של 'לנצח במלחמה' – מחייב אותנו להגדיר את העם האיראני כשבוי ולא כאויב. אם המטרה היא להפיל את המשטר, אזי פגיעה באזרחים שאינם מעורבים היא לא רק שאלה של מוסר, היא פשוט טעות אסטרטגית שמרחיקה את הניצחון. במובן הזה, דווקא הדיוק והחמלה כלפי הציבור הפרסי הם חלק מ'כלי המלחמה' שלנו נגד השלטון בטהרן.
במילים אחרות: בעזה העם הוא ה'כוח' של האויב; באיראן, העם הוא ה'חולשה' של האויב. וממילא, היחס ההלכתי והמוסרי שלנו אליהם צריך להשתנות בהתאם.

עוד נקודה מענינת שאף פעם לא שמתי לב איליה
ידעתם שיש מושג תשלומין בק״ש? אנוכי לא שמעתיה בלתי היום,

(ז) אם לא קראה ביום י"א שיש לה תשלומין בערבית וכן אם לא קרא ק"ש בערבית יש לה תשלומין ביום ויש חולקים:

ובמשנ״ב:

שיש לה תשלומין - אין הכונה שיצא בזה ידי ק"ש מאחר שכבר עבר זמנה ואינו אלא כקורא בתורה רק שלכתחילה צריך להשלימה כמו תפילה ע"כ מיבעי ליה לאקדומי חובת שעתא ברישא ותיכף אחר מעריב יקרא עוד שמע בשביל זה הפעם שחיסר אם בשוגג חיסרה כמו שנתבאר לקמן בסימן ק"ח:

@אספ כתב בלעבור בד' אמותיו של המתפלל לאחר סיום תפילת הציבור:

ב. מה מוגדר סיום התפילה, (לאחר קדיש תתקבל, לאחר עלינו לשבח)?

יש למישהו מידע ומקורות בנושא?

יישר כח על תגובתך!
מה שכתבת שהשופטים שפטו בכוח הפרקטי בגלל שהיו אנשי חיל רעיון ממש יפה ומתיישב.
ומה שכתבת שזה כמו השופטים של ספר דברים, אתה כמובן יכול לסבור אחרת, אבל אני באתי לומר שזה לא כמו השופטים של ספר דברים.
ומה שכתבת שדין התורה הדבר האסור והמותר היה בערי הלויים ובמשכן, זהו נושא בפני עצמו ובכל זאת אשמח שתביא מקורות לזה.
לגבי התקופה באופן כללי, אני חושב כפי שכתבתי בתחילת המאמר שאפשר ללמוד על זה מהפתיח של ספר שופטים.

@מניח-בקדושה כתב בעינוי דין:

@מלכת-שבא לא לזה התכוונתי. דנתי בשאלת המקור לענוי דין בדיני ממונות וכלפי זה כתבתי שאין לזה מקור וגם שאינו מסתבר.
ושוב, כל עוד אין ביאור אחר בגדר עינוי דין מלבד דברי רש"י שהובאו בשאלת הנושא עדיין יש להבין ביאור העניין מדוע בשו"ה אמרינן דאיכא עינוי דין.

לא אמרתי שלכך התכוונת רק ציינתי שזה יכול להיות תשובה.

@אספ כתב בעינוי דין:

מלשון תוספות ״אסור להשהותו לענות דינו״ משמע שהעינוי הוא כלפי השור ולא כלפי בעליו

שומע, אבל עדיין ניתן לומר ש׳דינו׳. נכתב בגלל שלמעשה זה דינו ולא דין הבעלים. (כמובן שאין הלשון ״לענות״ מה שאנו רגילים לפרש ״לגרום סבל״, אלא ״להשהות״

@אלחנן-דוד-קרויזר כתב ב"וישם בלבנו אהבתו ויראתו", היתכן?, הלא הכל בידי שמים חוץ מיר"ש.:

חזו"א. לא?

כן, עיין בקישור שהבאתי.